מילון מושגים - תנ"ך

מעשי כישוף שיש בידם לשנות את החלטות האל ולהכריחו לעשות כרצון המכשף. המאגיה הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות האלילית והיא באה לידי ביטוי במעשי קסמים, בניחוש עתידות, באסטרולוגיה ובהעלאת רוחות מתים. הכישוף נאסר במקרא בצורה מוחלטת משום שהוא נתפס ככפירה בשליטתו הבלעדית של האל בעולם. על פי התורה, רק לנביא יש יכולת לנבא עתידות ולא באמצעות מעשי כישוף אלא באמצעות התגלות האלוהים אליו.

מדרש שם הוא הסבר לשמו של אדם או מקום. 

ההסבר לשם יכול להינתן בעת קריאת השם ולהעיד על אירועים שקרו בעבר או על תקוות שיש למי שקורא בשם מהילד או מהמקום. קריאה בשם למקום יכולה לשמש גם כעדות למאורע שהתרחש במקום. ישנם מדרשי שם שנעשים בדיעבד- למשל: לאחר שקים כבר אדם בשם זה מסבירים את שמו כמתאר תכונה או אופי התנהגות שלו. לדוגמה: לפי חלק מהמפרשים כאשר כרת אברהם ברית עם אבימלך בבאר שבע, למקום כבר קראו מראש באר שבע ומדרש השם שבפסוק בא לתת יתר תוקף לשבועה שנשבעו שם.

לעיתים מדרש השם מפורש בטקסט התנכי ולעיתים הפרשנים משתמשים בשיטה של מדרש שם כדי ללמוד עוד משהו על אופים של דמות או מקום מהתנ"ך, בלי שהסבר לשם ניתן בגוף הטקסט. למשל: שמות המילדות בספר שמות: שפרה ופועה- מפרש התנ"ך רש"י משתמש במדרש שם כדי להראות שהן היו מילדות טובות: שפרה היתה משפרת את מראה התינוקות ופועה היתה פועה להם (משמיעה קולות נעימים) כדי להרגיע אותם.

מטאפורה היא אמצעי המחשה ספרותי. המושג לקוח מתחום הספרות אך ניתן למצוא שימוש במטאפורות גם בתנ"ך, במיוחד בפרקי נבואה, חוכמה ושירה.

מטאפורה נוצרת כאשר מדמים דבר אחד לאחר ללא מילת דימוי. למשל, במקום להגיד: "כל העולם מרגיש לי כמו הבל, כמו אדים שעפים ברוח"קהלת אומר: "הכל הבל". הכוונה היא כמובן שלא כל העולם והדברים שבו הם הבל, כלומר - אדים שעפים ברוח, אלא שהכל מרגיש לו כמו הבל. השימוש במטאפורה נעשה לצורך הדגשה: כשאומרים "הכל הבל"זה עוצמתי יותר ומפעיל יותר את הרגש אצל השומעים\קוראים מאשר כשאומרים "הכל מרגיש לי כמו הבל".

אוסף סיפורים על אלים ומעשיהם בימי קדם. 

אחד מהמיתוסים המפורסמים הוא המיתוס הבבלי "אנומה אליש", המתאר את בריאת העולם מגופה המבותר של האלה תיהמת. מיתוס בבלי אחר הוא "עלילות גלגמש"המזכיר מאד את סיפור המבול. מיתוס מפורסם אחר הוא המיתוס הכנעני (כיתבי אוגרית), המספר על האל בעל ועל אחותו האלה ענת, שניצחו את הים ואת עוזריו, המפלצות המיתולוגיות: התנין, הלוויתן הנחש בריח ולוויתן נחש עקלתון. 

במקרא אין מיתוסים כיון שאין ריבוי אלים אלא אל מונותאיסטי, ולכן אין מקום לסיפורים. אך המקרא ער להשפעותיו של המיתוס ולכן הוא נלחם במיתוס ומבטל אותו. תופעה זו נקראת דמיתולוגיזציה. 

דוגמאות:

1. איזכור המילים "תהום", "התנינים הגדולים"בסיפורי הבריאה, שמטרתם לבטל את עוצמתם של אלו ולהדגיש את ראשוניותו ואת עליונותו המוחלטת של האל על ברואיו.
   
2. בתיאור מלחמתו של האל בספר ישעיהו, במפלצות המים ב"לוויתן נחש בריח", ב"לוויתן נחש  עקלתון"וב"תנין אש הים"מודגש נצחונו המוחלט של האל.
   
3. שריד מיתולוגי ניתן למצוא גם בסיפור הזדווגותם של "בני האלוהים עם בנות האדם", ובסיפור הנחש המפתה את חוה.

הכוונה לסיפורים המסופרים בתרבויות של עמים שונים אודות מאורעות שהתרחשו בראשית ימות תבל. גיבורי המיתוס הם אלים. סיפורי המיתוס עוסקים באדם, בריאתו וזיקתו לאלוהים. המיתוסים חוברו במשך הדורות, כדי להסביר תופעות שונות בטבע, או לפרש סמלים שהם חלק מסדרי העולם. בקרב עמי האזור נוצרו מיתוסים אודות בריאת העולם (אנומה אליש- סיפור הבריאה הבבלי), בריאת האדם, גן עדן ומאבקים בין האלים. המיתוסים גם נתחברו מתוך הצורך להסביר תופעות הקשורות בפולחן. המיתוס אופייני לדת הפוליתיאיסטית. עם ישראל חי בקרב עמים בעלי אמונה פוליתיאיסטית. עם ישראל הכיר חלק גדול מהמיתוסים הזרים ולעתים הושפע מהם( לדוגמה סיפור גן עדן). המקרא נאבק במיתוס, והשתדל להבליט את ייחודו של האל הבורא הכל באמירה, ללא עוזרים. בכל חלקי המקרא נמצאים רמזיםלמיתוס, שלא מופיע בשלמותו. מחברי המקרא טשטשו את המיתוס בכך שעיצבו אותו על פי המונותיאיזם. החגים מקבלים בדת ישראל משמעות היסטורית. בדת ישראל החגים הם זמנים, הבאים להזכיר אירועים בהם הושיע ה'את ישראל למשל-משעבוד מצרים. החגים באים להזכיר את חסדי האל לעמו.