תכנית אוגנדה


לאחר הפוגרום ביהודי קישינב ב- 1903, העלה שר המושבות הבריטי צ'מברלין בפני הרצל את "תכנית אוגנדה" - הקמת מושבה יהודית אוטונומית באוגנדה שבמזרח אפריקה (כיום השטח ברובו בקניה).

רעיון ההתיישבות באוגנדה הועלה על ידי הרצל בפני הקונגרס הציוני ה - 6 (1903). סביב הצעת אוגנדה התפתח עימות חריף בין תומכי התכנית למתנגדיה, העימות מכונה "פולמוס אוגנדה" (ויכוח אוגנדה).


מקור התמונה - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%93%D7%94


ויכוח אוגנדה

טיעוני המתנגדים (ציוני "ציון" ונציגים ממזרח אירופה):

  • אין ציון ללא ציונות. משמעות הדבר סטייה ממצע באזל ובגידה ברעיון הציוני. ליהודים אין כל זיקה היסטורית לאוגנדה, רק ארץ ישראל מתקשרת בתודעה היהודית כארץ התנ"ך, בית המקדש, ירושלים ועוד. רק לירושלים יהיו היהודים מוכנים לבוא מאירופה, ולחיות בתנאים פחות נוחים משהיו להם קודם.
  • הם חששו ש-"מקלט הלילה" יהפוך לפתרון קבע. בשלב מאוחר יותר לא יסכימו היהודים לעזוב את אוגנדה לארץ ישראל לאחר שהשקיעו בה את נכסיהם.
  • ההתיישבות באוגנדה תסיח את הדעת מן המטרה העיקרית שהיא ארץ ישראל, הנציגים קיבלו ייפוי כוח לארץ ישראלי ולא לשום ארץ אחרת, לשם שינוי כה גדול יש לבקש את הסכמת העם.
  • מחסור במשאבים לא מאפשר פעילות להקמת שני מרכזים בעת ובעונה אחת, מה גם שהמעצמות לא יאפשרו ליהודים להקים שני מרכזים.


טיעוני התומכים (נציגים ממערב אירופה) :

1.     ראו בתכנית אוגנדה פתרון זמני "מקלט לילה" להצלת יהודי רוסיה ועד שהעות'מאנים יחזרו בהם מסירובם להעניק את הצ'רטר.

2.     זוהי "ארץ משלנו". מדובר בקבלת הצ'רטר הנכסף ממעצמה חזקה כמו בריטניה.

3.     מוטב ציונות בלי ציון מציון בלי ציונות/זנגוויל , מנהיג הטריטוריאליסטים.

4.     הצלת העם היהודי קודמת לכל – ריינס, מנהיג "המזרחי". ריכוז היהודים בטריטוריה אחת יעצור בעד ההתבוללות ופיזור היהודים בעולם, ויבטיח את אחדותו של העם היהודי ואת נאמנותו לדת.


הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב-"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903 - מאתר ויקיפדיה


המתנגדים יצאו בהפגנתיות מהאולם. ההסתדרות הציונית עמדה בפני משבר וקרע אם ההצעה תעלה להצבעה. בסופו של דבר נערכה הצבעה בשאלה אם לשלוח משלחת לחקור  את תנאי ההתיישבות באוגנדה. הרוב תמך (295 תמכו, 178 התנגדו, 99 נמנעו).

בשובה קבעה המשלחת כי התנאים אינם מתאימים ליישוב יהודי. גם התברר שהבריטים נסוגו מתכניתם.

זמן קצר אחר-כך הרצל  מת (3 ביולי 1904) לאחר שהצליח למנוע את פילוגה של התנועה הציונית.

בקונגרס הציוני ה-7 (1905) הוחלט שרק "תוכנית באזל" תמומש, כלומר, הציונות רואה בארץ ישראל את היעד היחיד למדינת היהודים, תיאסר כל פעולת התיישבות מחוץ לארץ ישראל.