תקציר ידע

70% מיהודי האסלאם עלו למדינת ישראל. השאר הגרו לצרפת, קנדה, ארצות הברית ועוד. העלייה התבצעה על ידי נציגי מוסדות המדינה והסוכנות היהודית בשיתוף עם ארגונים יהודיים בינלאומיים וממשלות ידידותיות.

ניתן לדבר על שלושה דפוסי ארגון עליה למדינת ישראל מארצות האסלאם:

עליית הצלה - חיסול גלויות (לוב, תימן, עיראק)

עלייה זו פעלה בארצות שבהן חששו להרעה במצב היהודים שעלולה לסכן את חייהם, ולכן חייבים להעלותם ובכך להצילם. פעולת העלייה הזו הייתה מהירה והזמן בו יצאו רוב היהודים היה קצר. עליית הצלה זו מתייחסת להעלאת קהילות שלמות של יהודים למדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם השלטון המקומי.

עלייה מבוקרת (מרוקו, תוניסיה, תורכיה, איראן)

עלייה שיש בה מיון. מדיניות זו של עלייה מבוקרת ננקטה בעיקר בשנים 1956-1952. צמצום וויסות העלייה ההמונית נבע מהנחת היסוד שאם תימשך העלייה ההמונית, יקרסו כל מערכות הקליטה במדינת ישראל. ולכן, בארצות כמו מרוקו, תוניסיה, איראן ותורכיה לא נשקפה סכנה קיומית ליהודים, לכן יש צורך בצמצום העלייה מהן. עד 1951 הייתה העלייה לישראל פתוחה לכל יהודי, מסוף 1951 נקבעו סדרי עדיפויות בקביעה מי יעלה, על פי קריטריונים של גיל, מצב בריאותי וסיכויי פרנסה. לפני עלייתם, רוכזו היהודים בארצות מוצאם, והופעל מנגנון מיון. התוצאה הייתה פיצול משפחות כשהזקנים, הנכים, חסרי ההכשרה המקצועית והבלתי כשירים לעבוד הושארו בארצותיהם כדי שלא יפלו לנטל על המדינה דבר שיגרום לקריסת מערכות הקליטה.

עלייה חשאית (סוריה, לבנון, מרוקו מצרים)

ממדינות אלה הוברחו יהודים מעטים בגלל הקושי לעבור את הגבול. עלייה מסוג זה הופעלה באותן מדינות שלא התירו יציאה חופשית של יהודים משטחן. מדינות אלה היו בעימות ישיר עם מדינת ישראל, והיהודים שבתוכן היו כבני ערובה של השלטונות נגד מדינת ישראל. הברחת העולים הייתה חשאית בגלל החשש מהנזק שפרסום העלייה יביא. יהודי מרוקו לעומת זאת הוברחו בכל דרך אפשרית: בים, ביבשה ובאוויר.