תקציר ידע

חינוך בימי ראשית הציונות

התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל בשנים בין 1881-1914 כללה גם את החייאת השפה העברית, לצד טיפוח תרבות וחינוך לאומיים.

רוב היהודים במאה ה-19 לא דיברו בגלותם עברית אלא שפות יהודיות אחרות כמו יידיש ולדינו, וכן את שאר שפות העולם. משימה חשובה של התנועה הציונית הייתה להשיב בארץ ישראל את העברית כשפת הדיבור ושפת התרבות של העם היהודי. המשימה לא הייתה קלה שכן אנשי הישוב הישן, אשר למדו לימודי קודש, התנגדו לכך מפני שעברית הייתה שפת הקודש. 
בארץ ישראל פעלו אז, לצד בתי הספר של היישוב הישן שלימדו בעיקר לימודי קודש, בתי ספר נוספים של ארגונים יהודיים מאירופה: "כל ישראל חברים" הצרפתית ו"עזרה" מגרמניה. בבתי ספר אלו הושם דגש על תכנים לאומיים, שפה וספרות עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה ותנ"ך, לצד תכנים כלליים. רק מיעוט שעות הלימוד היו בשפה העברית ורובן בצרפתית או בגרמנית.

מלחמת השפות

העולים העמידו את "כיבוש השפה" כאחד התנאים לתחייה הלאומית של העם היהודי בארצו. הם הבינו, שמעבר לשימוש בשפה העברית כשפה לאומית הוא הכרחי, ושלשם כך יש להפוך את השפה העברית לשפת המדוברת ביום-יום, לשפת התרבות ולשפת החינוך. כך, תוכל השפה העברית להוות גורם מאחד לעם היהודי בא"י ובגולה, ותעזור לו לממש את שאיפותיו הלאומיות ותחזק את זהותו הלאומית. הם ראו במאבק על קביעת שפת החינוך בא"י המפתח לכיבוש השפה ביישוב היהודי כולו.

אליעזר בן יהודה - "כיבוש השפה" העברית 

פועלו של אליעזר בן יהודה - הוא עלה לא"י ב-1881, בעלייה הראשונה, לאחר שהושפע מאוד מהלאומיות האירופאית. בן יהודה האמין כי על היהודים לחזור לארץ האבות אך גם לשפת האבות והיא השפה העברית. הוא האמין שרק בא"י יהיה אפשר להחיות את השפה העברית כשפת הדיבור של כל העם היהודי. בן יהודה לחם להנהגת העברית בחינוך בא"י, ונודע כראשון שילדיו דיברו רק עברית. דרכו של בן יהודה לא הייתה קלה – היהודים הדתיים האורתודוכסים החרימו אותו כי הם ראו בשפה העברית שפת קודש שאין להשתמש בה כשפת דיבור ביום יום.

הפעולות שנקט בן יהודה להחייאת השפה העברית :

• בן יהודה הוציא לאור את העיתון העברי "הצבי". הוא הפיץ את דעותיו ואת המילים החדשות שהמציא כמו אופניים, משקפים, רכבת, עיתון ועוד. כמו כן, הוא כתב ספרי לימוד רבים בעברית.
• בן יהודה פרסם את המילון העברי הראשון "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" ובו פורסמו חידושי לשון בעברית.
• בן יהודה יזם את הקמת "ועד הלשון העברית" – מטרת המוסד הייתה להפיץ את השפה העברית בין כל שכבות העם.

"מלחמת השפות" 

שם שניתן למאבק הציבורי שהחל ב-1913 סביב קביעת שפת הלימוד ב"טכניקום" ("הטכניון")שהוקם בחיפה. חברת "עזרה" הגרמנית טענו שהלימוד ב"טכניקום", שהוקם כבית ספר ללימודים טכנולוגיים ומדעיים גבוהים, צריך להיות בשפה הגרמנית, עקב מגבלותיה של השפה העברית, בשל העדר מונחים טכניים ומדעיים ומחסור בספרי לימוד מתאימים. החלטת חברת "עזרה" ללמד בטכניון בגרמנית גרמה להתנגדות מצד יהודים ציוניים והבולטים ביניהם אליעזר בן יהודה שדרשו ששפת ההוראה בטכניון תהיה עברית. הם טענו שחברת "עזרה" מעודדת התבוללות ומתכחשת לזהות הלאומית היהודית. מכאן החל מאבק ארוך שהעסיק את היישוב היהודי כולו ונקרא "מלחמת השפות". כתוצאה מהמאבק פרצה שביתה של המורים והתלמידים בכל מוסדות הלימוד של "עזרה", הן המורים והן התלמידים עברו לבתי ספר עבריים שבהם לימדו בעברית. חברת "עזרה" התנגדה לדרישה ללמד בעברית, אך לבסוף נאלצה להתפשר. כתוצאה מ"מלחמת השפות" נקבע ששפת הלימוד בכל מוסדות החינוך של היישוב היהודי הציוני תהיה עברית, ומוסדות החינוך עברו בהדרגה תחת ניהולם של מוסדות הנהגת היישוב.

הקמת בתי ספר עבריים בארץ ישראל 

• בראשון לציון הוקם בית הספר העברי הראשון – בית ספר "חביב" וכל המקצועות בו נלמדו בעברית. במשך הזמן הוקמו בתי ספר עבריים נוספים במושבות אחרות.
• בשנת 1906 ,הוקמה הגימנסיה העברית ביפו ובשנת 1911 היא עברה לת"א ושמה שונה ל"גימנסיה העברית הרצליה" על שמו של הרצל. בגימנסיה למדו תלמידים מא"י אך גם תלמידים שנשלחו מרוסיה, מפולין ומארה"ב ללמוד בארץ.
• הקמת בצלאל – בית ספר לאומניות בעיר ירושלים, בבית ספר למדו צורפות, אריגת שטיחים, עבודת כסף ועבודות מעץ. יצירות מבצלאל שווקו בחו"ל והעידו על התחדשות החיים הלאומיים של העם היהודי בא"י.

מסגרות בתחום התרבות

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה התפתחה תרבות לאומית ייחודית בארץ ישראל. הוצאו עיתונים בעברית כמו: "האחדות" של פועלי ציון, כתבי עת וספרים בעברית ודמויות חשובות בספרות העברית כמו: ש"י עגנון, חיים ברנר וחיים נחמן ביאליק החלו את פעילותם הספרותית. כמו כן, נערכו מופעי תיאטרון, מוזיקה ומחול. במקביל נערכו תערוכות ציור של הציירים: נחום גוטמן, ובוריס ש"ץ, שהקים בשנת 1906 בירושלים את המרכז לאמנות (בהמשך יקרא "בצלאל"). חלק מהתכנים היו אוניברסאליים ואחרים לאומיים פוליטיים.