המהפכה החוקתית והוויכוח על סמכויות בג"ץ

מדינת ישראל היא מדינה בה המשטר הוא פרלמנטרי, כלומר הרשות המחוקקת (הכנסת) היא הרשות הנבחרת ע"י האזרחים. בדמוקרטיה פרלמנטרית, לחוקי הפרלמנט יש עליונות משום שהפרלמנט מייצג את העם ולכן החוקים שהפרלמנט מקבל מייצגים את רצון העם.

בשנת 1992 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד המקבעים את זכויות האדם והאזרח – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בישראל אין חוקה אלא חוקי יסוד שלהם יש מעמד על, ולכן גם לחוקי היסוד העוסקים בזכויות אדם ואזרח יש מעמד על. הכנסת שחוקקה את החוקים הללו אף הכניסה בהם פסקת הגבלה, המאפשרת חקיקת חוקים הסותרים אותם, רק בתנאים מסוימים.

המשמעות של חוקי יסוד אלו היא שלכנסת, למרות היותה הרשות הנבחרת ומייצגת את העם, אסור לחוקק חוקים הסותרים את הערכים המעוגנים בחוקי היסוד. זוהי למעשה המהפכה החוקתית, שעליה הכריז בשנת 1992 שופט בית המשפט העליון אהרן ברק. לדבריו, הכנסת חוללה מהפכה בכך שחוקקה את חוקי היסוד האלו, משום שהם מגבילים את כוחה בחקיקה, ומעניקים לבית המשפט (לבג"ץ), למרות שאינו נבחר ע"י העם, את הכוח והסמכות לפסול חוקים המנוגדים לחוקי היסוד שהם במעמד של חוקה.

אז מהי המהפכה החוקתית?

עד לחקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, בג"ץ לא נתן לחוקי היסוד מעמד של חוקה ולכן לא פסל חוקים של הכנסת, גם אם עמדו בסתירה לחוקי היסוד. מספר שנים לאחר חקיקת חוקי יסוד אלו הרחיב בג"ץ את תוקף חוקי היסוד וכלל בפרשנות שנתן להם גם זכויות שאינן נכללות בהם, כמו הזכות לשוויון והזכות לחופש הביטוי.

פסק הדין הראשון שבו נקבע שלחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש עליונות על פני חוקים רגילים שחוקקה הכנסת, היה בשנת 1995 ב"פסק דין המזרחי". בכך קבע בית המשפט שהוא רשאי לפסול חוקים שחוקקה הכנסת, אם הם עומדים בסתירה לחוקי יסוד.

זוהי המהפכה החוקתית – הפרשנות המרחיבה שנותן בית המשפט לחוקי היסוד הנוגעים לזכויות האדם והאזרח, פרשנות שבשמה הוא פסל חוקים שחוקקה הכנסת או פסק בעתירות שהוגשו אליו כנוגדות את חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, גם אם מדובר בזכויות שאינן כלולות בחוקי יסוד אלו.