תקציר ידע

ראשית תנועת הלאומיות היהודית

גורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של תנועת הלאומיות היהודית

אילו גורמים השפיעו על התגבשותה של הלאומיות היהודית-התנועה הציונית?

התנועה הלאומית היהודית התגבשה לתנועה לאומית מאורגנת לקראת סוף המאה ה-19, בשעה שהתנועות הלאומיות באירופה פעלו כבר החל מסוף המאה ה-18. 

שורה של גורמים הובילו לצמיחתה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי, כאשר חלק מן הגורמים קשורים לגורמים כלליים- גורמים המשותפים לתנועה הציונית ולתנועות לאומיות אחרות, וחלק קשורים לגורמים ייחודיים שאינם תקפים לגבי תנועות לאומיות אחרות.

גורמים כלליים/משותפים לתנועות הלאומיות ולתנועה הציונית:

• השפעת התנועות הלאומיות באירופה: ההצלחה של התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 במאבקן לשחרור עמיהן מעול שלטון זר ואיחודם של עמים כמו היוונים, האיטלקים, הגרמנים במדינה אחת (ראו פרק ראשון) השפיעו גם על היהודים לנסות ולהפוך מקבוצה אתנית ללאום ששואף להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת – היא ארץ ישראל.

• תהליכי החילון בהשפעת תנועת ההשכלה: תהליך של חילון (התרחקות מן הדת) התרחש גם בחברה הכללית וגם בקרב היהודים. התהליך החל במערב אירופה ובמרכזה ובשלב מאוחר יותר הגיע גם למזרח אירופה. התהליך התפתח בעקבות תנועת ההשכלה הכללית אשר הדגישה את זכותו של האדם לפעול ולהחליט על גורלו, כולל בנושא הלאומיות. ותנועת ההשכלה הכללית הובילה להתפתחותה של תנועת ההשכלה היהודית החל מסוף המאה ה-18, למשל: 

גורמים ייחודיים שקשורים רק לתהליכים שהתרחשו בחברה היהודית:

• האמנציפציה והאכזבה ממנה: החל מסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 זכו יהודים במרכז ובמערב אירופה לאמנציפציה (=מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים והשוואת מעמדם לכלל האוכלוסייה). שוויון זכויות זה אפשר להם מצד אחד להשתלב בחברה הכללית, אך מצד שני הוא גרם גם לתופעה של דחיית היהודים על ידי האוכלוסייה הכללית שלא רצתה לקבל אותם לתוכה. תופעה זו עוררה אכזבה קשה בקרב היהודים ותרמה להתעוררות רגשות לאומיים בקרב חלקם שהבינו שעליהם לחפש פתרון אחר לבעייתם. 
• האנטישמיות והתגברותה בסוף המאה ה-19: במערב, במרכז ובמזרח אירופה האנטישמיות התגברה וקיבלה פן חדש – היא האנטישמיות המודרנית, הנבדלת משנאת ישראל המסורתית. ההבדלים בין שני סוגי האנטישמיות הם:

       כמו כן, יש הבדל בין האנטישמיות במזרח אירופה לבין האנטישמיות במרכז ובמערב אירופה, וההבדלים הם:

• אנטישמיות במזרח אירופה הייתה יזומה על ידי השלטונות (אנטישמיות ממשלתית), בעוד שהאנטישמיות במרכז ובמערב אירופה היא אנטישמיות עממית, שהרי השלטון שם כן העניק אמנציפציה ליהודים.
• לאנטישמיות במזרח אירופה היו ביטויים אלימים יותר מבחינה פיזית בהשוואה לזו של מרכז ומערב אירופה שהביטויים שם היו בעיקר מילוליים.
• הסיבות לאנטישמיות במזח אירופה היו בעיקר הסיבות המסורתיות, כמו: גורמים דתיים, כלכליים וחברתיים, בעוד שבמערב אירופה נוספים להם הגורמים החדשים כמו: הגזענות, צמיחת המפלגות והארגונים האנטישמיים.
• במזרח אירופה האנטישמיות היא אמצעי להסיט את ההמונים מהמצב הקשה במדינה ולהפנות את זעמם כלפי היהודים שהם כביכול האשמים במצב הקשה.

       המאפיינים של האנטישמיות במזרח אירופה הם המסבירים את הסיבות לצמיחת התנועה הלאומית היהודית דווקא במזרח אירופה:

• המצוקה הכלכלית של יהודי מזרח אירופה היא הרבה יותר קשה מאשר זאת של יהודי מערב אירופה.
• האפליה הקשה של היהודים במזרח אירופה (היעדר אמנציפציה) והיעדר תנאים להשתלבות היהודים בחברה.
• הגילויים האלימים של האנטישמיות במזרח, בעוד שבמערב אירופה האנטישמיות מתונה יותר.
• אורח החיים היהודי-דתי של יהודי מזרח אירופה שמר על זהות נפרדת (פחות התבוללות).

       דוגמאות (ביטויים) לתופעות של אנטישמיות מסורתית ומודרנית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20: 

• עלילות דם נגד היהודים כמו: טיסה אסלר בהונגריה (1881), עלילת בייליס ברוסיה (1911).
• משפט דרייפוס בצרפת (1894)
• הפרעות ברוסיה כמו "הסופות בנגב" (1881), "פרעות קישינב" (1903).
• חוקים וגזירות נגד היהודים כמו: "התקנות הזמניות" ברוסיה (1882), "הנומרוס קלאוזוס" – הגבלת מס' היהודים שהתקבלו לאוניברסיטאות – ברוסיה (1888), גירוש יהודי מוסקבה (1891).

הרצל ופעלו

דרכי התגבשותה של התנועה הלאומית היהודית ותרומתו של הרצל לבנייתה ולארגונה של התנועה הציונית

הביוגרפיה של הרצל מייצגת את סיפור חייהם של יהודים רבים במרכז ומערב אירופה באותה תקופה.
בנימין זאב הרצל נולד בבודפשט שבקיסרות האוסטרו-הונגרית, וכשהגיע לגיל 18 עברה משפחתו לוינה. הוא גדל במשפחה שלא הייתה לה זיקה חזקה ליהדות והושפע מהתרבות הגרמנית. את השכלתו הגבוהה רכש הרצל בתחום המשפטים והוא עסק בכתיבת סיפורים, מחזות ומאמרים. בתקופת לימודיו נתקל בתופעות של אנטישמיות, שהגיע לשיא כאשר הועסק כעיתונאי בפריז, בסיקור משפט דרייפוס (1894). יש הרואים בפרשה זו כמפנה בחייו.
בשנת 1896 פרסם את הספר "מדינת היהודים" בגרמנית, ובשנת 1897 כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. שני אירועים אלה תרמו לביסוס האידיאולוגיה הציונית.

"מדינת היהודים" (1896)

הספר כולל את עיקרי תפיסתו המדינית של הרצל. הוא התחיל בהסבר על שורשיה של האנטישמיות שבמזרח ובמערב אירופה. לדעתו, כל עוד היהודים יהיו בגולה, תמשיך האנטישמיות להתקיים. הפתרון המתאים לבעיית העם היהודי הוא הפתרון המדיני: הקמת מדינה בטריטוריה מוסכמת שתקבל אישור בינלאומי ולפיכך לדעתו, על היהודים לפעול בפומבי לצורך השגת הצ'רטר- זיכיון להתיישבות יהודית בארץ ישראל.
יש לציין, שבשלב ראשון העלה הרצל את אפשרות שהמקלט ליהודים יכול להיות גם בטריטוריה אחרת ולא רק בארץ ישראל. הוא הציע להקים שני ארגונים שיסייעו בהקמת המדינה: "אגודת היהודים" ו-"חברת היהודים", ולדעתו בשלב הראשון יגיעו בעיקר היהודים הנזקקים בצורה דחופה למקלט, ורק בהדרגה יגיעו ההמונים.
בספר גם עסק בדמות המדינה הרצויה – מדינת מופת, מדינה בעלת מאפיינים דמוקרטיים, ליברליים וחילוניים, שיהיו בה צדק, שוויון, סובלנות. 

מקור התמונה - 

הקונגרס הציוני הראשון ותוכנית באזל (1897)

בשנת 1897 כונס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ. הגיעו אליו כמאתיים נציגים יהודים. היה זה אירוע שסייע להפצת הרעיון של הציונות המדינית, תרם לגיבוש מצע התנועה, והתקבלו בו החלטות על הקמת מוסדותיה. התכנית שהתקבלה כונתה "תכנית באזל", שכללה את הגדרת המטרה הציונית: "הציונות שואפת להקים מקלט בטוח על ידי משפט גלוי לעם היהודי בארץ ישראל".
וכן צוינו האמצעים שיש לנקוט להשגת המטרה והם:

1. יישובה של ארץ ישראל על ידי איכרים, בעלי מלאכה ואנשי תעשייה יהודים.
2. ארגונה ואיחודה של היהדות על ידי מפעלים ומוסדות לפי חוקי כל ארץ וארץ.
3. חיזוק הרגש היהודי וההכרה הלאומית היהודית.
4. עבודת הכנה לשם קבלת הסכמתן של הממשלות להשגת מטרת הציונות (פעילות מדינית).

בקונגרס הראשון הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית, שכללה ארגונים ציוניים מקומיים מארצות שונות. ההסתדרות הציונית הייתה הגוף המבצע של התנועה הציונית ופעלה לביסוס ההתיישבות בארץ ישראל. התנועה הציונית זכתה להכרה בינלאומית הן בקרב המעצמות והן בקרב העם היהודי. הרצל היה אחד המנהיגים החשובים של העולם היהודי שפרץ אל דעת הקהל העולמית, והוא זה שעמד בראש ההסתדרות הציונית. 

המוסדות המארגנים שהוקמו בקונגרס הראשון:

לקונגרס הציוני הראשון חשיבות גדולה: 

1. הוא תרם להפצת הרעיון הציוני בקרב דעת הקהל בעולם.
2. הוא שימש שלב חשוב במאבק להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.
3. הוקמו בו המוסדות הלאומיים.

כפי שהרצל סיכם במשפט: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".

פעילותו המדינית (דיפלומטית) של הרצל

פעילותו המדינית (דיפלומטית)  של הרצל 

ניסיונות לקדם את קבלת הצ'רטר

תכנית אוגנדה

לאחר הפוגרום ביהודי קישינב ב- 1903, העלה שר המושבות הבריטי צ'מברלין בפני הרצל את "תכנית אוגנדה" - הקמת מושבה יהודית אוטונומית באוגנדה שבמזרח אפריקה (כיום השטח ברובו בקניה).

מקור התמונה - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%93%D7%94

ויכוח אוגנדה

טיעוני המתנגדים (ציוני "ציון" ונציגים ממזרח אירופה):

• אין ציון ללא ציונות. משמעות הדבר סטייה ממצע באזל ובגידה ברעיון הציוני. ליהודים אין כל זיקה היסטורית לאוגנדה, רק ארץ ישראל מתקשרת בתודעה היהודית כארץ התנ"ך, בית המקדש, ירושלים ועוד. רק לירושלים יהיו היהודים מוכנים לבוא מאירופה, ולחיות בתנאים פחות נוחים משהיו להם קודם.
• הם חששו ש-"מקלט הלילה" יהפוך לפתרון קבע. בשלב מאוחר יותר לא יסכימו היהודים לעזוב את אוגנדה לארץ ישראל לאחר שהשקיעו בה את נכסיהם.
• ההתיישבות באוגנדה תסיח את הדעת מן המטרה העיקרית שהיא ארץ ישראל, הנציגים קיבלו ייפוי כוח לארץ ישראלי ולא לשום ארץ אחרת, לשם שינוי כה גדול יש לבקש את הסכמת העם.
• מחסור במשאבים לא מאפשר פעילות להקמת שני מרכזים בעת ובעונה אחת, מה גם שהמעצמות לא יאפשרו ליהודים להקים שני מרכזים.

טיעוני התומכים (נציגים ממערב אירופה) :

1.     ראו בתכנית אוגנדה פתרון זמני "מקלט לילה" להצלת יהודי רוסיה ועד שהעות'מאנים יחזרו בהם מסירובם להעניק את הצ'רטר.

2.     זוהי "ארץ משלנו". מדובר בקבלת הצ'רטר הנכסף ממעצמה חזקה כמו בריטניה.

3.     מוטב ציונות בלי ציון מציון בלי ציונות/זנגוויל , מנהיג הטריטוריאליסטים.

4.     הצלת העם היהודי קודמת לכל – ריינס, מנהיג "המזרחי". ריכוז היהודים בטריטוריה אחת יעצור בעד ההתבוללות ופיזור היהודים בעולם, ויבטיח את אחדותו של העם היהודי ואת נאמנותו לדת.

הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב-"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903 - מאתר ויקיפדיה

המתנגדים יצאו בהפגנתיות מהאולם. ההסתדרות הציונית עמדה בפני משבר וקרע אם ההצעה תעלה להצבעה. בסופו של דבר נערכה הצבעה בשאלה אם לשלוח משלחת לחקור  את תנאי ההתיישבות באוגנדה. הרוב תמך (295 תמכו, 178 התנגדו, 99 נמנעו).

בשובה קבעה המשלחת כי התנאים אינם מתאימים ליישוב יהודי. גם התברר שהבריטים נסוגו מתכניתם.

זמן קצר אחר-כך הרצל  מת (3 ביולי 1904) לאחר שהצליח למנוע את פילוגה של התנועה הציונית.

בקונגרס הציוני ה-7 (1905) הוחלט שרק "תוכנית באזל" תמומש, כלומר, הציונות רואה בארץ ישראל את היעד היחיד למדינת היהודים, תיאסר כל פעולת התיישבות מחוץ לארץ ישראל.