תקציר ידע

תהליך הדה קולוניזציה והקמת מדינות עצמאיות

הערה: בפרק זה יש להתמקד בתהליך הדה-קולוניזציה והקמת מדינות עצמאיות בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה.

הגדרת המושג: במאה ה-19 התרחש תהליך של קולוניזציה – השתלטות מעצמות אירופה על שטחים גדולים מחוץ לאירופה, בעיקר באפריקה ובאסיה.

כאן אנחנו עוסקים בתהליך ההפוך: השחרור של אותן ארצות מהשלטון האירופאי, תהליך ששיאו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, כלומר: דה-קולוניזציה.

מדוע התרחש תהליך הדה-קולוניזציה בעיתוי זה?

גורמים כלכליים:

• במאה ה-19 המושבות הניבו רווחים נאים עבור המעצמות הקולוניאליסטיות: בהשקעה קטנה – יחסית, תוך ניצול אוצרות-הטבע הזמינים וכוח-האדם הזול והבלעדיות של המעצמה השלטת, ניתן היה להרוויח היטב. במחצית השנייה של המאה ה-20 המעצמות נאלצו להשקיע יותר בהחזקת המושבות ודיכוי האוכלוסייה והרווחיות ירדה.
• אחרי מלחמת העולם ה-2 המעצמות הקולוניאליסטיות נאלצו להשקיע בשיקום כלכלותיהן, בעקבות ההרס והאבדות של המלחמה. הם העדיפו להשקיע בבית ולא מעבר לים.

גורמים פוליטיים:

• תמיכת מעצמות-העל: בעולם שנוצר אחרי מלחמת העולם ה-2 התפתחה יריבות בין שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, יריבות הידועה כ"מלחמה הקרה". כל אחת מהמעצמות הללו בקשה למשוך לצידה את עמי אפריקה ואסיה באמצעות תמיכה בתהליך הדה-קולוניזציה.
• תנועות השחרור של עמי אפריקה ואסיה שהיו תחת שלטון קולוניאלי ניהלו מאבקים לאומיים עקשניים ואף אלימים, שגבו מחיר כבד מהמעצמות הקולוניאליסטיות, והתישו אותן.

גורמים אידיאולוגיים:   

• בני השכבה המובילה בקרב העמים הנתונים לשלטון קולוניאלי– האליטה – נחשפו לתרבות ולאידיאולוגיות שרווחו באירופה, ובכלל זה הלאומיות. הם אמצו את הלאומיות, ובעזרתה גייסו את ההמונים למאבק האנטי-קולוניאלי.
• שתי מעצמות-העל תמכו בדה-קולוניזציה לא רק מהסיבות הפוליטיות שהזכרנו, אלא גם מסיבות אידיאולוגיות: ארצות הברית ראתה בקולוניאליזם סתירה הן לעיקרון ההגדרה העצמית של העמים והן לעיקרון השוק החופשי. ברית המועצות ראתה בקולוניאליזם ביטוי לניצול קפיטליסטי.

מה היו מאפייני תהליך הדה-קולוניזציה?

• בדרך-כלל היה נחוץ מאבק ממושך וקשה עד להשגת השחרור.
• המעצמות הקולוניאליות אמנם ויתרו על שלטון ישיר אך במקרים רבים דאגו לשמור על האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים שלהן באמצעות חתימה על חוזים עם המדינות החדשות שהבטיחו את אותם אינטרסים. כך לדוגמה, בריטניה ניסתה להבטיח את המשך שליטתה בתעלת סואץ, גם אחרי שמצרים הפכה למדינה עצמאית ודאגה להבטיח את הפקת הנפט בעירק באמצעות חברות בריטיות.
• תהליך הדה-קולוניזציה דומה בהיבטים רבים למאבקים הלאומיים שהתנהלו באירופה: הקמת תנועות לאומיות וקביעת היעד של הקמת מדינת-לאום עצמאית; צמיחת מנהיגות מקרב האליטות המשכילות  ;   טיפוח התודעה הלאומית  ;   הסתייעות בגורמים חיצוניים.
• במזרח התיכון הייתה נהוגה שיטת המנדטים, שהוגדרה מראש כזמנית וכמובילה לעצמאות. לעומת זאת בצפון אפריקה היו קולוניות (ואלג'יריה אף הייתה מסופחת לצרפת). לפיכך התהליך במזרח התיכון היה קצר יחסית, ואילו בצפון-אפריקה המאבק היה ארוך וקשה יותר.
• היה הבדל בין תפיסתם של הבריטים לבין זו של הצרפתים: בריטניה דאגה בעיקר לאינטרסים האסטרטגיים והכלכליים שלה בארצות שלטונה. לעומת זאת צרפת שאפה להנחיל את התרבות הצרפתית בארצות שלטונה וראתה בכך שליחות. צרפת גם הושיבה אוכלוסייה אזרחית צרפתית בארצות שלטונה. הואיל וכך, המאבק נגד השלטון הצרפתי – במיוחד באלג'יריה- היה כואב וקשה יותר.

דוגמה לתהליך הדה-קולוניזציה: עירק

הארץ: עירק

המעצמה הקולוניאלית: בריטניה

צורת השליטה: מנדט מטעם חבר הלאומים

שנות השליטה הבריטית הישירה: 1920-1932

ניתן לראות בדוגמה של עירק ביטוי לחלק גדול ממאפייני הדה-   קולוניזציה (אך לא כולם):

• כשהבריטים סיימו את המנדט, על פי החלטת חבר הלאומים, והעניקו לעירק עצמאות, הם דאגו לשמור על האינטרסים שלהם (המלכתו של המלך פייסל, המקורב לבריטים, הפקת הנפט באמצעות חברות בריטיות).
• הקלות היחסית של המעבר לעצמאות, האופיינית לשלטון הבריטי יחסית לצרפתי.
• העיתוי המוקדם יחסית: המזרח התיכון מקדים את צפון-אפריקה.

היהודים בארצות האסלאם

בשנת 1948 התקיימו בארצות האסלאם קהילות יהודיות שמנו כמיליון יהודים. בתוך כ-20 שנה עזבו כ-80% מאותם יהודים את ארצותיהם. חלק גדול מהקהילות – מהן קהילות עתיקות ומושרשות – נעלמו כמעט לחלוטין. בפרק זה ננסה לברר את הסיבות לכך.

מספר נתונים לדוגמה:

(הנתונים לקוחים מתוך: ח.סעדון, עצמאות וגורל, משרד החינוך ומכון בן צבי, תשע"א, עמ' 9)

מה היה מצבם של היהודים בארצות האסלאם בשנים שלפני הקמת מדינת ישראל?

• היהודים בדרך כלל לא נפגעו מתופעות של אנטישמיות אלימה, כדוגמת הפוגרומים מהם סבלו היהודים במזרח אירופה. עם זאת, מעמדם לא היה שווה למעמדה של שאר האוכלוסייה, והם סבלו לעיתים מאפליה ומהתנכלויות.
• בארצות בהם התקיים שלטון קולוניאלי, היהודים השתדלו להתקרב אליו ולהשתלב בו. בהתאם לכך, חלה התרחקות בין היהודים לבין אוכלוסיית הרוב המוסלמית.
• בשנות ה-30 חלה הרעה במצבם של היהודים, נוכח התגברות האנטישמיות באירופה, שהשפיעה גם על השלטונות הקולוניאליים ועל האוכלוסייה האירופאית. גם הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל החל להקרין על היחס ליהודים בארצות האסלאם.
• התקיימה פעילות ציונית בקרב הקהילות היהודיות, פעילות שהלכה והתגברה ככל שמעמדם של היהודים החל להתערער.

מה היו הגורמים שהביאו לכך שהקהילות היהודיות בארצות האסלאם התחסלו כמעט לחלוטין תוך פרק-זמן קצר יחסית?

• תהליך הדה-קולוניזציה: היהודים, כאמור, ראו שלטון הקולוניאלי גורם ידידותי, השתדלו להתקרב אליו והושפעו מתרבותו. בכך קשרו היהודים את גורלם, במידה רבה, לאותו שלטון. כאשר החל המאבק האנטי-קולוניאלי של העמים המקומיים, הם "סימנו" את היהודים כגורם המקורב לשלטון האירופאי, וכאשר אותו שלטון התחסל – התחסלו גם הקהילות היהודיות.
• הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות: העמים הערבים הזדהו עם המאבק של הפלסטינים ושל מדינות ערב נגד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בכל ארצות ערב התנהלה תעמולה אנטי-ציונית, שגלשה להסתה אנטי-יהודית, מלווה בביטויי שנאה ובמעשי אלימות. יהודים רבים חשו ש-"האדמה רועדת" תחת רגליהם, ושאין עתיד לקיום היהודי באותן ארצות.
• הלאומיות: התנועות הלאומיות הערביות אמצו גישה לאומנית הרואה ביהודים נטע זר, שאינם יכולים להיות חלק מהאומה. היהודים, מצידם, היו מושפעים מהלאומיות היהודית –הציונות- ומהזיקה הדתית וההיסטורית לארץ ישראל.
• מדיניות ישראלית: מדינת ישראל עודדה את היהודים לעלות לישראל, באמצעות פעילות של שליחים ציוניים ופתיחת השערים לקליטת העלייה. המטרה המוצהרת של מדיניות ישראל הייתה להביא ל-"חיסול גלויות".

השפעת תהליך הדה קולוניזציה על היהודים בעיראק:

(לקראת בחינת הבגרות יש ללמוד באופן מפורט על מדינה אחת מארצות האיסלאם ומצב היהודים בה. בסיכום זה נבחן את עיראק)

בעיראק החל המשטר הבריטי בשנת 1917 והיהודים בו השתלבו במגזר הכלכלי. יהודי עיראק היו בעלי תפקידים פעילים בתחומים רבים כדוגמת בנקאות, מסחר, ביורוקרטיה ממשלתית ומשק חקלאי. אולם, התקדמות זו של היהודים נעצרה בראשית שנות ה-30. עם קבלת העצמאות של עיראק בשנת 1932, החלה מגמת הלאומיות הפאן-ערבית והשפעת הפשיזם והנאציזם ערערו את מצבם של היהודים. בשנים אלו הוטלו הגבלות על פעילותם הכלכלית של היהודים והחלו גם כן פגיעות פיזיות שהגיעו לשיאן בפרוץ המרד הפרו-נאצי של רשיד עלי בהשראת חאג' אמין אל-חֻסיני בשנת 1941 בפוגרום ה-"פרהוּד" בבגדאד. במשך שלושה ימים השתולל אספסוף, הרג ובזז. כ-180 יהודים נרצחו, כמעט 1000 נפצעו ונגרם נזק רב לרכוש. ה-"פרהוד" גרם להלם ולזעזוע עמוק בקרב יהודי עיראק בשל השתלבותם בחברה ומאז הם חשו שעתידם במדינה לא בטוח. היו שעזבו את עיראק, ואחרים, אף שנהנו משפע, הכינו דרכונים על כל צרה שלא תבוא.

השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות על היהודים בעיראק:

הקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948 הביאו להחמרה ניכרת במצב יהודי עיראק שהתבטאה במדיניות אנטי ציונית ואנטי יהודית. בשנים אלה התקבלו חוקים כלכליים אנטי יהודים שפגעו בעסקי היהודים: רופאים לא קיבלו רישיונות עבודה, נאסר על בנקים יהודיים להחליף מטבע זר, בוטלו רישיונות יבוא של יהודים והוכבד עול המסים על יהודים. מצבם של היהודים הורע כאשר לעיראק הגיעו פליטים ערבים רבים שעזבו או גורשו מארץ ישראל בשנת 1948, וכדי לשכנם בבגדאד – החרימו השלטונות רכוש יהודי. יהודים נדרשו לתרום כסף למאבק הפלסטיני ונאסר עליהם לצאת את עיראק. 

השפעת מדיניות חיסול גלויות על  היהודים בעיראק: 

מתוך תחושה של מצוקה, דחיפות ו-"הזדמנות אחרונה" הוציאה לפועל מדינת ישראל מבצע בשם "עזרא ונחמיה" שמטרתו הייתה להביא לארץ מספר רב ככל הניתן מיהודי עיראק. משנת 1949 ועד שנת 1951, מרבית יהודי עיראק נמלטו במבצע "עזרא ונחמיה". כך, קהילה שהגיעה לשיא של כ-150,000 איש בשנת 1947, הידלדלה לאחר 1951 לכ-6,000 אנשים בלבד. מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך עשרים חודשים.

מלחמת יום הכיפורים

להאזנה לקריינות שמלווה את התקציר שלפניכם הקליקו:

מלחמת יום הכיפורים פרצה בצהרי יום הכיפורים תשל"ג ונמשכה 19 יום (6.10.73- 24.10.73). היא הייתה אחת המלחמות הקשות שידעה ישראל. הייתה לה השפעה גדולה על תהליכים פנימיים שהתרחשו בישראל ועל תהליכים במדיניות החוץ. 

הגורמים למלחמה

1. שאיפת ארצות ערב למחוק את כישלון מלחמת ששת הימים

הגורם המרכזי והבסיסי למלחמת יום הכיפורים היה הרצון של סוריה ומצרים למחוק את חרפת מלחמת ששת הימים. להחזיר את השטחים שישראל כבשה מהם (רמת הגולן וסיני), להשיב לעצמן את כבודן האבוד ולהחזיר לצבאן את היוקרה שאבדה להן. במלחמת ששת הימים הצליח צה"ל, במתקפת פתע, לפגוע אנושות בצבאות ערב, ותוך שישה ימים הביס אותם וכבש שטחים נרחבים, ובהם חצי האי סיני, מידי מצרים, ואת רמת הגולן מידי הסורים. מלחמה זו, בהמשך למלחמות הקודמות שבהן ניצחה ישראל (מלחמת העצמאות ומלחמת סיני ב- 1956), נתפסה כ-"סיבוב" נוסף במאבק המתמשך בין ישראל לשכנותיה. התבוסה, ואתה הבושה שספגו מדינות ערב, יצרו את הקרקע להתלקחות נוספת.

2. חסימת הערוץ המדיני

נשיא מצרים אנואר סאדאת הבין כי  לא ניתן למחוק את קיומה של מדינת ישראל ולכן הוא פנה למדיניות חדשה שתכליתה השבת חצי האי סיני לידיים מצריות תמורת הסכם. במקביל להתחזקותה הצבאית של מצרים, העביר סאדאת כמה מסרים חשאיים לישראל שעיקרם שלום תמורת החזרת סיני, אולם מנהיגינו דחו יוזמה זו על הסף כיוון שלא האמינו ברצינות ההצעות. גולדה מאיר, ראש הממשלה באותה תקופה, לא הייתה מוכנה לנסיגה משמעותית מקו תעלת סואץ וסירבה לפתוח במגעים עם מצרים. צמרת השלטון הישראלית ראתה בסאדאת אדם חלש והתעלמה מסימנים שהעידו על העזה וחדשנות במדיניותו, כגון הקשרים שהחל ליצור עם ארצות הברית ופינוי אלפי יועצים צבאיים סובייטיים (רוסיים) שפעלו בשטח מצרים. המלחמה נפתחה בשעה שהערוץ המדיני נחסם. ישנם חוקרים הטוענים כי סאדאת תכנן את המתקפה על ישראל כאמצעי לכפות על ישראל משא ומתן מדיני.

הסיבות לכך שישראל הופתעה ולא הייתה מוכנה

1. המציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים, בה הייתה ישראל בעמדת כוח צבאית ברורה מול מדינות ערב וזלזול ביכולתם הצבאית.

2. אמונה ביכולתו של חיל האוויר להכריע לבדו במלחמות לאחר ההצלחה המרשימה במלחמת ששת הימים.

3. הסתמכות על קו הביצורים בתעלת סואץ, קו בר-לב, והישענות על הקונספציה שיש בו תשובה למִתְקָפה מצרית אם תבוא.

4. ביטחון כי מערך המודיעין יספק התראה מספיקה (של כמה ימים לפחות) לפני כל מלחמה, כדי שישראל תוכל לגייס את מערך המילואים שלה. כֶּשֶל של המודיעין בפרשנות הידיעות שהגיעו על הכנות של מצרים וסוריה למלחמה, ואי מתן התראה למלחמה. השפעת "הקונספציה"*, ההנחה שמצרים לא תצא למלחמה לפני שתשלים את בניית כוחה (לא צפוי לפני 1975), על הפרשנות שנִתְנה למידע המודיעיני שנאסף. טענת צמרת המודיעין, עד בוקר ה- 6 באוקטובר, כי יש "סבירות נמוכה למלחמה", דבר שמנע את גיוס המילואים בזמן. פרשת כִּשְלון המודיעין ואי מוּכַנוּתוֹ של צה"ל למלחמה כונתה "המחדל".

*מהי קונספציה? קונספציה היא השקפת עולם שיש לכל אדם ולפי השקפת העולם הזאת הוא מבין/מנתח את החיים ואת המצבים עימם הוא מתמודד.

הקונספציה (תפיסת העולם) הישראלית במלחמת יום הכיפורים היתה, שמצרים תצא למלחמה כדי להחזיר לעצמה את חצי האי סיני שישראל כבשה ממנה במלחמת ששת הימים, וכי היא תעשה זאת רק אחרי שתבנה מחדש את חיל האויר שלה. הערכה הישראלית היתה כי חיל האויר המצרי יסיים את בנייתו המחודשת רק בשנת 1975. לכן, המודיעין הישראלי העריך כי הסיכוי למלחמה עד שנת 1975 הנו נמוך. גם כאשר היו סימנים לכך שהמצרים מתכוננים לתקוף את ישראל – עדין הדברים פורשו בהתאם לקונספציה לפיה הצבא המצרי אינו מוכן למלחמה ולכן האמינו שהתנועות של הצבא המצרי קשורות לתרגיל שנערך באותה תקופה.  

אולם, המודיעין הישראלי לא הבין, כי מצרים שינתה את הגישה שלה, והחליטה לצאת למלחמה רק כדי לכבוש חלק קטן מחצי האי סיני ולשם כך היא לא היתה זקוקה לחיל האויר שלה. לכן היא יכלה לצאת למלחמה כבר בשנת 1973.

5. הצלחת ההטעיה המצרית-סורית והסוואת ההכנות למלחמה.

קשיים שנוצרו בגלל ההפתעה

1. גורם ההפתעה מנע זמן היערכות של 48 שעות, שנחשב כמינימום בתכניות צה"ל לגיוס מילואים ולהתארגנותם ללחימה. הגיוס היה מאוחר ונוהל בחיפזון, והכוחות שהיו בשטח לא החזיקו מעמד.

2. מחסני החירום לא היו ערוכים לקליטת מגויסים כה רבים ובחלקם חסרו אמצעי לחימה בסיסיים ביותר בשל ארגון ופיקוח לקויים.

3. בפיקוד העליון בצה"ל ובדרג המדיני שררו בלבול ומבוכה. צה"ל נאלץ להגיב במקום ליזום, ולכן בשלב הראשון, פעולות צה"ל נעשו מתוך מטרה לבלום ולהתגונן, ולא מתוך שיקולים ארוכי טווח.

תוצאות המלחמה (בטווח המידי)

1. מצב החזיתות בתום המלחמה: 

בצפון: צה"ל הצליח להדוף את הסורים עד לקו הגבול ואף להתקדם אל תוך שטח סוריה עד למרחק 40 ק"מ מדמשק.

בדרום: הצליח צה"ל לחצות את התעלה לצידה המערבי (המצרי), לכתר כוח מצרי גדול בשטח סיני (הארמייה השלישית) ולהגיע עד למרחק של 101 קילומטר מקהיר.

2.אבדות כבדות: לסיום המלחמה לא התלוותה אותה תחושת ניצחון ששררה בסיום מלחמות העצמאות וששת הימים. התחושה הייתה שישראל נחלצה מסכנה ממשית ויצאה ממלחמה זו בשן ועין. למרות הישגיו לא נתפס צה"ל כצבא שהצליח להשיג ניצחון מזהיר. מחיר המלחמה היה כבד מאוד:  2656 הרוגים, 7251 פצועים, 294 שבויים, עשרות נעדרים ואבדות כבדות במטוסים וטנקים ופגיעה בכושר הצבא.

השפעות ותוצאות של מלחמת יום הכיפורים

השפעות חברתיות פוליטיות :

• טראומה לאומית. פגיעה בתחושת הביטחון, באמונה המלאה בצבא ובתפיסה הביטחונית. 
• ערעור מעמדן של דמויות כמו הרמטכ"ל ושר הביטחון (משה דיין) שזכו עד כה לאמון מלא מהציבור.
• קושי רב להתמודד עם מספר הקורבנות העצום שספגה ישראל: 2,656 הרוגים ו- 7,251 פצועים, 301 שבויים, ו-17 נעדרים.
• הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט, שמצאה את הדרג הצבאי אשם במחדל אך פטרה את הדרג המדיני מאחריות.
• ביקורת אזרחית על הדרג המדיני ועל ממצאי ועדת החקירה. הקמת תנועת מחאה עממית שמארגנה היה מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפסט" בתעלה, המוצב היחיד שלא נפל בידי המצרים, אשר לאחר המלחמה פתח בשביתה מול משרד ראש הממשלה ועורר תנועה ציבורית שהובילה להתפטרות שר הביטחון משה דיין, ולאחר מכן התפטרות גולדה וכל הממשלה (אפריל 1974).
• חילופי שלטון: המהפך של 1977 שהעלה את מנחם בגין לשלטון.
• חיזוק 2 תנועות חברתיות אזרחיות: "גוש אמונים" שדגלה ביישוב שטחי יהודה, שומרון ועזה, מתוך אידיאולוגיה דתית פוליטית של אמונה בארץ ישראל השלמה, כדי לממש את הישגי מלחמת ששת הימים, וכדי לרומם את רוח העם. "שלום עכשיו" שטענה כי ישראל אינה מממשת את כל שביכולתה כדי לנסות ולהגיע להסדר שלום עם העולם הערבי והציעה הצעות לוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום.
• אבדן התמימות והאמון שאפיינו את החברה הישראלית עד למלחמה. ההכרה כי גם גנרלים בצבא שלנו יכולים לטעות והם אינם צריכים להיות המומחים הבלעדיים לנושאי צבא וביטחון.

השפעות בתחום יחסי ישראל ומדינות ערב

• השגת ניצחון צבאי על ידי ישראל למרות תנאי הפתיחה הקשים (בסיומה של המלחמה תותחי ישראל איימו על דמשק, הדרך לקהיר הייתה פתוחה לפני צה"ל) השיבה לה את גורם ההרתעה.
• תחושת ניצחון והישג ערבי בעקבות ההישגים בתחילת המלחמה, בכך שהצבא המצרי שהה ממזרח לתעלה בסיום המלחמה ובכך שאחרי המלחמה תעלת סואץ הוחזרה למצרים וקונייטרה הוחזרה לסוריה.
• תחושה של השבת הכבוד הערבי. נכונות של שני הצדדים להיכנס למו"מ על שלום שהחל בביקור סאדאת בישראל ב-1977 והסתיים בהסכם השלום עם מצריים ב-1979.

השפעות בתחום הכלכלי

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים נחשבת למלחמה שישראל ניצחה בה את מדינות ערב ניצחון מוחץ, שטרם היה כמוהו. היא פרצה בבוקר יום ה- 5 ביוני ונמשכה עד ה-10 ביוני 1967. המלחמה התחילה בהתקפת פתע ישראלית על חילות האויר של מצרים סוריה וירדן ובשישה ימים הצליחה ישראל לשלש את השטח שלה וכבשה את ירושלים העתיקה (המזרחית) והגדה המערבית (יהודה ושומרון), הגולן וחצי האי סיני. תוצאותיה של המלחמה משפיעות על המזרח התיכון עד היום.

את הגורמים שהביאו לפרוץ המלחמה ניתן לחלק לגורמים ארוכי טווח ולסיבות מיידיות שאירעו בחודשיים (אפריל-מאי) שלפני פרוץ המלחמה.

בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים המתיחות בין ישראל לשכנותיה הלכה וגדלה כתוצאה מחיכוכים צבאיים בין שני הצדדים. אלו נחשבים אירועים שבטווח הזמן הרחוק הביאו לפרוץ מלחמת ששת הימים. כך:

א.    מול סוריה היו שני מוקדי חיכוך צבאיים עיקריים:

1) מתיחות בגבול בעקבות "הקרב על המים": בשנת 1958 החלה ישראל לבנות את המוביל הארצי במטרה שיוביל מים מהירדן והכנרת אל הנגב. החל משנת 1964 החלו הסורים לפעול במטרה למנוע ממי הירדן להגיע אל המוביל הארצי על ידי הטיית המים. בתגובה, ישראל החלה לתקוף את הכלים הסורים שעבדו על ההטייה. הדבר גרם לתקריות אש בין סוריה לישראל. בעקבות זאת נוצרה מתיחות צבאית בין המדינות.

2) השטחים המפורזים: שטח מפורז הנו שטח שאין להכניס אליו כוחות צבא. בגבול בין ישראל לסוריה היו קיימים שטחים שפורזו כחלק מהסכם הפסקת הנשק בסוף מלחמת העצמאות. לתפיסתה של ישראל, זכותה היתה לעבד אזורים אלו בעזרת חקלאים. מצד שני טענה סוריה, כי השטחים האלה נתונים להשגחת האו"ם ולכן אין לישראל היתר לפעול בהם מכל בחינה שהיא. לאור זאת, תקפה סוריה את העובדים הישראלים שהגיעו לעבד את הקרקע באזורים המפורזים. הדבר הוסיף למתיחות בין שתי המדינות.

הקמת אש"פ )ארגון שחרור פלסטין( ופעולות הטרור שלו  נגד ישראל: בשנת 1964 הוקם אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין). שנה לאחר מכן החל פת"ח (התנועה לשחרור פלסטין שמהווה חלק מאש"ף) בהנהגת יאסר ערפאת, לבצע פעולות טרור על ידי הסתננות של מחבלים ממדינות שכנות, בעיקר משטחי ירדן וסוריה. ישראל הגיבה בפעולות תגמול שאחת המפורסמות בהן הנה פעולת סמוע שנערכה בשנת 1966 במהלכה נלחמה ישראל גם בצבא ירדן. צעדים אלו העלו אף הם את המתיחות והחיכוכים בין ישראל לשכנותיה.

מירוץ החימוש של סוריה ומצרים: מצרים וסוריה התעצמו בנשק חדשני, לאותה תקופה, אותו הם רכשו מברית המועצות. הנשק החדש איים על ישראל, שנאלצה מצידה לרכוש אף היא נשק חדיש בתקופה שבה הכלכלה הישראלית היתה במצב לא טוב.  

"המלחמה הקרה" השפיעה גם על אזור המזרח התיכון: כאשר הועמקה בו מעורבותן של המעצמות הגדולות, ברית המועצות וארצות הברית. המלחמה הקרה החלה לאחר מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף שנות ה-40', כאשר ארצות הברית וברית המועצות פעלו, כל אחת מצידה, להרחיב את אזורי השפעתן בעולם. בשנות ה 60' שתי המדינות העמיקו את מעורבותן במזרח התיכון: ברית המועצות תמכה בסוריה ובמצרים וסיפקה להן נשק חדיש. מנגד, ארצות הברית החלה לפעול לחיזוק ישראל ולחימושה. ברית המועצות אף העבירה בהמשך לסוריה ומצרים מידע שגוי לפיו בכוונת ישראל לתקוף את סוריה. זאת, בכדי לדרדר את האזור למלחמה. נשיא מצרים – ג'מאל עבד אל נאצר - שיתף פעולה עם המידע והכניס את צבאו לסיני (ראו הרחבה בהמשך בסיבות המיידיות שהביאו למלחמה).

התדרדרות המצב הפנימי בישראל: בין השנים 1966-1967 ישראל נתונה היתה במשבר כלכלי ופוליטי. בן גוריון, הפוליטיקאי המוביל מאז הקמת המדינה, פרש מהחיים הפוליטיים. יורשו, לוי אשכול, חסר היה את הכריזמה של קודמו ונתפס כדמות חלשה. בפן הכלכלי ישראל היתה במיתון והאינפלציה עלתה. השכנים הערבים זיהו את מצבה של ישראל כחולשה וראו בכך ירידה בעוצמתה.

הסיבות המיידיות:

1.    בין החודשים אפריל-מאי של 1967 התחוללו מספר מהלכים צבאיים, שהאיצו את ההסלמה שהגיעה לשיאה בפרוץ מלחמת ששת הימים. חלק ניכר בהסלמה היה מול מצרים. זאת, בעקבות מספר צעדים שנעשו על ידי נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר. במסגרת זאת:

א. כניסת הצבא המצרי לחצי האי סיני: באפריל 67' נערך קרב אווירי בין חיל האויר הישראלי והסורי בעקבות עבודה ישראלית באזור המפורז. הקרב הסתיים בהפלת 6 מטוסים סוריים, פגע בכבוד הסורי והמחיש את כוחו של צה"ל. כחלק מהתגובות לאירוע, העבירה ברית המועצות למצרים מידע לא נכון, לפיו בכוונת ישראל לפתוח במלחמה עם סוריה. בעקבות זאת, החליט נשיא מצרים לסייע לסורים ולהזרים ב 14 במאי, ובאופן גלוי, כוחות מצרים גדולים לסיני. זאת, חרף העובדה כי מצרים לא היתה מוכנה למלחמה מיידית )צבאה היה שקוע במלחמה בתימן.  כניסת הצבא המצרי לסיני הפתיעה את ישראל בעיצומו של מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים, ומכאן כדור השלג החל להתגלגל לעבר המלחמה.  

ב. לחץ מצרי לפינוי כוחות האו"ם מסיני: כוחות האו"ם בסיני הוצבו שם בסוף מלחמת סיני ותפקידם היה לשמור על פירוז האזור. לאחר כניסת הצבא המצרי אל סיני, דרשו המצרים גם את פינויים של אנשי האו"ם מסיני. ב-19 במאי האו"ם אכן פינה את אנשיו מסיני - דבר שהעלה עוד יותר את רף החשש הישראלי בעוד העלה את יוקרתו של הנשיא המצרי בעולם הערבי.

ג. סגירת מיצרי טיראן למעבר ישראלים: מיצרי טיראן הינם מיצרים ימים הנמצאים בין חצי האי סיני לערב הסעודית והמעבר בהם הינו הכרחי לספינות ישראליות בדרכן לאילת. ב- 23 במאי הכריז נשיא מצרים כי הוא סוגר את מצרי טיראן בפני מעבר של ספינות ישראליות ובכך מנע את האפשרות של ספינות ישראליות להיכנס ולצאת לים ממפרץ אילת. עצם הסגירה של המצרים נחשבה כעילה למלחמה עבור ישראל.

ד. חתימת ברית הגנה הדדית בין מצרים לירדן: מלך ירדן חוסיין, פנה אל המצרים וחתם עימם על ברית הגנה לפיה, בשעת מלחמה יועמד הצבא הירדני תחת פיקוד של גנרל מצרי. בנוסף, חתמו המצרים על ברית דומה עם עיראק כאשר הסכם דומה נחתם עם סוריה לפני כן. בכך, נוצרה חזית ערבית סביב ישראל ונגדה.  

2.    הצעדים הערביים בחודשיים שקדמו למלחמה עוררו את החשש הישראלי ממלחמה ושלושת השבועות לפני המלחמה נקראו בישראל "תקופת ההמתנה". במהלך השבועות הללו פנתה ישראל לארצות הברית ולמדינות המערב בבקשה לתמיכתן אך בתגובה התבקשה לא לתקוף את מצרים. במהלך תקופת ההמתנה גייס צה"ל מילואים והעורף נערך למלחמה.   

3.    ב-1 ביוני 67' הוקמה בישראל ממשלה רחבה – ממשלת ליכוד לאומי – שלקחו בה חלק המפלגות הגדולות בישראל. כתוצאה מכך, הפך משה דיין לשר הבטחון וצעד זה חיזק את תחושת הבטחון של הציבור הישראלי. ממשלה זאת, החליטה לצאת למתקפת מנע בהפתעה נגד מצרים סוריה וירדן.

4.    ב-5 ביוני 1967 בשעות הבוקר פתח חיל האויר הישראלי במבצע "מוקד" במהלכו תקפו מטוסי חיל האויר בהפתעה את חילות האויר של מצרים, סוריה וירדן והחריבו את מרביתם. הדבר אפשר לצה"ל חופש פעולה בתחום היבשתי ובעקבות כך כבשה ישראל אזורים נרחבים. כך:

מול מצרים – צה"ל כבש את כל חצי האי סיני, הגיע עד לתעלת סואץ ופתח את מיצרי טיראן.

מול סוריה – צה"ל כבש את רמת הגולן.

מול ירדן - צה"ל כבש את ירושלים המזרחית ואת יהודה ושומרון.

להמחשה – ראו מפת ישראל לפני ואחרי מלחמת ששת הימים.

תוצאות המלחמה:

במהלך המלחמה נפלו כ-778 חיילים ישראלים. לעומת זאת מצרים איבדה 15 אלף חיילים, ירדן 6,000 וסוריה אלף. מדינות ערב איבדו נשק רב וחידשו את המלאי על ידי סיוע של ברית המועצות.

השפעות המלחמה על ישראל

1. בישראל שררה שמחה רבה (אופוריה) חרף האבדות ותחושת רווחה לאחר הזמן הרב בו חששו בישראל מהתקפה של מדינות ערב. התחושה בחברה הישראלית היתה כי לאחר תבוסה כה גדולה מדינות ערב לא יעזו לתקוף את ישראל שוב. בעקבות הנצחון שררה בישראל תחושת כוח ושאננות שהביאו לכך שישראל הופתעה בשנת 1973 עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

2. עומק אסטרטגי: השטחים הרבים שנכבשו הביאו לישראל תחושת בטחון, שכן הם נתנו לה עומק אסטרטגי והרחיקו את הגבול ממרכזי אוכלוסייה ישראליים.

3. ירושלים, בירת ישראל, אוחדה (צד מזרחי ומערבי יחד).

4. ויכוח אידאולוגי על עתיד ה"שטחים" -  כיבוש השטחים הביא לכך שתחת שליטת ישראל נוספו עוד למעלה ממיליון פלסטינים. ההשתלטות על השטחים עוררה ויכוח אידאולוגי. גישה אחת ראתה בשטחים ככאלו  ששוחררו ולא נכבשו וכחלק מארץ ישראל השלמה, ולכן אין לוותר על אף חלק מהם. מספר חודשים לאחר מכן הוקמה תנועת "ארץ ישראל השלמה" שדרשה להחזיק בכל השטחים שנכבשו ולא להחזיר אותם למדינות ערב. מנגד, גישה אחרת, שתומכיה הקימו את התנועה "שלום ובטחון", שהפכה לאחר מכן ל"לשלום עכשיו", טענה, כי ישראל תתקשה לשלוט לאורך זמן על אוכלוסייה כבושה וכי מוסרית יש למנוע מצב בו עם ישראל הופך לכוח כובש ומדכא. תפיסה זו גורסת כי יש לחתור להסכם שלום עם מדינות ערב בתמורה להחזרת השטחים הכבושים. ּ

5. שיפור המצב הכלכלי בארץ: המלחמה הביאה לסיום המשבר הכלכלי בישראל. פיתוח האזורים הכבושים וביצורם הביא לעליה במקומות העבודה. כך גם תרומות והשקעות של יהודים מחו"ל במדינה. בנוסף, ארצות הברית החלה לשלוח סיוע כלכלי לישראל והגידול בהשקעות ההון הביא להרחבת התעשיה והתעסוקה. לגאות הכלכלית ולעליה ברמת החיים היו גם תופעות שליליות. היבוא לישראל גדל, ועמו הדרישה למוצרי מותרות. התעשרות מהירה של יזמים, קבלנים וסוחרים העמיקה את הפערים החברתיים-כלכליים בציבור. כוח העבודה שהיה כולו בידי היהודים החל עובר בהדרגה לערביי "השטחים," והחל ניצולם ככוח עבודה זול, לדוגמה בענף הבנייה, ונוצרה תלות בעובדים אלו.

6. ישראל בזירה הבינלאומית: חלק ממדינות הגוש שתמך בברית המועצות ניתקו את הקשר עם ישראל והאשימו אותה בתוקפנות. לעומת זאת, רוב מדינות המערב חשו אהדה עצומה לישראל, ונוכח גודל ניצחונה, הם ראו בה מעצמה אזורית במזרח-תיכון, דבר שהביא להתחזקות מעמדה הבינלאומי של ישראל. צרפת, שנשיאה – דה גול – זעם על ישראל שפתחה במלחמה המשיך בחרם צבאי (איסור למכירת נשק צרפתי) על ישראל. לאור זאת, פנתה ישראל לארצות הברית והתחילה להתחמש בנשק אמריקאי. הדבר הביא לחיזוק היחסים עם ארצות הברית.

החלטה מספר 242

בנובמבר 1967 מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה מספר 242, בקשר למלחמת ששת הימים ותוצאותיה. ההחלטה הדגישה את הצורך בשלום צודק ובר-קיימא שבו תוכל כל מדינה באזור לחיות בביטחון ובחופש. ההחלטה קראה לישראל לסגת משטחים שנכבשו, ובנוסף, ההחלטה קראה לסיים את מצב הלוחמה, לכבד את השלמות הטריטוריאלית והעצמאות של המדינות ואת חופש השייט בנתיבי השייט הבינלאומיים.

השפעה על האזור והעולם הערבי:

תחושת ההשפלה והפגיעה בכבוד הערבי העלו את רצון מדינות ערב לנקום בישראל. בספטמבר 67' התכנסו בחרטום נציגי מדינות ערב והסכימו על "שלושת הלאווים" – לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בקיומה ולא למשא ומתן עימה. במקביל, לאחר מלחמת ששת הימים הגבירו מדינות ערב את תמיכתן באש"ף ובארגונים הפלסטינים שהגבירו את פעולות הטרור שלהם מול ישראלים בארץ ובעולם. 

ּהעמקת המעורבות של ברית המועצות במדינות ערב: על מדינות ערב היה לשקם את צבאותיהן ההרוסים. מדינות ערב הסתייעו מאוד בבעלת בריתן, ברית-המועצות. בריה"מ העמיקה מאוד את מעורבותה במצרים ובסוריה והעניקה להן כמויות נשק אדירות ובאיכות גבוהה, במטרה להגדיל את עוצמתן. מדריכים ויועצים סובייטיים הגיעו למצרים, וטילי קרקע - אוויר, מתוצרת בריה"מ, הוצבו לאורך הגבולות של מצרים. הייתה לכך השפעה על החלטת נאצר לפתוח במלחמת ההתשה נגד ישראל.

מלחמת ההתשה: לאחר תבוסתו המוחצת של הצבא המצרי במלחמה, החלה מצרים, באוקטובר 1968, בהפגזות כבדות על כוחות צה"ל הממוקמים בגדה המערבית של תעלת סואץ. הפגזות אלו, שהלכו והתגברו, זכו לכינוי "מלחמת ההתשה."  המטרה הייתה לכפות על ישראל נסיגה מהשטחים שכבשה.

השפעות המלחמה על הפלסטינים: הבעיה הפלסטינית הלכה והחריפה אחרי המלחמה. הימצאות מיליון פלסטינים תחת שלטון מדינת ישראל לאחר המלחמה, בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה, הביאה להקצנה בעמדותיהם, אם כי ישראל השתדלה לשמר את החוקים הקיימים בכל אזור )החוק הירדני בגדה המערבית והחוק המצרי ברצועת עזה). מעמדו של אש"פ הלך והתחזק, ובעקבות זאת התרבו פעולות החבלה והטרור הפלסטיני נגד מטרות ישראליות בחו"ל ונגד אוכלוסייה ישראלית בתוך המדינה. ישראל הגיבה לטרור הפלסטיני בפעולות תגמול. בהיבט הכלכלי, רמת החיים של האוכלוסייה הפלסטינית, ביהודה שומרון ורצועת עזה, עלתה, בזכות שיתוף הפעולה הכלכלי בין האוכלוסייה לבין ישראל.

עליה לארץ: היקף העליה

לאחר ההכרזה על הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ ויהודים יכלו לעלות אליה באופן חופשי. האוכלוסייה היהודית בארץ מנתה עד הקמת המדינה כ- 650 אלף יהודים בלבד. בשלוש השנים הראשונות לקיומה הוכפלה האוכלוסייה היהודית בישראל ומספר העולים היה גדול ממספר הקולטים, עד – 1960 קלטה מדינת ישראל כמיליון עולים. עובדה זו יצרה קשיים אדירים, הן למדינה הקולטת על מוסדותיה השונים וכמובן גם למאות אלפי הנקלטים.

הגורמים לעלייה לישראל בשנות ה-50 וה-60

עליה לארץ: מאפיינים

70% מיהודי האסלאם עלו למדינת ישראל. השאר הגרו לצרפת, קנדה, ארצות הברית ועוד. העלייה התבצעה על ידי נציגי מוסדות המדינה והסוכנות היהודית בשיתוף עם ארגונים יהודיים בינלאומיים וממשלות ידידותיות.

ניתן לדבר על שלושה דפוסי ארגון עליה למדינת ישראל מארצות האסלאם:

עליית הצלה - חיסול גלויות (לוב, תימן, עיראק)

עלייה זו פעלה בארצות שבהן חששו להרעה במצב היהודים שעלולה לסכן את חייהם, ולכן חייבים להעלותם ובכך להצילם. פעולת העלייה הזו הייתה מהירה והזמן בו יצאו רוב היהודים היה קצר. עליית הצלה זו מתייחסת להעלאת קהילות שלמות של יהודים למדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם השלטון המקומי.

עלייה מבוקרת (מרוקו, תוניסיה, תורכיה, איראן)

עלייה שיש בה מיון. מדיניות זו של עלייה מבוקרת ננקטה בעיקר בשנים 1956-1952. צמצום וויסות העלייה ההמונית נבע מהנחת היסוד שאם תימשך העלייה ההמונית, יקרסו כל מערכות הקליטה במדינת ישראל. ולכן, בארצות כמו מרוקו, תוניסיה, איראן ותורכיה לא נשקפה סכנה קיומית ליהודים, לכן יש צורך בצמצום העלייה מהן. עד 1951 הייתה העלייה לישראל פתוחה לכל יהודי, מסוף 1951 נקבעו סדרי עדיפויות בקביעה מי יעלה, על פי קריטריונים של גיל, מצב בריאותי וסיכויי פרנסה. לפני עלייתם, רוכזו היהודים בארצות מוצאם, והופעל מנגנון מיון. התוצאה הייתה פיצול משפחות כשהזקנים, הנכים, חסרי ההכשרה המקצועית והבלתי כשירים לעבוד הושארו בארצותיהם כדי שלא יפלו לנטל על המדינה דבר שיגרום לקריסת מערכות הקליטה.

עלייה חשאית (סוריה, לבנון, מרוקו מצרים)

ממדינות אלה הוברחו יהודים מעטים בגלל הקושי לעבור את הגבול. עלייה מסוג זה הופעלה באותן מדינות שלא התירו יציאה חופשית של יהודים משטחן. מדינות אלה היו בעימות ישיר עם מדינת ישראל, והיהודים שבתוכן היו כבני ערובה של השלטונות נגד מדינת ישראל. הברחת העולים הייתה חשאית בגלל החשש מהנזק שפרסום העלייה יביא. יהודי מרוקו לעומת זאת הוברחו בכל דרך אפשרית: בים, ביבשה ובאוויר.

עליה לארץ: קליטה

השיקולים של מדינת ישראל המשפיעים על תהליך הקליטה:

1. הצורך לספק לעולים את הצרכים הבסיסיים, כמו דיור, תעסוקה, שילוב העולים במערכת החינוך, פתרון מהיר לבעיות רווחה ובריאות שעמן הגיעו מארצות המוצא שלהם

2. הרצון לשלב את העולים בתרבות ובמערכת הערכים של החברה הקולטת: סוציאליזם, חילוניות, שלילת הגולה, חשיבות העבודה החקלאית. תפיסת "כור ההיתוך" ששמה לה  למטרה להקנות לאומה הישראלית תרבות מאחדת.

בתחום הדיור -הבעיות והקשיים:

1. העלייה ההמונית של למעלה מ- 700 אלף יהודים תוך שלוש שנים שהצטרפו ל– 600,000 יהודים בארץ.

2. כמו כן נוצר הצורך לפזר את האוכלוסייה באזורים שעדיין לא אוכלסו ולהם חשיבות ביטחונית.

דרכי התמודדות

1.  מציאת פתרונות דיור זמניים

• כמו מחנות צבא הבריטי שפונו עם פינוי הארץ על ידי החיילים הבריטים.

• מחנות עולים  –  היו מחנות שהוקמו בשנים 1948-1950 בכל רחבי הארץ. תנאי החיים במחנות היו קשים. בחלק מהמחנות התגוררו באולמות גדולים בצפיפות רבה ובתנאי תברואה ירודים. בחלק מהמחנות התגוררו באוהלים.

• מעברות  –  לוי אשכול, גזבר הסוכנות היהודים, הציע להקים שיכוני עולים זמניים ברחבי הארץ. מעברות אלו הוקמו ליד ישובים ותיקים על מנת שיסיעו לקליטת העולים. בשנות ה– 50 הקימה הסוכנות היהודית 62 מעברות ברחבי הארץ. במעברה שוכנו העולים בתחילה באוהלים, אחר כך בפחונים ובשלב מאוחר יותר בצריפים. כמו כן הוקמו מבני ציבור מרכזיים: בית הספר, בית כנסת מרפאה ועוד. כל משפחה במעברה דאגה לעצמה לפרנסתה. (אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות)

2. חלק מהעולים הסתדרו בכוחות עצמם או נקלטו בקרב בני משפחתם.

3.  בתים שננטשו על ידי הערבים בימי המלחמה  –  בירושלים יפו, חיפה, עכו, רמלה לוד. לאחר מכן הועברו העולים לאזורים מבודדים יותר כמו באר-שבע, אשקלון ועוד.

4.  יישובי קבע  –  חלק מהמעברות הפכו לעיירות פיתוח. הוקמו כ–30 עיירות ברחבי הארץ.

5.  ישיבו שרשרת ביטחון  –  שרשרת יישובים שהוקמו לאורך הגבול כמו קריית שמונה בצפון ואופקים בדרום.

בתחום התעסוקה וכלכלה- הבעיות והקשיים:

אירועי ואדי סאליב – משמעותם והשפעתם על החברה הישראלית

וואדי סאליב היא שכונה ערבית בחיפה, בה התגוררו עולים מצפון אפריקה. כישלונות בתהליך הקליטה של העולים הביאו לתחושות קשות של אפליה בקרב עולי ארצות האסלאם שבאו לידי ביטוי במאורעות ואדי סאליב. המהומות החלו בעקבות מריבת שיכורים בבית קפה. שוטר שהגיע להפריד בין האנשים ירה באחד השיכורים ופצע אותו קל. למחרת אורגנה הפגנה שבראשה עמד דוד בן הרוש איש השכונה שהקים את ארגון "ליכוד יוצאי אפריקה", בהפגנה נשאו דגלים שחורים ואת דגל המדינה טבול בדם.  ההפגנה הפכה להתנגשות אלימה והמהומות התפשטו ברחבי הארץ, בעיקר באזורים שבהם גרו יוצאי צפון אפריקה. בעקבות האירועים קמה וועדת חקירה לבדוק את האירועים.

מסקנות הוועדה היו:

1. יש לשפר את תנאי חייהם של יוצאי צפון אפריקה.
2. יש לשפר את רמת החינוך וההשכלה של ילדי השכונות.
3. יוצאי צפון אפריקה לא קופחו בהשוואה לעולים יוצאי ארצות אחרות.

השלכות אירועי ואדי סאליב על החברה הישראלית

1. הקשיים בתהליכי הקליטה של חלק מיהודי ארצות האסלאם הועלו למודעות הציבור במדינת ישראל, ובעקבות זאת נשאלו שאלות מהותיות בנוגע למדיניות הקליטה- היו שטענו כי אכן הציבור המזרחי סובל מאפליה ומקיפוח על רקע עדתי, ואילו האחרים טענו כי הסיבה למצב הירוד של העולים תלויה בכישוריהם, ועובדה היא, כי עולים חזקים יותר היגרו לצרפת וארצות אחרות.

2. בעקבות המחאה, הממשלה החליטה על הקמת ועדה חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני כדי לבדוק אם המוחים הופעלו על ידי גורמים חיצוניים, את תפקוד המשטרה ואת הסיבות למחאה. הועדה מצאה כי בקרב עולי צפון אפריקה שוררת תחושת קיפוח ואף אפליה מכוונת שגרמו להתפרצות. בעיותיה של העדה נובעות, על פי הדו"ח, מעקירתה של הקהילה מדפוסי חיים מושרשים. מסקנות הוועדה הביאו לשיפורים ותיקונים מידיים, כמו הגדלת שכר פועלי הדחק, הגדלת מכסת ימי העבודה בחודש שנותנות לשכות העבודה, זירוז מתן קצבאות למשפחות מרובות ילדים, ניסיונות לפתור בעיות של מחוסרי דיור ומפוני מעברות. שכונת ואדי סאליב פונתה מתושביה וקיבלו דירות בשכונות יותר טובות, החלו בשיקום שכונות עוני ברחבי הארץ,  יוצאי צפון אפריקה נכנסו לפוליטיקה ונחלו הצלחה בפעולותיהם, חל שיפור במערכת החינוך בשכונות מצוקה ועיירות פיתוח

3. התושבים בואדי סאליב פיתחו עוינות וחשדנות כלפי הממסד (הממשלה), וראו בממסד אחראי לחוסר ההצלחה בקליטתם ולאפלייתם בהשוואה לקבוצות אחרות בחברה ההתפרצות האלימה בואדי סאליב נבעה מתחושות של תסכול, קיפוח ואפליה שנבעו מקשיי קליטתם בתחומים השונים: כמו תנאי דיור קשים, אחוז גבוה של מובטלים, רמה ירודה של שירותים קהילתיים בשכונה, בהשוואה לשכונות סמוכות בעיר.