תקציר וניתוח היצירה

המפנה העיקרי יהיה בקשרי האהבה המחתרתיים-חתרניים=מסוכנים עם ג'וליה העומדים במרכזו של החלק השני של הרומאן. בעולם הדכאני של "1984" להתאהב, להתייחד, לבטא אינטימיות ולהגשים יצר מיני – הרי זה פשע שאין לו כפרה. שכן בעיני המפלגה הארוטיקה היא האויב. כל קשרי נשואים טעונים אישור על-ידי ועדה מיוחדת, ולא נותנים רשות אם חלילה נוצר רושם שיש בין בני הזוג משיכה גופנית! מטרה יחידה של נישואים: הולדת ילדים כשירות למפלגה.

הנה האירוע המסעיר, החד פעמי: כשוינסטון יוצא מתא משרדו לעבר השירותים, באה לקראתו מקצה מסדרון ארוך מי שכונתה עד כה "הבחורה שחורת השיער" העובדת ב"מחלקת הבדיון\הסיפורת", ידה חבושה, היא מועדת, משמיעה צווחת כאב, וינסטון חש לעזור לה, "רגש מוזר זע בליבו", היא טוענת "אני בסדר", "ההרגל לא לחשוף רגשות בהבעות פנים כבר היה לטבע שני", והנה, הפתעה: בשניות שהוא עזר לה לקום היא מחליקה לכף ידו פיסת נייר מקופלת אותה יסתיר, ליבו הולם, מתוך זהירות יקרא בה רק עוד כמה דקות. הוא פורש את פיסת הנייר. הוא משער שלפתק יש משמעות פוליטית כלשהי, הכי סביר שהבחורה סוכנת של משטרת המחשבות, כפי שכבר חשש בעבר, אולי המסר איום, זימון, פקודה להתאבד, מלכודת כלשהי. ואפשרות שנייה בתקווה חסרת הגיון, שהמסר בא דווקא מארגון מחתרתי כלשהו, אולי ה"אחווה"? וינסטון פורש את פיסת הנייר, הלם, סערת רגשות! כתוב שם: "אני אוהבת אותך".

וכך, לעולם שכולו ניכור, סירוס של רגשות אישיים וקירבה אינטימית, נזרק המשפט הפשוט והאנושי הזה, המשפט האסור. בערב עוד נאלץ להגיע למרכז הקהילתי, להשתתף ב"טמטום החגיגי הקרוי 'קבוצות דיון'". בלילה חשב – איך ליצור קשר ולתאם מפגש עם הבחורה? רק כעבור שבוע, במזנון, באוכלם מרק תפל-דליל, בלי להרים עיניים, בקולות חלשים, חסרי הבעה כדי לא להסגיר כלפי חוץ כוונות, קבעו מפגש בכיכר הניצחון, ליד האנדרטה. שם, בין ההמון, פחות מעשר שניות הצליחו להחזיק ידיים. מכאן נפתחת סידרת מפגשים חשאיים, מלהיבים, סודיים, יצריים, ג'וליה היא זאת שיוזמת ומדריכה לאן יגיע, למקום מבודד, משעול בין שיחים, לעבר היער, בריחה מעינו הפקוחה של האח הגדול, באוויר הפתוח, היא בזרועותיו, ורק כאן, במחבוא נודע לו ששמה ג'וליה. היא תולשת מעליה את הסרט הארגמני של הליגה הצעירה נגד מין, משליכה אותו על ענף, פעולה סימלית של שחרור ועצמאות, מכבדת אותו בגוש שוקולד אמיתי, קטן, שהשיגה בשוק השחור. כשוינסטון שואל אותה "את צעירה ממני בעשר או חמש עשרה שנה, מה כבר ראית בגבר כמוני שמשך אותך", תשובתה: "היה משהו בפנים שלך. חשבתי לקחת סיכון. יש לי כישרון לזהות אנשים שלא שייכים. ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתה נגדם." קישרי האהבה ביניהם מעבר לקשר אישי-אנושי וסיפוק מיני הם גם מאבק ואף מרד נגד המפלגה וכל מה שהיא מייצגת.

וינסטון דווקא אוהב לשמוע על יחסיה האינטימיים עם רבים ועל תשוקתה המינית! "לא רק האהבה לאדם אחד אלא היצר החייתי, התשוקה הפשוטה […] זה הכוח שיקרע את המפלגה לגזרים". ולאחר שהתעלסו בחיק הטבע מהרהר וינסטון כמה נדיר הקשר הטהור הזה בינו לג'וליה, שכן "היום כבר אי אפשר לקיים אהבה טהורה או תאוות בשרים טהורה. שום רגש אינו טהור, כי הכל מעורב בפחד ובשנאה. החיבוק ביניהם היה מאבק, רגע השיא היה נצחון. זו היתה מהלומה שהם חלקו למפלגה. זה היה מעשה פוליטי".

הם איכשהו מצליחים להיפגש, לתחמן בלי לעורר חשד, לטשטש עקיבות, לשנות מסלולים, לא ללכת יחד חלילה, מפגשים גנובים, החלפת מקומות סתר, ניהול שיחות בהמשכים במקומות הומי אדם, לדבר בלי להניע שפתים […] עד שהם מוצאים מקלט אהבה בחדר העלוב והקטן מעל לחנות של מר צ'רינגטון, שרק בשלב מאוחר יותר תיחשף דמותו האמיתית, שוינסטון בסיוריו ברבעי הפרולטריון ("הפרולים") הלונדוני גילה בה חפצים ישנים, המרמזים על העולם שהיה ואיננו. הקשרים עם ג'וליה מתהדקים, למרות המכשולים, היא הופכת עבורו ל"צורך גופני", כמה הוא מייחל ללכת איתה ברחובות בגלוי וללא פחד. אך שניהם ידעו שהשכרת החדר היא "טירוף [...] כאילו הם צועדים מרצונם החופשי צעד לקראת קבריהם […] המודעות לזוועה הידועה מראש באה והולכת" זאת אהבה בצל הסכנה והמוות! הם בכל זאת מצליחים ליצור קן נסתר, ביתי, ג'וליה משיגה קפה אמיתי, סוכר אמיתי, לחם לבן אמיתי, מה שהשיגה בסתר מ"החוג הפנימי" של המפלגה ("אין שום דבר שאין לחזירים האלה..."), היא השיגה גם ערכת איפור שקנתה בשכונת הפרולים, היא נראית יפה ונשית יותר, ונוסף גם בושם! ולעינוגים האלה פורצת גם הופעתו המגעילה של העכברוש המציץ מהפנלים של החדר וגורם לוינסטון "בהלה שחורה". חדר המסתור המנחם יהפוך למלכודת זוועה. צל הפרידה, האיום הוודאי שייתפסו במוקדם או במאוחר מוסיף לקשר החם ביניהם מימד טראגי. הסוף הוא בלתי נמנע.