תקציר וניתוח היצירה

וינסטון הוא דמות מורכבת, שנאלץ כמובן באין ברירה לשתף פעולה למראית עין, אך לרגעים הוא נוכח לדעת שגם הוא עצמו נסחף וצורח עם האחרים, אי אפשר שלא להצטרף. בחברה כזאת עלול האדם לאבד את עצמיותו, את האינדיבידואליות שלו. גם אותו שוטף לרגע שיכרון חושים איום של פחד ונקמנות, רצון להרוג, שמתפשט כמו זרם חשמלי מדבק. אבל היה זה זעם שניתן היה להסיט אותו למושא שנאה אחר, אפילו לאח הגדול עצמו, למשטרה, למפלגה, ולרגע גולדשטיין נראה לו אביר האמת והשפיות היחיד בעולם שסביבו שכולו שקרים. אך כעבור רגע – שוב היה חלק בלתי נפרד מהקולקטיב, מהכלל, והתיעוב שלו לאח הגדול התחלף בהערצה. הוא משתתף בטירוף הכללי. אך שירת ה"אח ג-דול!" מילאה אותו זוועה. האינסטינקט מצווה עלייך להסתיר ולהסוות את רגשותייך, לשלוט בהבעות הפנים, לעשות מה שעושים כולם, לחיות חיים כפולים.

סביב ארוע "שתי דקות השנאה" נרמז גם הקשר העתידי, הגורלי, בין וינסטון לשתי דמויות המשנה הכי משמעותיות ברומאן שבשלב התחלתי זה, כעשרה עמודים מהפתיחה, הן מעוררות את תשומת ליבו של וינסטון. אך בהמשך התרשמותו הראשונית משניהם תתהפך. האלמונית, שהיא ג'וליה אהובתו בהמשך, בשלב זה מעוררת את סלידתו ושנאתו בהיותה קנאית-פנאטית, כביכול, למפלגה וא-מינית, בעוד שאו'בריאן מעורר בוינסטון עניין הפוך, כשהוא משער ששניהם שותפים לאותה מחשבה חתרנית ואסורה, לאותו בוז, שנאה, גועל שיש להסתירם מעין כל. וזהו אותו או'בריאן שיסגיר אותו בהמשך ויהיה המפעיל העיקרי של העינויים הנוראים שיעבור.