תקציר וניתוח היצירה

הרקע לעלילה

1984 הוא רומן דיסוטופי. דיסוטופיה היא ההיפך מאוטופיה. בעוד שאוטופיה מתארת משהו מושלם, דיסטופיה היא ההיפך המוחלט. 1984 עוסקת במדינה ששולטת ועוקבת אחרי כל פרט בחיי אזרחיה. אם הייתה יכולה, הייתה עוקבת גם אחרי מחשבותיהם אבל היא נאלצת להסתפק בביטויים של מחשבות: הבעות פנים, צורת הליכה, קצב הלב, התנהגות וסגנון הביטוי (כתיבה ודיבור).

הספר, שנכתב ב-1948, מתאר עולם שבו נשללה אפשרות החשיבה, והוא פועל על פי הוראות השלטון שנקרא "האח הגדול". השפה ודרך המחשבה של בני האדם נשלטים ולמעשה הם כבולים. בספר, העולם נחלק ל-3 מחנות שנלחמים זה בזה. גיבור הספר, וינסטון סמית, חי במדינה שבה האזרחים מנוטרים תמיד ע"י ה"אח הגדול" - ישנו מסך טלסקרין שנמצא בכל מקום, וכל פניה כנגד השליטים היא למעשה עבירה על החוק. 

באימפריה בה חי גיבור הספר שולטת המפלגה. למפלגה יש 3 סיסמאות: מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות ובערות היא כח (אלו גם סיסמאותיה של הסוצאנג - המפלגה הסוציאלית האנגלית). המפלגה דואגת לשטיפת מוח מתמידה כדי לוודא שכולם חושבים רק את המחשבות ה"נכונות" ומבצעים רק מעשים "נכונים". 

הדגמת החיים בדיסטופיה

דוגמה אחת מפורטת להתנהלות בחיי היומיום של וינסטון ובחיי האנשים בדיסטופיה (שתוכלו להדגים באמצעותה את תשובתכם בשאלות בגרות אופייניות המתייחסות לרומאן זה):
כל יום בשעה קבועה מתקבצים האנשים מול ה-טלצג (=הטלסקרין) הגדול לקראת מופע השנאה המתנקזת לעבר דמות אחת. 

האות לשעת השנאה מגיע מהמסך כצווחה חורקנית מחרידה כמו מאיזו מכונה מפלצתית… על המסך מוקרן כרגיל פרצופו הבזוי של עמנואל גולדשטיין, אויב העם שבתהליך שטיפת המוח, הדמגוגיה, התעמולה עושים לו דימוניזציה, הופכים אותו ל"שטן". כל חיצי השנאה מופנים אליו, הוא האויב האולטימטיבי, העריק הבוגדני. פעם היה בכיר במפלגה, כמעט שווה במעמדו לאח הגדול, ואז בגד בטוהר המפלגה, נידון למוות, ברח ונעלם. אי שם הוא עדיין רוקם מזימות, עדין משפיע בסתר, עומד בראש "צבא צללים" עצום, כל יום משטרת המחשבות חושפת עוד מרגלים ומחבלים עושי דברו. השמועות אומרות שהרשת הנסתרת שהקים נקראת "האחווה", ובלחש סופר על ספר נורא המקבץ את כל הכפירות, פרי עטו. גולדשטיין, יהודי כמובן, לועג לאח הגדול, מוקיע את הדיקטטורה של המפלגה, מסנגר על חופש הדיבור והעיתונות, חופש המחשבה, ההתקהלות, הוא תובע לחתום חוזה שלום עם אירסיה, ותוך כדי דיבורו המגוחך בקול של כבש – נראים מאחורי ראשו טורים אינסופיים של צבא האויב, של צבא אירסיה. כעבור 30 שניות מתחילה השנאה לבעור, נשמעות לעברו קריאות זעם בלתי נשלטות, הבעות תיעוב, השנאה הופכת לטירוף, לאקסטזה, אנשים מזנקים ממקומותיהם וצורחים להשתיק את קולו שמשתנה לפעיית כבש של ממש ולרגע אפילו התחלף פרצופו בפנים של כבש! ובשיא הסכנה, כשעל המסך הפכה דמותו לדמות חייל ענקי ונורא מצבא אירסיה, והאנשים נרתעו לאחור בכיסאותיהם – אז מופיע קלסתרו המושיע של האח הגדול, שחור שיער, שחור שפם, מלא עוצמה ורוגע מסתורי, ואז נשמעה אנחת רווחה עמוקה מקרב הצופים. 

אז נעלמו פניו ופינו מקום לשלוש הסיסמאות של המפלגה: מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כוח. בסיום האירוע מתואר כיצד האנשים פוצחים במזמור איטי וקיצבי "אח ג-דול!...אח ג-דול!"… בפראות משונה,שיר הלל לחוכמתו ולתפארתו של האח הגדול. היה בכך מעשה של היפנוזה עצמית.

דמותו של וינסטון

וינסטון הוא דמות מורכבת, שנאלץ כמובן באין ברירה לשתף פעולה למראית עין, אך לרגעים הוא נוכח לדעת שגם הוא עצמו נסחף וצורח עם האחרים, אי אפשר שלא להצטרף. בחברה כזאת עלול האדם לאבד את עצמיותו, את האינדיבידואליות שלו. גם אותו שוטף לרגע שיכרון חושים איום של פחד ונקמנות, רצון להרוג, שמתפשט כמו זרם חשמלי מדבק. אבל היה זה זעם שניתן היה להסיט אותו למושא שנאה אחר, אפילו לאח הגדול עצמו, למשטרה, למפלגה, ולרגע גולדשטיין נראה לו אביר האמת והשפיות היחיד בעולם שסביבו שכולו שקרים. אך כעבור רגע – שוב היה חלק בלתי נפרד מהקולקטיב, מהכלל, והתיעוב שלו לאח הגדול התחלף בהערצה. הוא משתתף בטירוף הכללי. אך שירת ה"אח ג-דול!" מילאה אותו זוועה. האינסטינקט מצווה עלייך להסתיר ולהסוות את רגשותייך, לשלוט בהבעות הפנים, לעשות מה שעושים כולם, לחיות חיים כפולים.

סביב ארוע "שתי דקות השנאה" נרמז גם הקשר העתידי, הגורלי, בין וינסטון לשתי דמויות המשנה הכי משמעותיות ברומאן שבשלב התחלתי זה, כעשרה עמודים מהפתיחה, הן מעוררות את תשומת ליבו של וינסטון. אך בהמשך התרשמותו הראשונית משניהם תתהפך. האלמונית, שהיא ג'וליה אהובתו בהמשך, בשלב זה מעוררת את סלידתו ושנאתו בהיותה קנאית-פנאטית, כביכול, למפלגה וא-מינית, בעוד שאו'בריאן מעורר בוינסטון עניין הפוך, כשהוא משער ששניהם שותפים לאותה מחשבה חתרנית ואסורה, לאותו בוז, שנאה, גועל שיש להסתירם מעין כל. וזהו אותו או'בריאן שיסגיר אותו בהמשך ויהיה המפעיל העיקרי של העינויים הנוראים שיעבור.

מהלך העלילה והתפתחות דמותו של וינסטון

וינסטון חי רוב הרומאן חיים כפולים. בהתנהלותו כלפי חוץ הוא מציית למערכת כללי הברזל שנכפים עליו. כך למשל : "על פניו הוא מעלה ארשת של אופטימיות שקטה […] שמן התבונה לשוות לפנייך בשעה שאתה עומד מול הטלסקרין." וינסטון מתחזה. בחדרו, כשהוא נשאר בגומחה ונשען לאחור הוא מצליח להשאר מחוץ לתחום הראיה (אך לא מתחום השמיעה!) של הטלסקרין המותקן כמובן בחדרו, ואז, כבר בראשית הרומאן מתוארת פעולה חתרנית של וינסטון, הוא מתחיל לכתוב יומן אישי. אילו נתפס, קרוב לוודאי שעונשו היה מיתה או לפחות 25 שנה במחנה עבודת כפייה. הוא כותב במחברת יפה, בעט-ציפורן שהוא מטביל בדיו, שמגיעים מעידנים קודמים שנשכחו, בהווה המדכא הוא כותב רק פתקים קצרים, את הכל מכתיבים ל"כותב דיבור". כתיבת היומן מסמלת פעולה אישית, אינטימית, אינדיבידואלית, חשאית, שאינה תכליתית-מכאנית, אלא צורך נפשי, ריגשי, אנושי באמת, כל מה ששייך לעולם שנמחק.

4 באפריל 1984. אין לו ודאות אפילו שזאת השנה. אבל הוא בטוח שהוא בן 39. הוא מהרהר...למען מי הוא כותב יומן זה? למען העתיד? ובתקבולת ניגודית להרהוריו הסודיים, החשאיים, הרגישים – בוקעת מהטלסקרין מנגינה צבאית מחרישת אוזנים. וינסטון חסר אונים לבטא את רגשותיו, וכשמתחיל לכתוב – הרי זה תאור של הקרנת סרט אמש, מקרינים רק סרטי מלחמה, הפצצת ספינה מלאת פליטים איפשהו בים התיכון. הקהל נהנה מהצגת הזוועה. אשה יהודיה כנראה מחזיקה בסירת הצלה ילד קטן בן שלוש שצורח מפחד. האשה מגוננת עליו, ואז מסוק מנחית פצצת 20 קילו והסירה מתרסקת. בהמשך "צילום נפלא של זרוע של ילד עולה עולה באוויר […] והיו הרבה מחיאות כפים מהמושבים של חברי המפלגה," ורק אשה פשוטה, מהמעמד הנחות של ה"פרולים" צעקה שלא יראו דברים כאלה מול הילדים, עד ששוטרים הוציאו אותה. נורא! ואז לאחר שנזכר במעמד דקות השנאה ובמבטו מעורר העניין של או'בריאן, כותב וינסטון על הדף: "הלאה האח הגדול" וכך ממלא את הדף. אקט של מרד. וינסטון יודע שעשה פשע. "בכל מקרה, משטרת המחשבות תתפוס אותו. הוא פשע "פשעחשב" שאי אפשר להסתירו לאורך זמן. כך זה קורה: מעצרי לילה. יד גסה מטלטלת אותך, אורות מעוורים, טבעת פרצופים קשוחים סביב המיטה, ללא משפט בדרך כלל, ללא דיווח. אנשים פשוט נעלמים. "אתה מבוטל, מאויין: 'מאיידים' אותך..." איזה חוסר אונים נורא! כך מתנהלים חייו של וינסטון. הוא מצד אחד, לדוגמה, משרבט במין היסטריה ביומנו "יירו בי לא אכפת לי יירו בי בעורף לא אכפת לי הלאה האח הגדול תמיד הם יורים בעורף לא אכפת לי הלאה האח הגדול…": מעין שילוב בין מרד והשלמה, ומצד אחר, כשמיד נשמעת דפיקה בדלת הוא נרתע בבהלה (זאת היתה, מתברר, בסה"כ השכנה), "ישב דומם כעכבר […] ליבו הלם כמו תוף..." וינסטון נע בין ציות עיוור שנכפה עליו לבין התקוממות פנימית; בין השלמה מדכאת של חוסר אונים וחוסר מוצא, כוחו של ההרגל, מידי פעם הבזקים מהעבר שהולך ומיטשטש ואיננו מוגדר, לבין חוסר השלמה, חיפוש זהיר אחרי שותפים למחשבה חופשית. הוא שרוי במתח פנימי מתמיד שעלול להחשף כלפי חוץ. הוא נמצא בבדידות, עד שנרקמת מערכת יחסיו האינטימיים והרומאן הופך, בין השאר, ל"סיפור אהבה", אהבה אסורה.

מהלך העלילה - מפנה ראשון

המפנה העיקרי יהיה בקשרי האהבה המחתרתיים-חתרניים=מסוכנים עם ג'וליה העומדים במרכזו של החלק השני של הרומאן. בעולם הדכאני של "1984" להתאהב, להתייחד, לבטא אינטימיות ולהגשים יצר מיני – הרי זה פשע שאין לו כפרה. שכן בעיני המפלגה הארוטיקה היא האויב. כל קשרי נשואים טעונים אישור על-ידי ועדה מיוחדת, ולא נותנים רשות אם חלילה נוצר רושם שיש בין בני הזוג משיכה גופנית! מטרה יחידה של נישואים: הולדת ילדים כשירות למפלגה.

הנה האירוע המסעיר, החד פעמי: כשוינסטון יוצא מתא משרדו לעבר השירותים, באה לקראתו מקצה מסדרון ארוך מי שכונתה עד כה "הבחורה שחורת השיער" העובדת ב"מחלקת הבדיון\הסיפורת", ידה חבושה, היא מועדת, משמיעה צווחת כאב, וינסטון חש לעזור לה, "רגש מוזר זע בליבו", היא טוענת "אני בסדר", "ההרגל לא לחשוף רגשות בהבעות פנים כבר היה לטבע שני", והנה, הפתעה: בשניות שהוא עזר לה לקום היא מחליקה לכף ידו פיסת נייר מקופלת אותה יסתיר, ליבו הולם, מתוך זהירות יקרא בה רק עוד כמה דקות. הוא פורש את פיסת הנייר. הוא משער שלפתק יש משמעות פוליטית כלשהי, הכי סביר שהבחורה סוכנת של משטרת המחשבות, כפי שכבר חשש בעבר, אולי המסר איום, זימון, פקודה להתאבד, מלכודת כלשהי. ואפשרות שנייה בתקווה חסרת הגיון, שהמסר בא דווקא מארגון מחתרתי כלשהו, אולי ה"אחווה"? וינסטון פורש את פיסת הנייר, הלם, סערת רגשות! כתוב שם: "אני אוהבת אותך".

וכך, לעולם שכולו ניכור, סירוס של רגשות אישיים וקירבה אינטימית, נזרק המשפט הפשוט והאנושי הזה, המשפט האסור. בערב עוד נאלץ להגיע למרכז הקהילתי, להשתתף ב"טמטום החגיגי הקרוי 'קבוצות דיון'". בלילה חשב – איך ליצור קשר ולתאם מפגש עם הבחורה? רק כעבור שבוע, במזנון, באוכלם מרק תפל-דליל, בלי להרים עיניים, בקולות חלשים, חסרי הבעה כדי לא להסגיר כלפי חוץ כוונות, קבעו מפגש בכיכר הניצחון, ליד האנדרטה. שם, בין ההמון, פחות מעשר שניות הצליחו להחזיק ידיים. מכאן נפתחת סידרת מפגשים חשאיים, מלהיבים, סודיים, יצריים, ג'וליה היא זאת שיוזמת ומדריכה לאן יגיע, למקום מבודד, משעול בין שיחים, לעבר היער, בריחה מעינו הפקוחה של האח הגדול, באוויר הפתוח, היא בזרועותיו, ורק כאן, במחבוא נודע לו ששמה ג'וליה. היא תולשת מעליה את הסרט הארגמני של הליגה הצעירה נגד מין, משליכה אותו על ענף, פעולה סימלית של שחרור ועצמאות, מכבדת אותו בגוש שוקולד אמיתי, קטן, שהשיגה בשוק השחור. כשוינסטון שואל אותה "את צעירה ממני בעשר או חמש עשרה שנה, מה כבר ראית בגבר כמוני שמשך אותך", תשובתה: "היה משהו בפנים שלך. חשבתי לקחת סיכון. יש לי כישרון לזהות אנשים שלא שייכים. ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתה נגדם." קישרי האהבה ביניהם מעבר לקשר אישי-אנושי וסיפוק מיני הם גם מאבק ואף מרד נגד המפלגה וכל מה שהיא מייצגת.

וינסטון דווקא אוהב לשמוע על יחסיה האינטימיים עם רבים ועל תשוקתה המינית! "לא רק האהבה לאדם אחד אלא היצר החייתי, התשוקה הפשוטה […] זה הכוח שיקרע את המפלגה לגזרים". ולאחר שהתעלסו בחיק הטבע מהרהר וינסטון כמה נדיר הקשר הטהור הזה בינו לג'וליה, שכן "היום כבר אי אפשר לקיים אהבה טהורה או תאוות בשרים טהורה. שום רגש אינו טהור, כי הכל מעורב בפחד ובשנאה. החיבוק ביניהם היה מאבק, רגע השיא היה נצחון. זו היתה מהלומה שהם חלקו למפלגה. זה היה מעשה פוליטי".

הם איכשהו מצליחים להיפגש, לתחמן בלי לעורר חשד, לטשטש עקיבות, לשנות מסלולים, לא ללכת יחד חלילה, מפגשים גנובים, החלפת מקומות סתר, ניהול שיחות בהמשכים במקומות הומי אדם, לדבר בלי להניע שפתים […] עד שהם מוצאים מקלט אהבה בחדר העלוב והקטן מעל לחנות של מר צ'רינגטון, שרק בשלב מאוחר יותר תיחשף דמותו האמיתית, שוינסטון בסיוריו ברבעי הפרולטריון ("הפרולים") הלונדוני גילה בה חפצים ישנים, המרמזים על העולם שהיה ואיננו. הקשרים עם ג'וליה מתהדקים, למרות המכשולים, היא הופכת עבורו ל"צורך גופני", כמה הוא מייחל ללכת איתה ברחובות בגלוי וללא פחד. אך שניהם ידעו שהשכרת החדר היא "טירוף [...] כאילו הם צועדים מרצונם החופשי צעד לקראת קבריהם […] המודעות לזוועה הידועה מראש באה והולכת" זאת אהבה בצל הסכנה והמוות! הם בכל זאת מצליחים ליצור קן נסתר, ביתי, ג'וליה משיגה קפה אמיתי, סוכר אמיתי, לחם לבן אמיתי, מה שהשיגה בסתר מ"החוג הפנימי" של המפלגה ("אין שום דבר שאין לחזירים האלה..."), היא השיגה גם ערכת איפור שקנתה בשכונת הפרולים, היא נראית יפה ונשית יותר, ונוסף גם בושם! ולעינוגים האלה פורצת גם הופעתו המגעילה של העכברוש המציץ מהפנלים של החדר וגורם לוינסטון "בהלה שחורה". חדר המסתור המנחם יהפוך למלכודת זוועה. צל הפרידה, האיום הוודאי שייתפסו במוקדם או במאוחר מוסיף לקשר החם ביניהם מימד טראגי. הסוף הוא בלתי נמנע.

מהלך העלילה - מפנה נוסף

מפנה נוסף, שגם הוא מעורר תקווה והתרגשות, יתברר אף הוא כמלכודת נוראה. או'בריאן, חבר "החוג הפנימי" של המפלגה, מזמין את וינסטון לדירתו כדי לקבל, כביכול, את המילון ה"שיחדש" במהדורתו העשירית. הקשר החשאי עם או'בריאן שוינסטון חלם עליו הנה מתגשם. וינסטון מנבא שהסיום יהיה רע ומר, טעימה מקדימה מהמוות. הוא מגיע אל ביתו של או'בריאן יחד עם ג'וליה, איזה צעד מסוכן! וינסטון מביע את אמונתם שקיים ארגון סודי שפועל נגד המפלגה והם רוצים להצטרף אליו ולעבוד למענו. "אנחנו פושעי מחשבה. אנחנו גם נואפים." או'בריאן יספר להם על הארגון המחתרתי והם יביעו הסכמתם לתנאי ההשתייכות החשאיים אליו. הוא מקבל את "הספר" שנכתב על ידי אויב המפלגה עמנואל גולדשטיין. המנתח את מנגנוני המפלגה ושיטותיה להחזיק בשלטון ללא גבול.

בפרק האחרון בחלק השני מתרחש האירוע הנורא המגשים את חרדותיהם ומנפץ את אשליית הרוגע והתקווה לעתיד רחוק של אנושות שתשתחרר מכבליה. מתברר שמאחרי הציור העתיק בחדר מותקן הטלסקרין. קול הברזל מהקיר חרץ את גורלם. רעד אחיד של גופותיהם שנחשפו לעין האח הגדול. הבית מוקף. מתברר שמר צ'רינגטון הוא המלשין.

מהלך העלילה - סיום הספר

החלק השלישי, המציע חויית קריאה מזעזעת, מתאר מסע בתופת העינויים שב"מיניסטריון האהבה", החקירות ,ה"חינוך מחדש", הזוועה שלא תתואר במילים, שבירת הגוף, ההופך לשבר-כלי, והנפש, אובדן תחושת הזמן והמרחב, סיוט שהולך והופך מזוויע יותר ויותר, ושיאו בכניסה לחדר 101. או'בריאן הוא המענה, הוא החוקר, הוא ה"מדריך", הוא זה השולט על מכונת העינויים הכופה על וינסטון להצהיר, ובהמשך גם להאמין, ש 2+2=5, "לנו לא די בצייתנות שלילית ואפילו לא בכניעה הבזוייה ביותר. כשאתה תיכנע לנו בסופו של דבר, זה יצטרך לקרות מרצונך החופשי. אנחנו לא משמידים את הכופר מפני שהוא מתנגד לנו […] אנחנו ממירים אותו, אנחנו לוכדים את מחשבותיו הפנימיות, אנחנו מעצבים אותו מחדש […] אנחנו עושים אותו אחד מאיתנו לפני שאנחנו הורגים אותו […] אנחנו מקפידים להביא את המוח לידי שלמות לפני שנרוצץ אותו..." כך נואם לו או'בריאן.

וינסטון מתוודה על "פשעיו" כלפי המפלגה, אך עדיין אינו נשבר: גרעין האישיות הפנימי שלו נותר כשהיה. בחדר 101 מתעמת כל אסיר עם הדבר שהכי מפחיד אותו. אצל וינסטון אלו הם עכברושים. כשמקרבים אותו לכלוב העכברושים זועק וינסטון - "עשו זאת לג'וליה! לא לי!". זוהי נקודת השבירה הפסיכולוגית שלו. מכאן ואילך הוא כחומר ביד היוצר בידיו של או'בריאן, חוקרו והאדם שמחנך אותו מחדש. וינסטון וג'וליה, לאחר שבגדו זה בזו (גם ג'וליה נלקחה לחדר 101), מושארים במצב של "קיום מושעה". הם אינם מוצאים להורג אלא נותנים להם לחיות את חייהם המנוכרים לפי שעה מתוך ידיעה כי מאסרם והוצאתם להורג צפויה בכל רגע.

משפט הסיום הפסימי של הרומאן:

"תם המאבק. הוא זכה בנצחון על עצמו. הוא אהב את האח הגדול."

דמויות משנה עיקריות - ג'וליה

בת ה-26 חיה אף היא "חיים כפולים", עובדת במחלקת הסיפורת\ה"בידיון", מועסקת בעבודה מכנית באחת המכונות לכתיבת רומאנים, על מדיה כרוך פתיל ארגמן, סמל הליגה האנטי-מינית הצעירה. לפני היכרותם האינטימית כשנחשפת דמותה האמיתית, וינסטון נמלא שנאה אליה, שכן דווקא הנשים ודווקא הצעירות הן החסידות הכי קנאיות של המפלגה, היא נראית לוינסטון מסוכנת, אולי היא אפילו סוכנת של משטרת המחשבות? הוא מפנטז לאנוס אותה ולרצוח אותה! מתברר בהמשך שהיא פעלתנית, טמפרמנטית, ספורטיבית, ראש גדוד בתנועת המרגלים בעבר, מוערכת על ידי הממסד, ויצרית מאוד! היא הבינה יותר מוינסטון את המשמעות הרבה של הפוריטניות המינית של המפלגה. המפלגה חוששת מהיצר המיני שנמצא מחוץ לשליטתה ולכן יש להשמידו; הרעבה מינית מולידה היסטריה והמפלגה עושה בה שימוש כדי לנקז אותה לקדחת לחימה, לפולחן אישיות של המנהיג; כל הצעדות כל העת, צעקות העידוד, נפנופי הדגלים, "זה פשוט מין מקולקל. אם בתוכך אתה שמח, למה שתתרגש מהאח הגדול ומהתוכניות התלת־שנתיות ומשתי דקות השנאה ומכל שאר הקשקושים המחורבנים?"

מעניין לציין שבניגוד לוינסטון החיים בעיניה היו פשוטים למדי, היא שנאה את המפלגה אבל לא הייתה לה ביקורת כללית נגדה – חוץ מבמקרים שהדבר נגע לחייה הפרטיים, לא ייתכן מרד מאורגן מכל סוג נגד המפלגה, כל החוכמה היא להפר את החוקים ולמרות זאת להישאר בחיים! היא לא מכירה חיים אחרים שלפני המהפכה, ומקבלת את המפלגה כדבר נתון שאינו ניתן לשינוי.

דמויות משנה עיקריות - או'בריאן

חבר החוג הפנימי של המפלגה, דמות מאיימת שהיה בה גם חן. וינסטון חש אליו משיכה משום שהאמין, ואולי רק קיווה, ששמרנותו הפוליטית אינה מושלמת, ווינסטון משלה עצמו שאו'בריאן חושב אולי כמוהו, ובכלא הבדידות הכפויה בו שרוי וינסטון גם החלפת מבט חטוף עם או'בריאן נחרטה בזכרונו. לבסוף מתברר שאו'בריאן הוא האינקוויזיטור של וינסטון, הוא המייצג את המפלגה, הוא המסביר את תפיסת עולמה, הוא מעין "אידיאולוג-על", איש חזק, שולט, מתעתע, בעל יכולת ניסוח חדה כתער, וינסטון בידיו כחומר ביד היוצר.