תקציר ידע

חיים בגטו:

1. צפיפות: בשטח הקטן שהוקצה להם על ידי הגרמנים (לרוב בשכונות העוני בשולי הערים) נאלצו יהודים רבים להצטופף בתנאי סניטציה גרועים. במקומות רבים החליטו השלטונות ל-"הפקיע" כמה רחובות נוספים מהגטו ולהעבירם לשטח הארי, כך שהשטח שהוקצה ליהודים הלך והצטמצם בהדרגה. הרחובות היו גדושים בבני אדם ששוטטו ברחובות בחוסר מעש, בלית ברירה. 

2. רעב: הרעב והמחסור של רוב היהודים בגטאות היו קשים ובלתי אנושיים. "מנת הרעב" היומית שחולקה ליהודי הגטו הייתה בת 184 קלוריות בלבד. בגטאות מסוימים המצב היה חמור ביותר בשלל בידודם של הגטאות בהם היה  קשה ביותר להבריח מזון לעומת זאת בגטאות פחות מבודדים הייתה הברחת מזון נרחבת מאורגנת ועל ידי יחידים. כתוצאה מכך סבלו תושבי הגטו מרעב שפגע בגופם ובנפשם. רבים גוועו ברעב. ילדים רבים עסקו גם בקיבוץ נדבות כדי לקנות מזון. הרעב היה סיבת המוות העיקרית בגטו (עד לשליחת תושבי הגטו למחנות ההשמדה). 

3. תנאי תברואה ירודים: הצפיפות הקשה בגטו, היעדר תנאים סניטאריים בסיסיים, היעדר תשתית תברואה ברחובות הגטו, הקשיים בשמירה על היגיינה ציבורית ברחובות שהיה בהם ביוב פתוח ומחסור כרוני בתרופות חיוניות גרמו להתפרצות מחלות מידבקות ומגפות, שגרמו (בנוסף לרעב) לתמותה המונית. 

4. קור: גם לקור הייתה השפעה על ממדי התמותה, לגטאות סופקו מעט מאוד חומרי הסקה. אנשים החלו ברוב ייאוש לחפש חומרי הסקה בכל מקום אפשרי, הם פרקו בתים הרוסים דלתות פנימיות ומשקופי בתים. ובכל זאת, היה קר בבתים, אנשים הלכו עטופים בסמרטוטים, כדי לא לקפוא מהקור. חלק ניכר מהם מתו באותו חורף מקור .

5. מקורות התעסוקה והפרנסה בגטו: לרוב תושבי הגטו לא הייתה עבודה כלל לכן מצבם הדרדר בהדרגה. רבים מהיהודים נשלחו לעבודות כפייה במחנות עבודה בתוך הגטו ומחוצה לו. במחנות עבדו היהודים עד כלות הכוחות. בכמה מן הגטאות פרחה מערכת ייצור חשאית - היהודים השתמשו בכל חומר גלם אפשרי להפקת סחורות. רבים מהיהודים התפרנסו ממכירת חפצים שונים ובגטו פרחה תופעת ה-"עסקים השחורים" שכללו: מכירת חפצים ישנים, סחורות שהוברחו מחוץ לגטו וכו'. יוזמות אלה איפשרו במידה מסוימת קיום בתנאי מצוקה.

ההשפעה על הפרט:

מציאות החיים בגטו: רעב, מחלות, צפיפות, השפלה וקרבתו המתמדת של המוות, הביאה לקיטוב באופי האנושי. חלק מתושבי הגטו איבדו את צלם האדם ולא בחלו בשום אמצעי כדי לשרוד. החלו להיות מוכרות תופעות קיצוניות כמו: זניחת בני משפחה, גניבה גם מבני משפחה והלשנות על קרובים וזרים. בגטו הסתובבו גנבים, רמאים וזייפנים מסוגים שונים. היו אף מקרים בהם בודדים גנבו מזון, או התנפלו על עוברי אורח שנשאו בידיהם חבילות מזון. כאמור היו אלה מקרים יוצאי-דופן ומלחמת ההישרדות האישית לא הביאה לתוהו ובוהו מוחלט. תופעות פחות חמורות, שנתקבלו בהבנה חלקית היו: הברחות, ייצור חשאי, עבריינות וזנות. בניגוד לאלו היו שהצליחו לשמור על צלם האנוש: סייעו לנזקקים, נתנו מפיהם לרעבים ודבקו בבני משפחתם עד לסוף המר. 

ההשפעה על המשפחה:

יציאתם של הגברים למחנות העבודה והמצב החדש שנכפה על היהודים גרם לשינויים במבנה המשפחתי המסורתי. נשים מצאו עצמן אחראיות על פרנסת המשפחה, ובמקרים רבים יצאו לעבוד. רבים מהילדים הפסיקו ללמוד ויצאו לסייע בפרנסת המשפחה. תנאי הצפיפות הקשים וחוסר המעש הביאו לחיכוכים בתוך המשפחות ועם משפחות אחרות, משום שכולם היו צריכים לחלוק יחד מקום מגורים, מעט מזון ואמצעי קיום אחרים (סבון, תרופות ועוד). 

ההשפעה על הקהילה:

החיים בגטו הצמיחו בעיות חברתיות קשות כגון שחיתות פשע, גניבות, התרחבות של פערים כלכליים וחברתיים, אדישות וזניחת החלשים. אלו שהכסף היה מצוי בכיסם נהגו ללכת למקומות בילוי שנוסדו בגטו, מה שעורר ביקורת רבה. היו בודדים שהשיגו כסף וסירבו לעזור לזולת. משטרת הגטו והיודנראט הפכו להיות, במקרים רבים, אויבי החברה היהודית והואשמו בשחיתות. חברי היודנראט  הוטעו גם הם לחשוב שהם עוזרים לתושבי הגטו. חברי היודנראט הוטעו לגבי סיווגי העבודה והקביעה כי ישנם יהודים חיוניים. יחד עם זאת, חלק מחברי היודנראט לא היו חפים משחיתות ואפליה. למשל בגטו סטאניסלבוב היה גם ניצול לרעה של משרות שונות, השגת אישורי עבודה שהיו חיוניים לחיים ניתנו במקרים רבים לאלה שיכלו לשלם לחברי היודנראט, או למקורבים להם. בנוסף בלי שוחד לא ניתן היה לקבל דירה ויהודים שעבדו אצל  מנדל, בעל מעמד חזק בקרב הנאצים, הפכו ל-"מסודרים". כדי לעבוד אצלו היה צריך לשלם לו כסף. התוצאה, איבוד האמון במנהיגים ובמוסדות הקהילה.

דרכי ההתמודדות  של היהודים בגטאות: 

1. הישרדות – "קידוש החים" וביטוייו:

המושג "קידוש החיים" בשואה כלל את כל המעשים שעשו היהודים כדי להציל חיים, לשמור על כבודם, ועל צלם האנוש שלהם כבני אדם ערכיים ותרבותיים. משמעו כל מה שהיהודים עשו כדי להיאבק במגמות הרצח והדה-הומניזציה שהגרמנים כפו עליהם. המושג הזה נוסח לראשונה על ידי הרב יצחק ניסנבאוים מוורשה. כאשר תושבים בגטו שאלו את הרב אם המתים נחשבים לפי ההלכה כמי שמתו על קידוש השם, הוא השיב: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. כאשר דרשו אויבינו בעבר את הנשמה היהודית, הגנו אבותינו על נשמתם בגופם. עכשיו, כאשר דורשים את הגוף היהודי, חובה לשמור עליו". כלומר – על היהודים להיאבק ככל יכולתם כדי לשרוד ולשמור על צלם אנוש. מאבק ההישרדות של היהודים נועד אמנם לספק את הצרכים הפיזיים הבסיסיים- מזון, פרנסה, תברואה- אבל גם את צורכי הרוח.

א. פעולות חינוך:

מסגרות חינוך הוקמו באותן שנים גם ביוזמה עצמית של אנשים פרטיים ולא רק באמצעות היודנראט. אחד המחנכים שפעלו בוורשה היה יאנוש קורצ'אק (בן למשפחה יהודית מתבוללת). קורצ'אק ניהל את בית היתומים היהודי בוורשה. דרכו החינוכית הייתה מיוחדת והתרכזה בילד- אהבה וכיבוד זכויותיו. הוא הנהיג בבית היתומים ניהול עצמי של הילדים ושוויון בין הילדים לבין עצמם ובין הילדים למבוגרים. קורצ'אק היה איש חינוך מפורסם שיכל היה להינצל, אך הוא בחר ללכת עם חניכיו ועם צוות מטפליו למחנה הרצח טרבלינקה.   

ב. פעולות תיעוד:

רבים בגטו חשו שיש לתעד את התקופה, וכי אסור שמא שמתרחש יישכח. יומנים של ילדים, מנהיגים ושל אנשים מן השורה תיארו את מציאות הגטו ואת רגשותיהם, והם הוסתרו או שהוברחו מחוץ לגטו. תיעוד יוצא דופן בהיקפו היה ארכיון בגטו וורשה - עונג שבת- ארגון מחתרתי בהנהגתו של ראש הקהל בוורשה, עמנואל רינגלבלום, במסגרתו עסק צוות מיומן בריכוז חומר תיעודי וברישום קורות הגטו בוורשה ובגטאות נוספים. המטרה הייתה להותיר תיעוד מדעי שייתן תמונה מקיפה על החיים בגטו. ארכיון זה הוסתר בתיבות ובכדי חלב, ונמצאו רק שני חלקיו המהווים מקור היסטורי חשוב מאד. החלק השלישי קבור במקום כלשהו ולא נמצא עד היום.

ג. חיי דת:

רוב אוכלוסיות הגטו במזרח אירופה היו יהודים דתיים או מסורתיים. הגרמנים אסרו על שמירת מצוות כמו התכנסות לתפילות, לימוד תורה, שמירת חגים יהודיים ועוד. היהודים עשו מאמצים לשמור עד כמה שאפשר על מצוות היהדות, התאספו בסתר לתפילות, ללימוד תורה, וחגגו את החגים למרות הקושי הקיים. ככל שנמשך הכיבוש הנאצי כן חלה החרפה במצב היהודים, ונפגמה יכולתם לנהל חיים דתיים ולהפעיל "חדרים", ישיבות ובתי כנסת. חיי היומיום הציבו לפני היהודי הדתי בעיות קשות, ורבים פנו לרבנים בשאלות מורכבות. מדיניות הנאצים בנושא היחס לענייני הדת לא הייתה עקבית. השלטון המרכזי לא נתן הנחיות ברורות  ולעיתים היה זה תלוי בנטיות אישיות של מפקדים מקומיים.

2. הקמת מערך מפעלי עזרה הדדית לנזקקים - מוסדות רווחה: 

ה-"ג'וינט" - הבולט שבין ארגוני הסיוע. התגייס למימון, הפעלת מטבחים עממיים, גני ילדים, בתי יתומים וסיוע רפואי וחומרי לנזקקים ביותר.

"צנטוס"- "המרכז לעזרה לילדים ויתומים" - גוף זה פעל למען ילדי הגטו בדרכים שונות. הוא הגיש סיוע לחלק מבתי היתומים (והיו רבים כאלה, לרבות זה שבראשות הסופר יאנוש קורצ'ק). הוא פרס את חסותו על "חודש הילד" שכלל אירועים שנועדו לרומם את רוחם של ילדי הגטו.

ארגון ועדי הבית – ללא ספק היה הגוף החשוב ביותר. ועדים אלו, שמספרם הגיע לאלפיים לקראת סוף 1941, ניסו לעזור לדיירי בתיהם בדרכים שונות. ועדי הבית נתמכו ע"י הז'טוס. הארגון עסק באספקת מרק לנזקקים, בארגון "פינות לילד" וקבוצות לימוד, בדאגה למגורשים שנקלעו לבניין, בארגון פעולות תרבות ובאספקת תרופות לנזקקים.

3. תנועות הנוער בגטאות: תנועות נוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם")

פעולות תנועות הנוער:

בתקופת השואה תפסו תנועות הנוער תפקיד מרכזי בחיי הגטאות. הן מילאו את הריק שנוצר בעקבות צעדי הנאצים, ארגנו פעילויות רבות בגטאות, ולבסוף ארגנו את המרידות היחידות שהיו בגטאות כנגד הנאצים. נערים ונערות שהצעירים ביניהם בני 16-17 והמבוגרים ביניהם בני 20-25 ניהלו את המאבק נגד הגרמנים. מרדכי אנילביץ אחד ממנהיגי מרד גטו ורשה היה בן 19 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ובן 23 כשניהל את המרד.

עד לפרוץ המלחמה: הנוער התארגן באופן עצמאי. הפעולות של התנועה התבססו על מפגשי חברה ושיחות, הרצאות וטיולים, טקסים ופרסום עיתונים של התנועה ועוד. הם שאפו לעודד ולהכין את החברים בהן לעלייה לארץ ישראל באמצעות שליחים שהגיעו מארץ ישראל והקימו גרעיני הכשרה וחוות הכשרה. 

פעילות בגטאות: עם פרוץ המלחמה וראשית הכיבוש הגרמני בפולין החלה תקופה חדשה בתולדותיהן של תנועות הנוער היהודיות. המשימה הראשונה שבה החלו ראשי התנועות עם שובם הייתה שיקום המסגרות של תנועות הנוער וארגונן מחדש בתנאי כיבוש ומחתרת.

א. שמירת הקיום הפיזי והכבוד האנושי - סיוע  בהשגת מקורות מזון לחברי התנועה. בהתחלה מכספי חוץ לארץ - ג'וינט ואח"כ באמצעות גבייה מהחברים. הם הקימו בתי תמחוי ועזרו בהזנת ילדים ומבוגרים. בגטו לודג' שם היה הרעב כבד במיוחד החלו חברי תנועות הנוער לעבד חלקות של גני ירק בתוך הגטו וניסו על ידי כך להקל על הרעב. עקב התנגדותו של יו"ר היודנראט רומקובסקי נאלצו להפסיק ולהצטרף אל עבודת פועלי בתי המלאכה שהוקמו בגטו.

ב. הישרדות רוחנית – משימה נוספת הייתה ההישרדות הרוחנית. תנועות הנוער ניסו להמשיך את עולם הרעיונות ואת ההווי התנועתי בתוך מציאות רווית אימה, פחד וחרדות. במצב זה הפך קן התנועה למקלט היחיד שבו ניתן היה לשוחח באופן חופשי, ולהשתחרר מן המועקות והחרדות ששררו בגטו. אך תנועות הנוער לא הסתפקו ביצירת מפלט מן המציאות של הקדרות והמחסור. תנועות הנוער קיימו פעולות חינוכיות. הן ארגנו, סמינרים וספריות חשאיות, הם ארגנו מסגרות חינוך מחתרתיות לילדי הגטו בשיתוף וועדי הבתים , קיימו חוגי לימוד, מועדונים ובתי ספר חשאיים, ולימדו אותם שירה על ארץ ישראל, קרוא וכתוב ועוד.

ג. קשר בין הגטאות – חברי תנועות הנוער מילאו תפקיד חשוב ביותר כאנשי קשר בין הגטאות היהודיים המנותקים. שליחים עשו את דרכם בין הגטאות, תוך סיכון רב, והעבירו ידיעות על מצב היהודים במקומות השונים. בעיקר התמסרו לתפקיד הקשה הזה "הקשריות", בשל יכולתן להסתוות כאריות. הודות לשליחים אלה הועבר מידע ממקום למקום והופצה עיתונות חשאית, במציאות שבה נאסר על היהודים לקרוא עיתונים חיצוניים או להאזין לרדיו. יחד עם זאת , רבים מן הקשרים מצאו את מותם בדרכים. 

ד. פרסום  עיתונות מחתרתית - על אף האיסור על היהודים לקבל כל מידע מן החוץ, החלה להופיע עיתונות מחתרתית בגטו ורשה במרץ 1940 וכמעט כל תנועות הנוער הוציאו עיתונות מעין זאת. העיתונים הופצו בקרב אוכלוסיית הגטו בזהירות. הם הודפסו על נייר העתקה דק  שיהא קל להסתירם. העיתונים אף נשלחו לגטאות אחרים. בעיתונות זאת הופיע מידע על המתרחש בפולין ובעולם, דיווח על מצב היהודים בגטאות, הועלו נושאים שונים הקשורים לחיי היהודים בגטו. הופיע גם חומר הסברה לגבי הפעילות הציונית וכן מידע מארץ ישראל. עם תחילת השילוחים למחנות ההשמדה הופסקה הופעת העיתונים לזמן מה ואחר כך התחדשה בהיקף מוגבל. לאחר תחילת השילוחים הועברה האינפורמציה לגבי מהותם האמיתית של השילוחים ואף קריאה למרד האקטיבי.

ה. הקמת תא מרד – תנועות הנוער היו אלה שארגנו את המרידות היחידות בגטאות. חברי התנועות העבירו ביקורת רבה על היודנראטים ועל שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים, ולקראת חיסולם הסופי של הגטאות בחרו חלק מחברי התנועות להילחם בגרמנים. 

כיצד סייעו תנועות הנוער לחבריהן להתמודד עם חיים בגטו?

1. מתן מסגרת חברתית וערכית תומכת שסיפקה מפלט מהמציאות הקשה -"היינו כאן אך לא חיינו כאן".

2. משמעות לחיים – "מקום של שפיות בעולם לא שפוי".

3. יצירת הנהגה אלטרנטיבית "לא כפופה" ו-"לא מטעם".

4. עיצוב זהות בתקופה של התגבשות (גיל הנעורים).

5. חינוך למעורבות ועזרה לזולת ושימור המסגרות מימים שקדמו לבוא הנאצים.