תקציר ידע

גורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של תנועת הלאומיות היהודית

אילו גורמים השפיעו על התגבשותה של הלאומיות היהודית-התנועה הציונית?

התנועה הלאומית היהודית התגבשה לתנועה לאומית מאורגנת לקראת סוף המאה ה-19, בשעה שהתנועות הלאומיות באירופה פעלו כבר החל מסוף המאה ה-18. 

שורה של גורמים הובילו לצמיחתה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי, כאשר חלק מן הגורמים קשורים לגורמים כלליים- גורמים המשותפים לתנועה הציונית ולתנועות לאומיות אחרות, וחלק קשורים לגורמים ייחודיים שאינם תקפים לגבי תנועות לאומיות אחרות.

גורמים כלליים/משותפים לתנועות הלאומיות ולתנועה הציונית:

• השפעת התנועות הלאומיות באירופה: ההצלחה של התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 במאבקן לשחרור עמיהן מעול שלטון זר ואיחודם של עמים כמו היוונים, האיטלקים, הגרמנים במדינה אחת (ראו פרק ראשון) השפיעו גם על היהודים לנסות ולהפוך מקבוצה אתנית ללאום ששואף להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת – היא ארץ ישראל.

• תהליכי החילון בהשפעת תנועת ההשכלה: תהליך של חילון (התרחקות מן הדת) התרחש גם בחברה הכללית וגם בקרב היהודים. התהליך החל במערב אירופה ובמרכזה ובשלב מאוחר יותר הגיע גם למזרח אירופה. התהליך התפתח בעקבות תנועת ההשכלה הכללית אשר הדגישה את זכותו של האדם לפעול ולהחליט על גורלו, כולל בנושא הלאומיות. ותנועת ההשכלה הכללית הובילה להתפתחותה של תנועת ההשכלה היהודית החל מסוף המאה ה-18, למשל: 

גורמים ייחודיים שקשורים רק לתהליכים שהתרחשו בחברה היהודית:

• האמנציפציה והאכזבה ממנה: החל מסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 זכו יהודים במרכז ובמערב אירופה לאמנציפציה (=מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים והשוואת מעמדם לכלל האוכלוסייה). שוויון זכויות זה אפשר להם מצד אחד להשתלב בחברה הכללית, אך מצד שני הוא גרם גם לתופעה של דחיית היהודים על ידי האוכלוסייה הכללית שלא רצתה לקבל אותם לתוכה. תופעה זו עוררה אכזבה קשה בקרב היהודים ותרמה להתעוררות רגשות לאומיים בקרב חלקם שהבינו שעליהם לחפש פתרון אחר לבעייתם. 
• האנטישמיות והתגברותה בסוף המאה ה-19: במערב, במרכז ובמזרח אירופה האנטישמיות התגברה וקיבלה פן חדש – היא האנטישמיות המודרנית, הנבדלת משנאת ישראל המסורתית. ההבדלים בין שני סוגי האנטישמיות הם:

       כמו כן, יש הבדל בין האנטישמיות במזרח אירופה לבין האנטישמיות במרכז ובמערב אירופה, וההבדלים הם:

• אנטישמיות במזרח אירופה הייתה יזומה על ידי השלטונות (אנטישמיות ממשלתית), בעוד שהאנטישמיות במרכז ובמערב אירופה היא אנטישמיות עממית, שהרי השלטון שם כן העניק אמנציפציה ליהודים.
• לאנטישמיות במזרח אירופה היו ביטויים אלימים יותר מבחינה פיזית בהשוואה לזו של מרכז ומערב אירופה שהביטויים שם היו בעיקר מילוליים.
• הסיבות לאנטישמיות במזח אירופה היו בעיקר הסיבות המסורתיות, כמו: גורמים דתיים, כלכליים וחברתיים, בעוד שבמערב אירופה נוספים להם הגורמים החדשים כמו: הגזענות, צמיחת המפלגות והארגונים האנטישמיים.
• במזרח אירופה האנטישמיות היא אמצעי להסיט את ההמונים מהמצב הקשה במדינה ולהפנות את זעמם כלפי היהודים שהם כביכול האשמים במצב הקשה.

       המאפיינים של האנטישמיות במזרח אירופה הם המסבירים את הסיבות לצמיחת התנועה הלאומית היהודית דווקא במזרח אירופה:

• המצוקה הכלכלית של יהודי מזרח אירופה היא הרבה יותר קשה מאשר זאת של יהודי מערב אירופה.
• האפליה הקשה של היהודים במזרח אירופה (היעדר אמנציפציה) והיעדר תנאים להשתלבות היהודים בחברה.
• הגילויים האלימים של האנטישמיות במזרח, בעוד שבמערב אירופה האנטישמיות מתונה יותר.
• אורח החיים היהודי-דתי של יהודי מזרח אירופה שמר על זהות נפרדת (פחות התבוללות).

       דוגמאות (ביטויים) לתופעות של אנטישמיות מסורתית ומודרנית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20: 

• עלילות דם נגד היהודים כמו: טיסה אסלר בהונגריה (1881), עלילת בייליס ברוסיה (1911).
• משפט דרייפוס בצרפת (1894)
• הפרעות ברוסיה כמו "הסופות בנגב" (1881), "פרעות קישינב" (1903).
• חוקים וגזירות נגד היהודים כמו: "התקנות הזמניות" ברוסיה (1882), "הנומרוס קלאוזוס" – הגבלת מס' היהודים שהתקבלו לאוניברסיטאות – ברוסיה (1888), גירוש יהודי מוסקבה (1891).