תקציר ידע

האידיאולוגיה הנאצית

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות : מה הם יסודות האידיאולוגיה הנאצית? כיצד נתפס היהודי באידיאולוגיה הנאצית? 

עקרונות האידיאולוגיה הנאצית

תורת הגזע:

תורת הגזע נחשבה לאחת מאבני היסוד של האידאולוגיה הנאצית, והיא שיקפה את שאיפתם של הנאצים ליצור חברה שתהיה נקייה ונטולת גורמים לא רצויים. תורת הגזע של הנאצים מחלקת את החברה האנושית לגזעים עליונים (שהעליון שבהם הוא הגזע הארי, שעליו נמנו הגרמנים), גזעי ביניים (בהם העמים הסלאביים במזרח אירופה), וגזעים נחותים (למשל, הצוענים). היהודים נחשבו לתת-גזע מתוך כך עסקה האידאולוגיה הנאצית רבות בשמירה על טוהר הגזע, וקראה למנוע את עירובו של הגזע הארי העליון עם גזעים נחותים ממנו, כדי לא לטמא אותו ולהחלישו. תפיסה זו קשורה לתפיסת הדרוויניזם חברתי , אשר עיוותה את תורת דרווין והתאימה אותה לחברה האנושית.

האנטישמיות:

האנטישמיות הנאצית נבעה מתורת הגזע והייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת עולמם של הנאצים. הייתה זו אנטישמיות קיצונית וחסרת פשרות, שהתבססה על שנאת ישראל המסורתית, אך בעיקר על אנטישמיות מודרנית שהכתה שורשים באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. 

הנאצים אימצו את הרעיונות האנטישמיים שהיו קיימים לפני זמנם והקצינו אותם, תוך הצגת היהודים כטפילים וכאחראים לכל מה שרע ומעוות בעולם. לפי תמונת העולם שהם הציגו, היהודים היו הניגוד המוחלט של הגזע הארי: הארים הוגדרו כיוצרי תרבות, ואילו היהודים הוגדרו כהורסי תרבות: הם תוארו כיצורים לא אנושיים (דה הומניזציה) ושטניים (דמוניזציה). הנאצים טענו כי בדומה לטפיל, היהודים אינם יכולים להתקיים בפני עצמם. לכן הם נטפלים לגזעים חזקים מהם ו-"מוצצים את דמם", עד שהם מביאים לחיסולם. היטלר ראה עצמו כנציג הגזע העליון, הממלא שליחות בהצלת העולם על ידי מיגור האיום היהודי. שכן אם הטפיל היהודי יוסיף להתקיים, בסופו של דבר העולם יחדל להתקיים.

שלילת הדמוקרטיה והליברליזם:

הנאצים האשימו את הדמוקרטיה הליברלית בכל תחלואיה של גרמניה, והם קראו לקיים מדינה ריכוזית שאזרחיה חייבים להוכיח נאמנות מוחלטת כלפיה. הנאצים, כמו אחרים לפניהם, טענו כי גרמניה נחלשה עקב תהליכי הדמוקרטיזציה שהתפתחו בה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם סברו כי הדמוקרטיה היא שלטון חלש ולא יעיל, המאפשר לבעלי כוח להתחזק ולהתעלם מרצונו של העם ומצורכי המדינה. לדעתם הדמוקרטיה אף מפצלת את העם לקבוצות של רוב ומיעוט ואינה מאפשרת ליצור אחדוּת לאומית, שהיא המפתח להשבת גרמניה לימי גדולתה.

עקרון המנהיג: 

לפי עקרון המנהיג (ובגרמנית: ה-"פיהרר פרינציפ"), סמכותו של העומד בראש המדינה מבוססת על כריזמה המעניקה לו יכולת הנהגה, וכן על האמונה כי הוא מייצג את צרכיו ואת גורלו של העם הגרמני. בין המנהיג לבין העם צריכה להתקיים זיקה ללא תנאי: המנהיג צריך להפעיל סמכות מוחלטת, ואילו העם צריך להפגין משמעת ולציית ללא תנאי. במדינה הנאצית, גם בעלי התפקידים היו מחויבים לפיהרר ונדרשו לחשוב כמוהו.

מרחב מחיה וסדר חדש :

על הגרמנים להתפשט מזרחה ולהשתלט על האדמות שבשליטת הגזע הסלאבי. יש ליישב את האדמות שייכבשו במזרח בחקלאים ארים, לשעבד את בני העמים הסלאבים הנחותים ולהישמר מפני היהודים, מהורסי התרבות. 

שנאת יהודים: היהודים, אויבי האנושות, ממוקמים בתחתית המדרג של תורת הגזע. הם מנצלים את כלכלת העמים המארחים אותם, משתלטים על הפוליטיקה, מצטרפים למפלגות קומוניסטיות, מחדירים תפיסות של מוסר ומטמאים את דמם של בני העמים האחרים. על הארים להתגונן מפני היהודים, לפני שהיהודים ישמידו את הגזע הארי. 

הלאום כערך עליון – תרבות ה"פולק" (FOLK) הגרמני:

העם הגרמני ראה עצמו כמאוחד בקשר דם טהור, הגרמנים הם צאצאי השבטים הגרמנים הקדומים המהווים את הבסיס לחוזקו ועצמתו של העם הגרמני. התרבות הגרמנית מדגישה את עליונות הגזע הארי ואת השמירה על ערכיו ההיסטוריים המסורתיים. הלאומנות הגרמנית הלכה והתעצמה בהשפעת הרעיון שבו דגל הנאציזם, שיש להחזיר את גרמניה אל עברה ההיסטורי המפואר כבימי האימפריה הגרמנית הגדולה שהתקיימה בימי הביניים. מעשיו של האדם הגרמני מכוונים לסיפוק צרכי הלאום ולטובתו. היחיד אינו חשוב אלא רק במסגרת השתלבותו בכלל המדינה. המדינה מכוונת את חייו של הפרט והיא קובעת מה טוב לו ומה רצוי לו. המדינה היא מכשיר של רוח הלאום המתגלמת במנהיג .

עקרון שלילת הסוציאליזם והקומוניזם :

הנאציזם מדגיש את קיום המעמדות ואת חוסר השוויון בין הגזעים ובין בני האדם. הנאציזם האמין במדינה סמכותית, בשלטון של קבוצה נבחרת לכן היטלר שלל את הרעיונות של הסוציאליזם והקומוניזם משום שהם דגלו בשוויון חברתי-כלכלי בין בני-האדם ובחברה ללא מעמדות. הקומוניזם האמין בשוויון בין בני האדם ללא ניצול, וללא מעמדות ובהלאמת רכוש. היטלר ראה בקומוניזם אויב מושבע. הוא תיעב את הקומוניזם, כי ראה בו המצאה יהודית וגם חשש מהקומוניזם כרעיון מתחרה, שמושך אחריו רבים.

עליית הנאצים לשלטון

בשנת 1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. בתהליך הדרגתי רמסה המפלגה הנאצית את הדמוקרטיה, החירות וזכויות האדם. אחת הקבוצות שנפגעו במיוחד ממהלכי גרמניה הנאצית היה העם היהודי שעבר שואה, אסון בלתי נתפס ובו פגיעה בנפש, ברכוש, בכבוד, בתרבות ובכל היקר ליהודים. ביחידה על נאציזם, שואה ומלחמת העולם השנייה נלמד על רצף האירועים ועל הרעיונות והערכים שליוו את התקופה הזו.

עזרי למידה:

בשנים האחרונות נשאלו התלמידים בבגרות על אירועים ומעשים שביצעו הנאצים בשנות עליית המפלגה לשלטון. לפניכם ציר זמן גרפי עם אירועים מרכזיים שהתרחשו בין 1933 ל- 1939 - לפני מלחמת העולם השנייה. שימו לב לכך שבצד אחד נכתבו אירועים שקשורים לגרמניה כולה ובצידו השני של ציר הזמן אירועים שהשפיעו על היהודים והדגימו את היחס של גרמניה ליהודים בשנים ההן.

הורידו את המצגת שלפניכם ועברו למצב "הצגה". אם יש אירוע שאינכם יודעים מהו - עברו מעליו עם העכבר ויופיע הסבר קצר.

אין צורך לזכור את כל האירועים על ציר הזמן ולא את התאריכים. צריך להבין את השתלשלות האירועים, את אופן היישום של ערכי המפלגה הנאצית בתחומים השונים ואת תהליך התגברות הפגיעה ביהודים.

להורדת הקובץ לחצו כאן: אירועים בעליית המפלגה הנאצית - בעמוד אחד

לחצו על התמונה להורדת ציר הזמן כתמונה.

גרמניה: מדמוקרטיה לנאציזם

המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם

מה היו הצעדים שנקט היטלר לביסוס המשטר הנאצי? 

תהליך המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם היה מלווה בכמה צעדים מרכזיים:

 בשנתיים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, הופנתה מרבית תשומת הלב של המפלגה לביסוס שלטונו של היטלר וחיסול כל התנגדות מבית. בנוסף ננקטו צעדים נגד היהודים.

יעדי המדיניות הנאצית האנטי-יהודית בשנים 1933-1939 היו:

1. להפריד את היהודים מהחברה הגרמנית,ולדחוק ולנשל את היהודים מנכסיה הכלכליים וממקומות העבודה.
2. "לעודד" את יציאתם (הגירתם) של היהודים מגרמניה, במטרה "לנקות" את גרמניה מיהודים.
3. יישום עקרון האנטישמיות ותורת הגזע – היהודי המלוכלך , ערמומי, נצלן , טפיל המנסה להשתלט על הכלכלה העולמית. מהגזע שהורס תרבות שאין לו מקום בעולם היות ועשוי לזהם את דמו של הגזע הארי.
4. מטרות פוליטיות: המדיניות האנטי-יהודית שירתה גם כמה מטרות פוליטיות של המפלגה הנאצית:
5. השלטת טרור ואימה: אמנם הטרור הופנה כלפי היהודים שהוגדרו כאויבי האומה הגרמנית והאנושות, אולם הוא הרתיע גם גרמנים רבים מלהתנגד למשטר הנאצי.

תהליך המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם היה מלווה פעולות הנאצים לביסוס המשטר הנאצי כולל המדיניות כלפי היהודים:

1.צווים וחוקים: פורסמו צווי חירום ונחקקו חוקים אשר ביטלו את חירויות הפרט, הפכו את המשטר בגרמניה לחד מפלגתי ותרמו ליצירת אווירה של טרור. פורסמו תקנות וחוקים אשר החלישו מוקדי כוח שהשלטון חשש מפני כוחם והשפעתם על האוכלוסייה, כמו האיגודים המקצועיים. פורסמו חוקים שפגעו ביהודים.

דוגמאות לצווים וחקיקה:

• חוק אזרחות הרייך מיום 15 בספטמבר 1935 הקובע כי אזרח הרייך הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו המוכיח על ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך. אזרח הרייך הוא בלבד בעל הזכויות הפוליטיות המלאות בהתאם לחוקים.
• החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני מיום 15 בספטמבר 1935 חדור הכרה שטוהר הדם הגרמני הוא תנאי מוקדם להמשך קיומו של העם הגרמני וחדור רצון בלתי נמנע להבטיח את האומה הגרמנית לעולם.
• בחוקי נירנברג תורת הגזע נקבעה בחוק הגרמני כחוק מדינה מחייב והאידיאולוגיה הנאצית יושמה. מעמדם הנחות של כל היהודים הוגדר ונקבע בחוק והוסרו מהם כל ההגנות המשפטיות והזכויות האזרחיות. 

2. תעמולה, חינוך ותרבות: נעשה שימוש רחב בתעמולה כדי לחזק את התמיכה הציבורית במשטר ובאידיאולוגיה הנאצית וכדי להשריש את השנאה כלפי היהודים.

דוגמאות לשמוש בתעמולה, חינוך ותרבות: 

3. טרור: לאחר שתפסו את השלטון עמדו לרשות הנאצים אמצעי האכיפה של מדינה להשלטת טרור באמצעות מעשי אלימות ורצח. מטרתם של צעדים אלה הייתה לבסס את מעמדו של היטלר כשליט יחיד ולהתחיל ביישום של תורת הגזע הנאצית.

מהו טרור מדינתי?

המילה טרור, במקור שלה, לקוחה מהשפה הצרפתית וקשורה לתקופה של המהפכה הצרפתית. במהלך תקופה זאת, השלטונות החדשים, שהדיחו את המלך, הפילו טרור (הפחידו) את המתנגדים להם. בהקשר של גרמניה הנאצית – המילה טרור מתקשרת לכך שהנאצים הפחידו, רדפו ואסרו במחנות ריכוז את  מתנגדי המשטר הנאצי בתוך גרמניה, בהם גם גרמנים ארים. 

דוגמאות לשימוש בטרור:

1. טרור והפעלת כוח: נעשה שימוש רחב במעצרים, בחקירות באמצעות עינויים, ברצח של מתנגדים פוליטיים ובמחנות ריכוז. מחנות הריכוז היו מרכיב מרכזי בשיטת הטרור הנאצית. מטרת פעולות אלה הייתה בעיקר להטיל אימה ולהרתיע את מתנגדי השלטון.
2. ליל הסכינים הארוכות: היטלר חשד שארנסט רהם, מפקד ארגון האס-אה, שאף לתפוס את מקומו. הוא עצר את רהם, יחד עם עוד כאלף מקציני הארגון, והוציאם להורג. צעד זה, אשר זכה לכינוי ליל הסכינים הארוכות, הסיר מדרכו של היטלר יריב פנימי וחיזק את מעמדו בקרב ראשי הצבא והתעשייה.
3. פוגרום ליל הבדולח: האירוע נקרא כך בשל הזכוכיות הרבות שהיו על הרצפה לאחר ההרס הגדול. במהלך ליל הבדולח הוכו יהודים רבים ברחובות ובבתיהם הפרטיים. עסקים ובתים יהודיים נשדדו, נהרסו ונשרפו. בתי כנסת ותשמישי קדושה יהודיים נשרפו. משרדי הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה נהרסו. כמאה יהודים נרצחו עוד באותו הערב. מוכים רבים נוספים מתו מפצעיהם מאוחר יותר. כ-30,000 יהודים נעצרו והושמו במחנות ריכוז. השלטון הציג אירועים אלה כאירוע ספונטני שבוצע ללא הכוונה שלטונית. עם זאת – נראה כי האירוע היה מתוכנן מראש וכי נעשה ניסיון של הרשויות למנוע פגיעה בנכסים ארים שהיו סמוכים לנכסים יהודים שנהרסו.

מהלכי מלחמת העולם השנייה ו"הסדר החדש" באירופה

מלחמת העולם השנייה: מהלכים עיקריים ו"הסדר החדש"  באירופה 

פרק זה יעסוק בשאלות הבאות: מהם המהלכים העיקריים בחזיתות המלחמה השונות? מהו "הסדר החדש" ואילו  צעדים נקטו הנאצים  כדי לממשו?

המהלכים הצבאיים העיקריים בחזיתות השונות עד קיץ 1941. הקרב על בריטניה, כיבושי הגרמנים בדרום ומרכז אירופה.

השנים 1941-1939 עמדו בסימן ההצלחות הצבאיות של גרמניה (חוץ מהקרב על בריטניה). בתקופה זו כבשה גרמניה את הארצות פולין, דנמרק, הולנד, נורבגיה, בלגיה וצרפת בהמשך נכבשו ארצות נוספות. ברית המועצות חתמה עם גרמניה על הסכם אי התקפה ושיתפה עמה פעולה בחלוקת מזרח אירופה במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (ביוני 1941 הצטרפה ברה"מ למלחמה לצד בעלות הברית, לאחר שגרמניה הפרה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשה לשטחה). בסוף תקופה זו נמצאה גרמניה בשיא עוצמתה הצבאית והמדינית. עוצמה זו נבעה משיטת הלחימה שפיתחה בתקופה זו ואשר זכתה לכינוי בליצקריג - מלחמת בזק. שיטה זו מבוססת על העקרונות הבאים: תקיפה בהפתעה ובעוצמה רבה, שילוב של כוחות אוויר ויבשה, חדירה לעומק שטח האויב תוך התקדמות מהירה והתמקדות בחזית אחת.

1.הפלישה לפולין וכיבושה – ספטמבר 1939

באחד בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני במפתיע לפולין וכבש אותה תוך שלושה שבועות ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. הגורמים לנפילתה: 

א. הפתעה: פולין לא ציפתה למלחמה זו.  ההפתעה נבעה מהסכם אי ההתקפה שנחתם בין פולין לגרמניה (1934). הסכם זה גרם בפולין לתחושת שאננות. אמנם היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים, אולם מנהיגי פולין לא צפו כי המלחמה תפרוץ בזמן הקרוב. 

ב. נטישת המערב: בריטניה וצרפת התחייבו לסייע בהגנת פולין , במקרה שתותקף על ידי גרמניה. לאחר הפלישה הגרמנית הן מיהרו להתייצב באופן רשמי לצדה של פולין. הן הכריזו מלחמה על גרמניה אולם נמנעו מלתקוף את גרמניה ופולין נאלצה להתמודד לבדה עם עוצמת הצבא הגרמני. 

ג. ציוד פולני מיושן: הצבא הפולני היה קטן ביחס לצבא הגרמני. בשנים שקדמו למלחמה השקיע הצבא הפולני משאבים רבים לחימוש הצבא, אולם השקעות אלה לא היו יעילות. פולין הגדילה את חיל הפרשים שלה ולא פיתחה חיל שריון גדול. הפרשים הפולנים היו חדורי מוטיבציה וגילו נכונות להקרבה עצמית, אך לא היה די בכך כדי לעצור את חיל השריון הגרמני . 

2.כיבוש דנמרק ונורבגיה (צפון אירופה)- אפריל-מאי 1940

דנמרק נפלה לידי הגרמנים ללא התנגדות, אבל בנורבגיה הצבא הגרמני נתקל בהתנגדות שהובילה להקמת ממשלה בהנהגתו של קוויזלינג שהיה נורבגי פרו נאצי (השם "קוויזלינג" הפך מאז לשם נרדף לבגידה ושיתוף פעולה עם האויב). כיבוש נורבגיה העניק לגרמניה את האפשרות לשלוט על הים הצפוני. הכיבוש סיכן את עורפה של אירופה ומנע סיוע בריטי דרך הים. המפלה הבריטית בנורווגיה הביאה לנפילת ממשלת צ'מברליין וצ'רצ'יל עלה במקומו ב-9 למאי 1940.

3.כיבוש הולנד, בלגיה וצרפת (השתלטות על מערב אירופה) – מאי-יוני 1940

במאי 1940 הצבא הגרמני פלש להולנד ובלגיה והשתלט עליהן בקלות יחסית. בריטניה וצרפת אמנם שלחו להן סיוע, אך לכוח הגרמני הייתה עדיפות. כוחות בריטים  וצרפתים שחנו בנמל  דנקרק -מול תעלת למנש, הצליחו לפנות את כוחותיהם הנצורים והחשופים למרות שהכוח הגרמני תקף אותם מהאוויר. הבריטים ניצלו את המצב שלא הותקפו יבשתית ופינו כ-340,000 אלף חיילים. מבצע הפינוי, אשר שם הקוד שלו היה מבצע דינמו, נעשה באמצעות מאות כלי שיט צבאיים וכלי שיט אזרחיים, ובהם סירות דייגים רבות שגויסו במהירות למטרה זו. הצלחת המבצע, שנודע לימים כנס של דנקרק, חיזקה את רוחם של הבריטים וסייעה להם לשמור על כוחם הצבאי . 

הצבא הגרמני עקף את קו מז'ינו והגיע לצרפת דרך ארצות השפלה (הולנד ובלגיה). ביוני 1940 הכוח הגרמני נכנס לפאריס וגם צרפת נפלה לידי גרמניה הנאצית. על פי הסכם הכניעה חולקה צרפת לשני אזורים: החלק הצפוני (כולל העיר פאריס) היו תחת שלטון כיבוש גרמני ובחלק הדרומי, הוקם "משטר וישי" (על שם העיר בה שכנו השלטונות בדרום צרפת- וישי), שהתנהל כביכול כמדינה עצמאית בהנהגתו של הגנרל פטן, משתף פעולה עם גרמניה הנאצית.

4. הקרב על בריטניה- יוני- ספטמבר 1940

היטלר שאף להילחם בברית המועצות ורצה למנוע מלחמה בשתי חזיתות. לכן בנאום ברייכסטאג ביולי 1940 הציע לבריטניה להגיע להסדר על חלוקת אזורי השפעה בעולם, גרמניה תשלוט על אירופה ואילו בריטניה תשמור על האימפריה שלה מעבר לים. צ'רצ'יל דחה את הצעת גרמניה והודיע שבריטניה תלחם בגרמניה הנאצית. כשהתברר להיטלר שלא יוכל להגשים יעד זה, החל בחודש אוגוסט בקרב על בריטניה וניסה להכניע את בריטניה באמצעות מלחמה בים ובאוויר בלי לפלוש לאי הבריטי.

מטרת הגרמנים הייתה: להרוס את התשתית הכלכלית והצבאית של בריטניה, לפגוע במורל של העם ולהביא לכניעתם. לצורך זה הגרמנים הפציצו את בריטניה ובמיוחד את העיר לונדון במשך כמה חודשים. מדובר בהפצצות כבדות באמצעות מאות מטוסים, הן על אזורי התעשייה והן על אוכלוסייה אזרחית ("הבליץ").  הגרמנים פתחו בהתקפות אוויריות על שדות תעופה ומתקני מכ"ם בריטים במטרה לערער את כושר ההתנגדות הבריטית. בספטמבר החל לתקוף את לונדון. חיל האוויר הבריטי התאושש ותקף את המטוסים הגרמנים. למרות כל ניסיונותיו של היטלר להכניע את בריטניה היא עמדה במערכה ולא נכנעה. בריטניה החזירה מלחמה בהפצצות על ערים בגרמניה במהלך שנת 1941.     

בריטניה הצליחה להחזיק מעמד מכמה סיבות: 

א. העליונות של הטייסים הבריטיים אשר הפגינו נחישות, נכונות להקרבה עצמית ורמה מקצועית גבוהה.

ב. המורל הבריטי והנהגתו של צ'רצ'יל שהיה מנהיג בעל שיעור קומה שמיזג באישיותו תכונות של אומץ לב, כושר פעולה, כריזמה ויכולת רטורית גבוהה.

ג. פענוח הצופן של המודיעין הגרמני: הבריטים נהנו ממידע מודיעיני מוקדם על תכניות הצבא הגרמני. דבר זה עזר להם לצפות מראש את תנועות הצבא הגרמני ולהיערך להם מראש. מידע זה נשען על הצלחת המודיעין הבריטי לפצח את הצופן הגרמני (האניגמה) ועל שימוש ברדאר, אשר זיהה את המטוסים הגרמניים והביא לפגיעה ואבדות כבדות של חיל האוויר הגרמני.

כישלונו של היטלר בהכנעת בריטניה, השפיע על מהלכיו הבאים במלחמה. זו הייתה הפעם הראשונה מתחילת המלחמה בה הפסידו הגרמנים בקרב, ונשבר המיתוס של גרמניה הבלתי מנוצחת. בעקבות קרב זה החלה מלחמת הצוללות באוקיינוס האטלנטי.

5. הקרבות בבלקן (יוגוסלביה ויוון) והמערכה במרכז אירופה – אוקטובר 1940.

שאיפותיה של גרמניה הנאצית להשתלט על הבלקן נבעה מן הרצון להקל עליה, בעתיד, את התקיפה של ברית המועצות. יוגוסלביה נכבשה תוך ימים אחדים וחולקה בין גרמניה לאיטליה, כשקרואטיה הפכה לגרורה גרמנית. יוון וכרתים נכנעו גם כן, וכך ביססו הגרמנים את שליטתם גם בים התיכון. בולגריה, רומניה והונגריה חתמו על הסכם שיתוף פעולה עם היטלר.

הרחבת המלחמה לחזיתות נוספות

מבצע ברברוסה, המלחמה בחזית המזרחית, ההתקפה על פרל הרבור והצטרפות ארה"ב למלחמה

הפלישה לברה"מ – מבצע ברברוסה

ב-22 ביוני 1941, ללא הכרזת מלחמה פלשה גרמניה לברית המועצות במתקפת בזק של חילות היבשה והאוויר כנגד הצבא האדום. "מבצע ברברוסה" הוא כינוי שהצבא נתן לפלישה שלו לברית המועצות ביוני 1941. הצבא הגרמני ובעלות בריתה של גרמניה באזור הבלקן תקפו את ברית המועצות במיליוני חיילים ואלפי טנקים וזאת בניגוד להסכם ריבנטרופ- מולטוב, שנחתם בין שתי המדינות כשבוע לפני פרוץ המלחמה. המטרה הייתה להכריע את המלחמה בחזית זו עד החורף.

מניעיו של היטלר לפלוש לברית המועצות:

א. היבט אידיאולוגי - המלחמה נגד ברית המועצות נתפסה בעיני היטלר כמלחמת חורמה אידיאולוגית בין הנאציונאל-סוציאליזם לבין הבולשביזם. הבולשביזם ייצג בעיני היטלר את רעיון השוויון בין בני האדם, ורעיון זה נגד את התפיסה הגזעית הנאצית, שקידשה את החלוקה לגזעים – משובחים ונחותים. היטלר ראה בחיסול הבולשביזם תנאי לבניית הסדר החדש.

ב. היבטים מדינים- אסטרטגים- תביעותיה הטריטוריאליות של ברית המועצות בדרום אירופה ובמרכזה הגבירו את החשש של היטלר מפני התקפה של ברית המועצות ברגע שהצבא שלה יהיה מוכן, ולכן החליט ליזום את ההתקפה. אם גרמניה לא תתקוף היא תותקף על ידי ברית המועצות.

ג. היבט כלכלי - היטלר ראה בשטחי ברית המועצות מרחבים טבעיים להתפשטות של בני הגזע הארי, הזקוקים למרחב מחייה. המישורים שממערב להרי אורל היו בעיניו חלק מהרייך, והוא תכנן ליישב בהם כ-100 מליון גרמנים.  כיבוש ברית המועצות אמור היה להבטיח לגרמניה משאבים כלכליים רבים- חקלאיים (תבואה, שמנים) ותעשייתיים (ברזל, נפט, טקסטיל)- שהיו עשויים לחזק את כלכלת המלחמה שלה.

מהלך הפלישה ומאפייני הלחימה – ההצלחה הגרמנית בחודשים הראשונים:

הצבא הגרמני התקדם במהירות לתוך ברית המועצות בשלושה ראשי חץ: אל לנינגרד בצפון המדינה, אל מוסקבה במרכזה ואל סטלינגרד בדרומה. ההתקדמות לעבר היעדים הייתה ללא התנגדות מצד הצבא הרוסי, שהחל בנסיגה ותבוסתו הייתה גדולה. המחיר הכבד ששילמו הרוסים על מדיניות הנסיגה שבה נקטו ועל חוסר המוכנות שלהם לפלישה: עד סוף ספטמבר 1941 איבדו הרוסים כ-2 מיליון חיילים, מתוכם כ-300 אלף נפלו בשבי הגרמני. אמצעי לחימה רבים, טנקים ומטוסים של הצבא הרוסי, הושמדו. שטחים נרחבים נכבשו, כמו המדינות הבלטיות, קרים, אוקראינה ועוד. הצלחתו של היטלר בשלב זה של המערכה הביאה אותו לזלזל ברוסיה והוא לא העריך נכונה את נחישותו של הצבא האדום ואת גודלו.

הסיבות להצלחה הגרמנית בחודשים הראשונים לפלישה:

גורם ההפתעה: סטלין הופתע מפלישת גרמניה ומהיקפה, אף על פי שהעריך שהיא צפויה להתרחש. הוא קיבל אזהרות ממרגליו ומבעלות הברית על פלישת הגרמנים, אך לא הקשיב להן. הוא טען שבריטניה מפיצה מידע מוטעה בכדי לסכסך בינו ובין היטלר ובמטרה לגרום לו להצטרף למלחמה לצדה.

חולשת הפיקוד הבכיר של הצבא האדום: באותה עת היה הצבא הרוסי ללא פיקוד בכיר מיומן, וזאת בשל מבצע הטיהורים שביצע סטלין בצבא במחצית השנייה של שנות השלושים.

היעדר קו הגנה: ההתקפה הגרמנית החלה כאשר קו ההגנה החדש שתכננו הסובייטים עדיין לא הוקם, ואילו קו ההגנה הקודם ננטש לאחר הפלישה הסובייטית לפולין במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

התגובה הרוסית לפלישה והמפנה במלחמה: הצבא הגרמני השתלט על שטח גדול ביותר, אבל הצבא האדום הצליח לעכב את התקדמות הגרמנים ובסופו של דבר הביא למפלת גרמניה.

הסיבות לכישלון גרמניה:

1. מדיניות "האדמה החרוכה": בנסיגתם השאירו הרוסים "אדמה חרוכה", כלומר הם החריבו את התשתיות באזורים שעמדו ליפול לידי הצבא הגרמני כדי למנוע ממנו אמצעי קיום. הרוסים שרפו שדות ומחסני תבואה, פוצצו מסילות ברזל, גשרים ודרכים ולמעשה החריבו כל דבר שלא הצליחו להעביר מזרחה תוך כדי נסיגתם הבהולה ובכך ניתק את הצבא הגרמני ממקורות האספקה שלו.

2. בלימת הצבא הגרמני על ידי הצבא האדום ו-"גנרל חורף": בחורף 1941 החל הצבא האדום במתקפה נגד הכוחות הגרמניים שעמדו בפני קשיים שלא צפו אותם. הצבא הגרמני סבל ממחסור בדלק, ציוד רפואי, תחמושת, מזון וביגוד. כלי הרכב הצבאיים השתתקו מפני שהדלק קפא או שנתקעו בבוץ העמוק של ברית המועצות. החיילים הגרמנים נאלצו להתמודד עם "גנרל חורף". לעומת זאת לרוסים היה ניסיון בהתמודדות עם הקור והשלג  והיה להם גם ציוד חורף שהתאים ללחימה שכזאת. בנוסף  לרוסים החלה להגיע אספקה מארצות הברית.

3. תעמולה רוסית וירידת המוטיבציה של גרמניה: הממשל הרוסי ובייחוד סטלין פתחו במסע תעמולה כדי לגייס את המוני העם הרוסי למלחמה בגרמניה. התעמולה הייתה מלווה בפטריוטיות רוסית שהלהיבה את רוח הלחימה הרוסית. לעומת זאת הכוחות הגרמנים סבלו מירידת מוטיבציה לאור העובדה שהיטלר לא היה מוכן לקבל את העובדה שהחיילים שלו לא מצליחים. הגנרלים הגרמנים ביקשו לעצור את המתקפה ואף לסגת מעט לאחור כדי להתארגן ולהצטייד מחדש, אך היטלר לא היה מוכן לשמוע על נסיגה כלשהי ולו גם לשם היערכות הכוחות מחדש. היטלר אף פיטר כמה מהגנרלים שסירבו לשמוע בקולו ולקח לידיו את הפיקוד על הצבא הגרמני.

נסיבות הצטרפותה של ארצות-הברית למלחמה

במהלך שנות השלושים השתלטה יפן על חלקים מסין ועל אזורים נוספים במזרח הרחוק. ב-1940 הצטרפה יפן למדינות הציר, שהייתה מאז לציר רומא-ברלין-טוקיו. ארצות הברית ניסתה למנוע את נטיית ההתפשטות של יפן מתוך רצון לבסס את השפעתה בסין ובדרום מזרח אסיה. היא הטילה אמברגו על ייצוא הדלק ליפן, דבר שפגע באופן משמעותי בכלכלת יפן, שכן ליפן אין מקורות דלק משלה. היפנים דרשו את הסרת החרם, אך ארצות-הברית הציבה תנאי שיפן לא יכלה לעמוד בו: נסיגה מוחלטת מכל האזורים שכבשו בסין. בתגובה יפן בחרה בדרך של מלחמה  והאמינה שתוכל להפתיע את הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט וכך להנחית מכה מכרעת שממנה יהיה לאמריקאים קשה להתאושש.

ההתקפה היפנית על פרל הרבור 

ב-7 בדצמבר 1941 הונחתה המכה היפנית על האמריקאים. במרחק של 300 ק"מ מהוואי, המריאו המטוסים היפניים הראשונים ותוך שעתיים הגיעו לפרל הרבור הבסיס הימי האמריקאי החשוב באוקיאנוס השקט. בבסיס הייתה אווירה שלווה. היפנים השיגו את גורם ההפתעה- הם הפציצו את פרל הרבור וכמעט כל המטוסים שהיו על הקרקע הושמדו. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו-2,402 חיילים אמריקאים נהרגו.

ההשפעה של הצטרפות ארצות הברית על המלחמה

בעקבות המתקפה היפנית ב-"פרל הרבור"  הכריזה ארה"ב מלחמה על יפן. המלחמה הפכה למלחמת עולם- מלחמה גלובלית גלובלית בכל האוקיינוסים ובכל היבשות. הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה לצד בריטניה וברית המועצות שינתה את מאזן הכוחות לטובת בעלות-הברית משתי סיבות עיקריות: משלוחי הנשק האמריקאי לברה"מ אפשרו לה להדוף את הגרמנים בחזית המזרחית, וכניסתם של הכוחות האמריקאים בסדרי גודל עצומים, חמושים וחדורי רוח קרב הובילו בסופו של דבר לניצחונם של בעלות הברית במלחמה.

קרבות המפנה

אל עלמיין, סטלינגרד והפלישה לנורמדי

ב- 1942  הפסידו מדינות הציר בשלושה קרבות עיקריים אשר סימנו את התהפכות הגלגל: קרב אל-עלמיין במצרים  באוקטובר- נובמבר  1942 וקרב סטלינגרד בברית המועצות ביולי - פברואר 1943 והפלישה לנורמנדי 

קרב אל- עלמיין

בקיץ 1942 הגיע "הקורפוס האפריקני" (קורפוס = יחידה צבאית), בפיקודו של ארווין רומל, עד אל-עלמיין שבמצרים. ב-23 באוקטובר 1942 פתח הגיס השמיני הבריטי בפיקודו של הגנרל מונטגומרי בהתקפה אדירה על העמדות הגרמניות בחזית אל-עלמיין. במשך יותר מעשרה ימים התחולל קרב שריון גדול שבסיומו הצליחו הבריטים לשבור את צבאו של רומל ולפרוץ את העמדות הגרמניות. הכוח הגרמני נהדף ממצרים בנובמבר 1942 ובחודשים הבאים כבשו הבריטים את לוב ותוניסיה, מה שסילק את הסכנה הנאצית מהמזרח התיכון ומהיישוב היהודי בארץ ישראל. הניצחון הבריטי נבע במידה רבה מיתרונה הימי, אשר אפשר לה לחסום את קווי האספקה של הצבא הגרמני, וכן מכישוריו של מונטגומרי, אשר ערך שינויים מקיפים בהיערכות צבאו ואשר היטיב להתאים את תכניותיו המקוריות לשינויים שהתרחשו בשדה הקרב. לתוצאת קרב זה נודעה חשיבות רבה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ספג צבא היבשה של גרמניה תבוסה. הניצחון הבריטי חיזק את ביטחונן העצמי של בעלות הברית והגביר את אמונן כי ניצחון על גרמניה אפשרי.

קרב סטלינגרד

החל מקיץ 1942 החלו הגרמנים בהתקפה בכוחות גדולים על העיר סטלינגרד, ההתקפה נועדה לפרוץ את הדרך לכיוון הרי הקווקז העשירים במאגרי נפט גדולים. על העיר הוטל מצור, אך הגרמנים לא הצליחו לכבוש אותה. המפנה החל בנובמבר 1942, כאשר התאוששו הרוסים ויצאו בכוחות מוגברים למתקפת נגד. הם הצליחו לנתק את מסילת הברזל דרכה הועברה האספקה אל הצבא הגרמני, ובסוף נובמבר 1942 הצליחו לכתר את הצבא הגרמני. עד תחילת פברואר 1943 הושלמה הכרעתם של הכוחות הגרמניים שכותרו בסטלינגרד כאשר למעלה מ-300,000 חיילים נהרגו או נפלו בשבי. מפלת הגרמנים בסטלינגרד הייתה ראשיתו של המפנה המכריע במלחמה שבין גרמניה לברית המועצות. הניצחון בסטלינגרד העלה את מורל העם והצבא בברית המועצות, וחיזק את האמונה ביכולת לנצח את הצבא הגרמני ולשחרר את האדמה הכבושה של ברית המועצות. כתוצאה מהניצחון בסטלינגרד נפרצו הקווים של גרמניה בחזית המזרחית והחלה התקדמות של הצבא הסובייטי מערבה והדיפת הצבא הגרמני.

הפלישה לנורמנדי 

פלישת כוחות בעלות הברית למערב אירופה במלחמת העולם השנייה במסגרת המבצע אוברלורד (שליט עליון), סימלה את התקרבות הקץ של גרמניה הנאצית ואת ניצחונן של בעלות הברית. ההחלטה על מבצע "אוברלורד" התקבלה אחרי ועידת קזבלנקה בשנת 1943.יותר מאוחר, בועידת טהראן, בנובמבר 1943, הסכימו רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין שהפלישה תיערך סמוך למאי 1944. גנרל אייזנהאור מונה למפקד הפלישה.

ב-6 ביוני 1944 (כונה אחרי כן "היום הארוך ביותר") פלשו כוחות הברית לחוף נורמנדי באמצעות חילות הים, האוויר והיבשה בפעולה משולבת שעודנה הפלישה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית. הפלישה לנורמנדי הצליחה להשיג את יעדיה במלואם .מתחילת הנחיתה אור ליום ה-6 ליוני 1944 נשמרה לבעלות הברית עליונות טקטית ומספרית בקו המגע עם האויב הגרמני. החזית המערבית באירופה נפתחה וגרמניה נאלצה לפצל את כוחותיה בין החזית המזרחית נגד ברית המועצות ובין החזית המערבית נגד בעלות הברית. בתנאים אלה הקריסה של הצבא הגרמני הפכה לבלתי נמנעת. הפלישה לנורמנדי הייתה אחד האירועים החשובים ביותר בדרך לניצחון על גרמניה הנאצית. ניצחון זה הושג תוך 11 חודשים מיום הפלישה, ב-8 למאי 1945.

כניעת גרמניה והטלת פצצות האטום על יפן

על אף מאמציהם של הגרמנים לעצור את ההתקדמות של בעלות הברית, שוחררו כל ארצות מערב אירופה וההתקפה המכרעת על גרמניה החלה באביב 1945. באפריל 1945 נפגש הצבא הרוסי עם צבא מעצמות המערב על אדמת גרמניה על נהר האלבה. הצבא הגרמני התפורר למעשה ונכנע למנצחים. ב-30 באפריל 1945 התאבד הטלר במוצב הפיקוד שלו במרכז ברלין, יחד עם אשתו אווה בראון. ב-7 במאי 1945 נכנעו מפקדי הצבא הגרמני לצבאות הברית.

ביולי 1945 נוסה לראשונה ובהצלחה הנשק האטומי של ארצות הברית במדבר בניו-מקסיקו ("פרויקט מנהטן"). נשק זה, שפותח בסודיות רבה במהלך המלחמה לא הספיק להיות מבצעי נגד גרמניה. ב-6 באוגוסט 1945 הוטלה פצצת האטום הראשונה על העיר הירושימה (אורניום). לאחר שהתפזרה פיטריית האש והעשן, התברר כי העיר הושמדה כליל. 80,000 איש נהרגו מיד ועשרות אלפים הפכו לבעלי מום ולנכים. המוות המשיך להכות בקורבנות וכעבור שבוע הגיע מספרם כמעט ל-100,000.

היום נאמד מספר הנספים כתוצאה מהפצצה ב-132,000 בני אדם. יפן הוכתה בהלם אך סירבה להיכנע, אף שניסתה לפתוח במגעים עם ממשלת ארצות הברית. למחרת, ב-8 באוגוסט הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה. יפן נכנעה גם בחזית זו. ב-9 באוגוסט 1945 הוטלה פצצת האטום השנייה על העיר נגסאקי (פלוטוניום). נהרגו למעלה מ-60,000 איש. הנשיא טרומן הודיע כי ארצות הברית תמשיך להטיל פצצות אטום על ערי יפן. למחרת, הודיע הירוהיטו, קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי ויפן הפכה לשטח כיבוש אמריקאי. ארצות הברית אפשרה ליפנים להשאיר את הקיסר על מקומו כסמל .

השיקולים של הנשיא טרומן בהטלת פצצות האטום:

1.שיקול צבאי- להביא לסיום המלחמה ולהצלת חיי החיילים האמריקאים. הנשיא טרומן סבר כי הטלת פצצת אטום על יפן תהיה הדרך הטובה ביותר לסיים את המלחמה במהירות ולהציל את חייהם של עוד כחצי מיליון חיילים אמריקאים רבים שעלולים למות בפלישה ליפן. המיתוס של החייל היפני שמוכן להתאבד והכוחות היפנים שעדיין חנו במנצ'וריה, יצרו חששות בקרב האמריקאים והעלו את הערכת האבדות בפלישה ליפן. בארצות הברית גברו הקולות להחזיר את החיילים הביתה עם כניעת גרמניה.

2. שיקול מדיני- הרצון להביא לכניעת יפן לפני שברית המועצות תתערב בחזית זו ולהראות את עוצמתה באמצעות הטלת פצצת האטום ביקש טרומן למנוע את התערבותה של ברית המועצות. הוא חשש מכך שהרוסים ישתלטו על שטחים נרחבים במזרח אסיה, כפי שהם עשו במזרח אירופה, הכנעת גרמניה זירזה את פרוץ המלחמה הקרה היה חיוני להקדים את סטלין שכבר החל להזרים כוחות למזרח הרחוק כדי להצטרף לחזית האוקיינוס השקט .טרומן קיווה שהפצצה האטומית תרתיע את הרוסים. כמו כן ארצות הברית רצתה להוכיח לברית המועצות את העליונות הצבאית והטכנולוגית שלה במאבק הבין גושי.

3. כדי לנסות את הפצצות השונות ההסבר הזה מתייחס בעיקר להחלטה להטיל פצצה גם על נגסאקי רק ימים ספורים לאחר הפצצת הירושימה. שתי פצצות האטום היו מסוגים שונים ואישים בממשל בארצות הברית, בלחץ המומחים הצבאיים, ביקשו לנסות את שתיהן כדי להצדיק את המאמץ ואת הכסף שהושקעו בייצורה, ולזכות ביוקרה בשל חשיפת הצלחותיה.

מהו "הסדר החדש" והצעדים השונים שנקטו הנאצים כדי לקדם את הגשמתו

מהו הסדר החדש?

הסדר החדש הוא ניסיון לבנות מבנה חדש (חוקים חדשים) לחיים בין העמים בעולם שיתבססו על האידיאולוגיה הנאצית. האידיאולוגיה הנאצית היא שתקבע אילו עמים יהיו זכאים לחיות בעולם החדש, מה יהיה מקומם של העמים השונים בסדר החדש, מה יהיו הגבולות של המדינות השונות ומה יהיו היחסים בין העמים והמדינות השונות. מיונם של העמים האירופאים ייעשה בהתאם להשקפה הגזענית השלטת:

א. עמים ממוצא ארי, כמו הולנדים, דנים ונורווגים, אמורים להיות שותפים שווי זכויות באימפריה הגרמנית העתידה. שכן הגזע הארי נחשב ליוצר התרבות.

ב. העמים הסלאבים, עמי מזרח אירופה, פולנים ורוסים, נחשבו לעמים נחותים ונועדו לשרת את הגזע הארי. לפי האידיאולוגיה הנאצית העמים הסלאבים נחשבו כנשאי התרבות, כלומר עמים שתפקידם לעבוד ולשרת את הגזע העליון.

ג. העמים הנחותים ביותר, יהודים וצוענים, אין להם מקום בסדר החדש. לא רק שאינם יוצרי תרבות, הם מייצגים את כוחות ההרס. הם שיצרו את העולם הישן "הרע" ולכן יש להשמיד אותם בכדי לבנות עולם חדש ו-"טוב".

 ד. מרחב מחיה: הסדר החדש לא יוכל לקום כל עוד דברים מסוימים שהיו בעולם הישן ממשיכים להתקיים ולכן יש צורך תחילה להחריב את העולם הישן ורק לאחר הניצחון אפשר יהיה להקים את הסדר החדש על פי החוקים החדשים. אז יוקם הרייך הגרמני שבו יחיו, מלכתחילה, 100 מיליון גרמנים. דור גזע האדונים שמן הצפון. רייך זה, הרייך השלישי, צפוי להתקיים 1,000 שנה ותוך שניים-שלושה דורות יעלה מספר תושביו ל200 מיליון. על כן צפויה משימה חשובה לחיילי גרמניה הנאצית- להכשיר את הקרקע- כ"מרחב מחייה"- עבור 200 מיליון הארים האמיתיים. 

ה. בלתי-חברתיים (א-סוציאלים): הנאצים רדפו וכלאו גורמים אותם כינו "א-סוציאלים" (בלתי חברתיים), אלו היו אנשים שנתפסו כבלתי מועילים לחברה הארית: נוודים, סרבני עבודה, אלכוהוליסטים וכו'. 

ו. חיסול גרמנים ארים שהיו פגועים – נכים.

הצעדים שנעשו במדינות השונות להגשמת רעיון "הסדר החדש":

א. המדינות שנכבשו במערב אירופה: ניצול שטחי הכיבוש

מדינות אלה שויכו לקבוצת נושאי תרבות, והן לא היו חלק "ממרחב המחיה" שבחזונו של היטלר. המדינות באזורים אלה נחשבו לאזורי חסות ונמצאו תחת שלטון גרמני עקיף. מטרת הכיבוש הנאצי הייתה לנצל את עוצמתן הכלכלית למאמץ המלחמתי ולרווחת גרמניה, אך מעבר לכך המשטר הנאצי לא תכנן לערוך שינוי גזעי בהרכב אוכלוסייתן או לשנות את חיי האזרחים, אלא לעצב אותן לפי הדגם הגרמני "הטהור". מדינות אלה נחשבו, כחלק מהעם הגרמני או קרובות אליו מבחינה גזעית: הארצות הסקנדינביות, הולנד, בלגיה.

2. המדינות שנכבשו במזרח אירופה: רצח ודיכוי, ניצול כלכלי ושעבוד אנושי, טרנספר

הגנרל גוברנמן- ממשל כללי- יחידות מינהל שלטוני שהקימו הגרמנים בפולין, ובהמשך במדינות הבלטיות וחלקי רוסיה שנכבשו. אזורי כיבוש אלה היו נתונים לשלטון ישיר של הגרמנים, בפיקוח ה-אס.אס וסימלו בעבור היטלר  את הגזע הסלאבי הנחות בסולם הדרגות הגזעי. הסדר החדש במדינות אלה כלל: רצח המונים ודיכוי, ניצול ושיעבוד, טרנספר- הגירה כפויה של פולנים ויישובם מחדש, גרמניזציה- טיפוח האוכלוסייה הגרמנית שחיה בהן ויישובם במקומות המתפנים על ידי הטרנספר.

3. בעלות ברית ומדינות גרורות: ניצול שטחי כיבוש

הסדר החדש כלל מדינות שותפות, ניטראליות וגרורות, שמשיקולים פוליטיים היה נוח להיטלר שיתקיימו. גם המדינות הניטראליות היו קשורות בדרך זו או אחרת במדיניות הנאצית. הגרורות היו מדינות שקיימו שיתופי פעולה צבאיים ומדיניים ולעיתים גזעניים עם גרמניה הנאצית על בסיס אינטרס פוליטי, אך לא מעמדה שווה. הן נקראו כך כי גרמניה חלשה על מדיניות החוץ שלהן, השתמשה במשאבי הטבע שלהן ונעזרה בצבאותיהן במלחמותיה במזרח אירופה. 

4. עמים "רדומים" במזרח אירופה: גרמניזציה

במזרח אירופה התגוררו גרמנים טהורים ומעורבים, ואף בני לאומים שנמצאו "כשרים" מבחינה גזעית לעיצובם כגרמנים. הם היו פוטנציאל להגדלת הגזע הגרמני העליון. לאחר הכיבוש ובנוסף ליישובם מחדש, הגרמנים נקטו בגרמניזציה- הנאצים השקיעו בטיפוח ובחינוך אוכלוסיות במזרח ברוח הנאציזם, כדי לחזק בהם את תכונות הגזע.    

5.הפתרון הסופי של היהודים והשמדת חלק מהצוענים:

העם היהודי והצוענים לא נכללו בסדר החדש. הדעה המקובלת לגביהם היא שהמדיניות הנאצית התפתחה בהתאם לשלבי המלחמה מגישה של בידול והפרדה- שמורה יהודית בגנרל גוברנמן, לסילוקם מאירופה לאי מדגסקר, ובסופו של דבר להכחדה. הצוענים אף הם היו אמורים להיעלם בסדר החדש, על בסיס תורת הגזע, למרות שהם נתפסו יותר כמטרד וייסוד חברתי שלילי- יוחסו להם קיבוץ נדבות, עוני, שוטטות ויסודות פליליים ולא כאיום גזעי. השמדת היהודים הוא תנאי בסיסי להקמת הסדר החדש כי מבחינת הגרמנים כל עוד קיימים בעולם יהודים  לא יוכל לקום הסדר החדש. היטלר תכנן בצורה שיטתית להגיע ולהשמיד כל יהודי. לשם השמדת היהודים הוקמו מחנות ההשמדה, שם ביצעו את הרצח הנורא של העם היהודי. מדיניות הרצח ההמוני נבעה מן האידיאולוגיה הנאצית, שהצדיקה את הרג הגזעים ה-"נחותים" בידי "גזע האדונים".

6. גרמנים פגומים - מבצע המתת החסד:

ננקטו צעדים נגד אותם בני העם הגרמני שנתפסו כגורעים מחוסנו של הגזע הארי. ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, חתם היטלר על מסמך שאישר המתה של גרמנים חולי רוח, נכים, מפגרים וחולים במחלות שנחשבו תורשתיות. למבצע זה שבוטל באופן רשמי מחמת מחאות הכנסייה במהלך 1941, אך נמשך בהסוואה ובממדים מוגבלים עד סוף המלחמה, ניתן השם אותינסיה- המתת חסד, במהלכו נרצחו עשרות אלפי קורבנות.

פולין - הקמת הגטאות

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות: מה היה יחס הנאצים כלפי היהודים עד להקמת הגטאות? מה היו הגורמים שהובילו להקמת הגטאות? מה היו תנאי חייהם של היהודים שנדחסו בגטאות? כיצד השפיעו תנאי החיים בגטאות על היהודים שנמצאו בהם? מה היו  קשייהם ולבטיהם של היודנרטים - מועצות היהודים שהנאצים דרשו את הקמתם? 

המדיניות הנאצית כלפי היהודים עד לריכוזם בגטאות:

הפלישה לפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פתחה שלב חדש ביחס של הגרמנים ליהודים. הרסן הותר והיהודים היו נתונים למסע רצח וטרור, מאסר ועינויים, השפלה ועבודות כפייה, גירושים ונישול כלכלי, רדיפת דת והגבלות בחיים הציבוריים. הגרמנים גם הקימו יודנראטים (מועצות יהודים) שתפקידם היה להבטיח את מילוי ההוראות. 

מדיניות הגרמנים כלפי יהודי פולין עד לריכוזם בגטאות כללה את המטרות הבאות: 

1. יישום האידיאולוגיה הגזענית  הנאצית- היהודים גזע נחות ויש להרחיקם משאר הגזעים.

2. בידוד וניתוק היהודים מהאוכלוסייה הפולנית.

3. ערעור הבסיס הכלכלי של היהודים.

4. ניצול היהודים ככוח עבודה לטובת המאמץ המלחמתי.

5. שימוש בגורל היהודים כגורם מרתיע כלפי האוכלוסייה הפולנית – מניעת מרד, להבטיח התנהגות טובה מצידם (ראו מה יכול להתרחש אם לא תתנהגו כהלכה).

מדיניות זו היא תוצאה של מספר גורמים הקשורים גם במלחמה וגם בסטריאוטיפ היהודי: המלחמה יצרה אווירה של אלימות והעדר גבולות ונתנה לגיטימציה ליצרים של הרס והתעללות. בנוסף, יהודי פולנים שמרו ברובם על הלבוש והמראה המסורתי – זקנים, פאות, קפוטה – וייצגו בעיני הנאצים את הדימוי והסטריאוטיפ היהודי כפי שתואר בהרחבה בתעמולה הנאצית (עד כה לא נפגשו החיילים הנאצים ביהודי הסטריאוטיפי  שכן היהודי בגרמניה, באוסטריה ובצ'כוסלובקיה לא  שמר על המראה המסורתי). מפגש זה בין הדימוי הסטריאוטיפי לבין המציאות, עורר את החיילים הנאצים לפורקן יצרים.

עם כיבוש פולין נקטו הנאצים שורה של צעדים שנועדו לערער את הקיום היהודי:

1. רצח, עינויים והשפלה: מראשית הכיבוש  פעלו הגרמנים בשיטות טרור והתעללות. יהודים הוכו ברחובות ועונו בצורות שונות, רבים נרצחו. יהודים נתפסו ברחוב כדי לגזוז את זקנם, לעיתים את חצי זקנם לשם הגיחוך, נשים הוכרחו לנקות בלבניהן את הרחובות, יהודים נדרשו לנקות מקומות ציבוריים.

2. עבודות כפייה: מימי הכיבוש הראשונים נחטפו היהודים לעבודות כפייה במטרה לנצל את כוחם ואף לגרום להם למותם בתנאים בלתי אפשריים. עבודות הכפייה היו גם לפולנים, אך לפולנים הובטחו משכורות וזכויות סוציאליות מסוימות לעומת היהודים שלא קיבלו דבר והיו כפופים לאס.אס. כ- 50 מחנות עבודה קבועים לעבדות כפייה פעלו כבר בסוף 1940. מקצועיותם וכישרונם של היהודים גרמו לכך שהגרמנים בחרו לנצל את עבודתם גם בבתי מלאכה מסוגים שונים בערים.

3. גירושים: עם כיבוש פולין ניתנה הוראה להעביר כמאה אלף יהודים מהשטח המסופח במערב פולין לשטח ה-"גנרל  גוברנמן" ו-35 אלף יהודים גורשו מהעיר קרקוב, עיר הבירה של הגנרל גוברנמן אותה רוצה לטהר מיהודים. כל הגירושים נעשו ללא שום הכנה, והפכו מאות אלפים לפליטים חסרי בית וביטחון.   

4. נישול כלכלי: מיד עם הכיבוש נדרשו היהודים לסמן את עסקיהם במגן דוד, וזה היה הפתיח לחרם שהטילו הגרמנים על סחורות ועל עסקים יהודיים. הוחרמו מפעלים, עסקי מסחר, מלאכה, מקרקעין, בתים, סחורות ודברי ערך. במקביל לשדידה, פוטרו פקידים ומורים יהודיים, הרופאים היהודים סולקו מהמרפאות. נאסר על עורכי דין לעבוד ורישיונם בטל.

5.פגיעה בחיי הדת ותרבות: הנאצים ידעו כמה חשובה הדת ופעלו כדי לבזותה. זקני היהודים נגזזו בהתרסה ברחובות, ספרי קודש חוללו, בתי כנסת ובתי מדרש נשרפו, לעיתים עם המתפללים בתוכם, ותשומת לב מיוחדת הופנתה לביזוי רבנים והשפלתם. נאסרה שחיטה כשרה, היהודים הוכרחו לעבוד בשבתות ובחגים, נאסרו הלימודים התורנים ונאסרה תפילה בציבור. סגירת מערכת החינוך היהודית. עונשים כבדים הוטלו על מי שהפרו את הגזרות.

6. גזרות והגבלות בחיים הציבוריים: יהודים  חויבו לענוד על הבגד העליון סרט לבן עם מגן דוד כחול או טלאי צהוב. הוטל איסור על יהודים לעבור ממקום מגוריהם ללא אישור. נאסרה כניסתם לרחובות מסוימים בערים, נאסר על יהודים להשתמש ברכבות ללא אישור בכתב. בתי הספר היהודיים נסגרו, נאסר עליהם להשתמש בשירותים הניתנים לציבור למשל דואר. נאסר עליהם לבקר בקולנוע ובתיאטרון, נאסר על יהודים  לפנות לרופאים לא יהודיים, להעסיק עוזרות בית ולשלוח מכתבים בעברית וביידיש, ויש מקומות שבהם נאסר על היהודים ללכת על מדרכות, להיכנס לגנים או לעבור ברחובות מסוימים. הוטל עליהם בלבד עוצר בלילה.

השפעת צעדים אלה על חיי היהודים בפולין:

א. רוב היהודים נותרו בלי עבודה ורבים סבלו ממחסור ורעב.

ב. נפגעה התשתית החברתית – קהילתית והמסגרת הרוחנית שיכלה להיות מקור לנחמה ולתמיכה.

ג. מצוקה נפשית, תחושת עמימות, חוסר יציבות וחרדה מפני העתיד.

7. הקמת היודנראטים (מועצות יהודים):

ב-21 בספטמבר 1939 שלח היידריך (מפקד משטרת הביטחון של הרייך) מכתב דחוף למפקדי האיינזצגרופן (עוצבות המבצע של האס.אס), עוד בטרם הושלם כיבושה של פולין. זוהי "איגרת הבזק" שדנה בשאלת היהודים בשטחי הכיבוש של פולין.

תוכן האיגרת:

בפתיחת האיגרת מובעת אזהרה חמורה כי יש לשמור בסוד כמוס את תוכנית הביצוע. כמו כן מודגש כי יש להבדיל בין המטרה הסופית  שלצורך הגשמתה דרוש זמן רב יותר, לבין שלבי הביניים להגשמת המטרה הסופית.

הסעיף הראשון עוסק בריכוז היהודים (גטאות): יש לרכז בערים הגדולות את היהודים מכל רחבי פולין. כנקודת ריכוז ייקבעו ערים הקרובות לצמתי רכבת או מסילות ברזל. קהילות יהודיות שמספרן פחות מ-500 נפש יפורקו, תושביהן יועברו לנקודות הריכוז הקרובות.

הסעיף השני עוסק בהקמת מועצות זקנים יהודיות – יודנראטים: חברי המועצה צריכים להיות בעלי השפעה בקהילה היהודית. בכל מועצה עד 27 חברים. על המועצה (היודנראט) אחריות כוללת לביצוע ההוראות ולפי לוח הזמנים שיימסר להם. עליהם גם לערוך מפקד של היהודים ולהגיש רשימות לפי המין ובקבוצות גיל [עד 16 שנה, מ- 16 עד 20 שנה, מעל 20 שנה], וכן לפי מקצועות ולפי מקומות המגורים.

הסעיף השלישי עוסק באריזציה: השתלטות על מפעלי תעשייה, מלאכה ושאר הרכוש היהודי. באיגרת מודגש כי ההשתלטות תהיה הדרגתית כדי לא לפגוע בכלכלת גרמניה ובצרכי המלחמה. עד להשלמת התהליך, יהודים נחוצים (ספקים, בעלי מפעלים), יקבלו דחייה בהעברתם לנקודות הריכוז.

בסיום האיגרת ישנה הוראה המבהירה כי כל הפעולות הדרושות תעשנה תוך תיאום קפדני עם הרשויות הגרמניות במקום (הצבא והמינהל האזרחי).

משמעות והשלכות:

האיגרת מהווה מפתח להבנת מזימות הנאצים לגבי גורל היהודים שראשיתה בנישול כלכלי ובידוד פיסי. המטרה הסופית בשלב זה היא סודית ולא ברורה אך ברור כי ריכוז היהודים הוא רק שלב בהגשמת המטרה הסופית.

השיטתיות המובהר באיגרת מלמדת על התכנון המדוקדק והמטרה הקבועה שהנחו את הנאצים במדיניותם האנטי יהודית.

השפעת הכיבוש הנאצי על יהודי פולין

תהליך הקמת הגטו 1941-1940

הגטאות הם נקודות הריכוז אשר הוקמו בשטחי הכיבוש הנאצים ובעיקר על אדמת פולין. ההוראה לרכז את היהודים באזור מוגדר בתוך הערים סמוך למסילות ברזל ניתנה ב-"איגרת הבזק" של היידריך מיום ה-21 בספטמבר 1939.

את מטרות הנאצים  בהקמת הגטאות ניתן לחלק לשתי קבוצות: מטרות מוצהרות ומטרות נסתרות

מטרות מוצהרות (רשמיות):

א. מניעת מחלות: הנאצים טענו כי היהודים מפיצים מחלות ולכן הם מעוניינים להגן על האוכלוסייה המקומית מפניהם.

ב. להגן על הכלכלה: הנאצים טענו שהיהודים מספסרים במזון ולכן יש לרכז את היהודים בגטאות בכדי למנוע מהם להמשיך ולהרוס את כלכלת המדינה בימי מלחמה.

ג. להגן על היהודים ולאפשר להם לנהל את חייהם בעצמם: הגרמנים אף טענו שריכוזם של היהודים בבידוד נעשה על מנת לשמור על היהודים מפני האוכלוסייה המקומית העוינת. ואף כדי לתת ליהודים אוטונומיה (שבה יוכלו לחזור לשיטת החיים היהודיים בעבר- בדוד כמו בימי הביניים).

המטרות המוסוות  (המטרות האמיתיות)

א. פיקוח והפרדה- ריכוז ובידוד היהודים אשר לנאצים שליטה ופיקוח טובים יותר עליהם. עצם קיומה של חומת הגטו אפשר את בידודם של היהודים מהעולם ומהאוכלוסייה הסובבת וניתוקם  מקהילות יהודיות אחרות. הבידוד נועד גם  לצורך נישול כלכלי וניצולם לעבודות כפייה

ב. הטעיה והסתרה מהעולם  החיצוני-  כדי להסתיר מהעולם את האמת על מצבם האמיתי של היהודים (לכאורה היהודים קיבלו אוטונומיה לנהל את חייהם כרצונם). צעד זה נועד לגרום גם ליהודים עצמם להישאר בחוסר מידע וחוסר תקווה.

ג. הכחדה פיזית - הגטו שימש כאמצעי הכחדה עקיף של היהודים. אמצעי הקיום הבסיסיים נמנעו מהיהודים, כך נגרמה תמותה כתוצאה מהרעב, הצפיפות, המחסור בתרופות והמחלות. הנאצים דאגו כל העת לצפיפות הגטו, גם לשם הנוחות בעתיד לתפיסת היהודים וגם לשם התמותה הרבה. הייתה הרעבה מכוונת (מנת מזון של היהודים הייתה 184 קל' ליום). בשנים 1941- 1942 מתו כ- 112,000 יהודים בגטאות ולדגמה וורשה כתוצאה מרעב ומחלות.

הגטאות לא קמו כתוצאה מהחלטה מרכזית. במקרים רבים נבעה הקמת הגטאות מיוזמתם של פקידים גרמנים בכירים בפולין. לכן, הקמת הגטאות לא התרחשה כאירוע חד-פעמי, אלא כתהליך שהתפרס על פני השנים 1942 -1939. תהליך ה-"גטואיזציה" אופיין בחוסר אחידות – בדרך ההקמה, בזמן ההקמה, באופן הסגירה ואף ברמת השמירה. ההבדלים במידת סגירותם של הגטאות והשמירה עליהם קבעו למעשה את מצבם הקיומי של היהודים. בגטאות נדונו מאות אלפי יהודים לשקיעה נפשית ופיסית ארוכה וכואבת.

דרך הניהול של הגטאות ודרכי הפיקוח עליהם

יודנראט הוא מועצת היהודים שהוקמה בארצות הכיבוש בימי השלטון הנאצי ובהוראת הנאצים. ההוראה שחייבה הקמת יודנראט נכללה ב-"אגרת הבזק" של היידריך. הוראה זו נכונה לגבי קהילות היהודים במזרח אירופה אולם במערב אירופה (דוגמת בלגיה והולנד) ,שם לא היו גטאות אלא יודנראט אחד ארצי.

דרכי המינוי של היודנראט:

דרכי המינוי של חברי היודנראט לא הייתה אחידה. בחלק מהמקומות היהודים הם שבחרו את נציגיהם אך ההרכב דרש אישור מהשלטון הנאצי. במקומות אחרים הגרמנים הם שקבעו באופן שרירותי את הרכב היודנראטים. בכל מקרה, לאחר שאושר הרכב היודנראט לא הייתה אפשרות נסיגה חופשית מהתפקיד. קשה לשרטט פרופיל אחיד לראשי היודנראטים. בחלק מהגטאות עמדו בראש היודנראטים מנהיגים ופעילים מוכרים לציבור ואילו באחרים מונו ראשי היודנראט ע"י הנאצים .

מטרות הגרמנים בהקמת היודנראט:

1. ציות היהודים: היהודים יצייתו ביתר קלות להנהגה יהודית. למסגרת הפנימית היהודית ההתנגדות תהיה מועטה, לעומת ההתנגדות לגורם חיצוני כמו גרמנים.

2. חסכון  בכוח אדם גרמני: היודנראט היווה נציגות יהודית מוכרת ומוסמכת האחראית לביצוע ההוראות, המבטיחה ביצוע יעיל של המדיניות הנאצית תוך חסכון במשאבים ובכוח אדם גרמני.  

3. הטעיית היהודים: היהודים הרגישו שיש להם נציגות מוכרת ואוטונומיה, לכאורה החיים ממשיכים בשגרתם, ולא יחשדו כי נשקפת להם סכנה.

4. הפניית זעם היהודים בגטאות כלפי היודנראט במקום הגרמנים והגברת המתחים בין היהודים בגטו.

5. צמצום החיכוך עם היהודים: בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית היה צורך בהפרדה מוחלטת בין הגזע הטהור לגזע הנחות.

התפקידים שהוטלו על  היודנראט: 

1. ארגון וניהול יומיומי- תפקידי עירייה : 

• העברת יהודים מהעיירות לנקודות הריכוז.
• עריכת רשימות על פי מין , גיל, מקצוע  וקריטריונים מוכתבים נוספים.
• דאגה למקום מגורים ע"י פיזורם.
• תשלום קנסות שהוטלו על ידי הגרמנים.
• החרמת סחורות ורכוש יהודי על פי דרישות הנאצים בהתאם למדיניות האריזציה ולתוכניות הכלכליות.
• ביצוע סימון מזהה של היהודים (תלאי צהוב).
• היודנראט עסק בגביית מסים לצורך פעולותיו.

2. ניצול וקישור עם הגרמנים: כגוף מקשר נאלצו היודנראט לעמוד הן מול דרישות הגרמנים והן מול דרישות היהודים, שברוב המקרים היו מנוגדות זה לזה. ללא אפשרות פשרה או גישור. 

3. גיוס כוח עבודה: הגרמנים דרשו מהיודנראט מכסות כוח עבודה לצורכי עבודות כפייה במחנות העבודה. היהודים נשלחו למחנות עבודה בליווי כוח משטרתי גרמני. יהודים שהיה ברשותם כסף יכלו לשלם "כופר" ליודנראט ולא להיכלל ברשימת כוח העבודה. היודנראטים תמכו בעובדי הכפייה ובמשפחותיהם.

4. חלוקת מזון: מועצת היודנראט היה הגוף היהודי המוכר היחיד ולכן גם היחידי שיכול לרכוש מזון. מדיניות ההרעבה בלטה בעיקר בגטאות הגדולים, שבהם רוכזו יהודים רבים שהיו מנותקים מן הסביבה. כדי להילחם במדיניות ההרעבה דאג היודנראט לחלוקתו באופן שווה ביחס למספר הנפשות. היודנראט היה הגוף היהודי המוכר היחיד ולכן גם היחידי שיכול לרכוש מזון. היודנראט פתח מטבחים ציבוריים וחילק אוכל על פי כרטיסי מזון. למשל: היודנראט עודדו גידול ירקות ליד הבתים, בגנים ציבוריים, הקימו מטבחים לעניים, בהם חולקו מנות מזון דלות לעניים וילדים.

5. הברחות מזון: אספקת המזון נעשתה גם באמצעות הברחה שארגנו אנשים פרטיים ולפעמים גם חברי היודנראט עצמם. בפעולות ההברחה סייעו, תמורת שוחד רב, פולנים ולעיתים גם גרמנים. מטעני המזון הוברחו דרך פרצות בחומות הגטו, דרך תעלות שנחפרו מתחת לחומות  ואפילו דרך שער הגטו. ההברחות אפשרו למעשה לגטו להחזיק מעמד. ולמרות זאת, כל הפעולות הללו לא הספיקו הם לא מנעו מוות ברעב של המוני יהודים. 

6. פיקוח על המסחר: היודנראט היו אחראים למסחר בגטו, והם היו כפופים להגבלות הקשות שהטילו הגרמנים על מגוון הסחורות וכמותן. הם חלשו על חנויות המזון הרשמיות ועל מפעלים לייצור מזון, חנויות הטקסטיל והסנדלריות, ונדרשו לחסל את תופעת המסחר הבלתי חוקי בסחורות מוברחות. בגטאות עודדו היודנראט כל עוד יכלו, גידול ירקות בשטח הגטו.

7.פיקוח ושיטור: הגרמנים הטילו על היודנראט את הפיקוח על הסדר בגטאות. היודנראט הקימו כוח משטרתי יהודי שהיה כפוף להם - המשטרה היהודית. בשלביה הראשונים תפקידי המשטרה היהודית היו: הכוונת הסדר והתנועה בגטו, שמירה על הניקיון , לחימה בפשע ומניעת התקהלויות, איסוף האנשים לעבודות כפייה , לאכוף את החיטוי, להעניש את אלה שלא צייתו להוראות ולעזור במניעת הברחות לגטו ועוד. ברוב הגטאות הוסמכה המשטרה גם לשפוט ולהוציא גזרי דין.

תפקידים שהיודנראט  לקחו על עצמם: 

ככל שנמשך הכיבוש הגרמני, כך גברו הצרכים השוטפים של הציבור היהודי ולכן נוסף על ביצוע התפקידים שהטילו הגרמנים בהדרגה לקחו על עצמם חברי היודנראט גם תפקידים נוספים. כך פעלו היודנראט כמנהיגים הדואגים לצרכיה ולקיומה של החברה היהודית. כפל התפקיד יצר מצב מורכב: מצד אחד הם שאבו את סמכותם והיו כפופים לגרמנים, ומצד שני הם שימשו מנהיגים מובילים של הציבור היהודי.

דוגמאות לפעילות היודנראט:

1. עבודה יצרנית: כמה מהמועצות היהודיות ניסו להתמודד עם המצוקה באמצעות מציאת תעסוקה ומקורות מחייה להמונים. בתמורה קיבל היודנראט כספים ומזון, וחילק אותם בין תושבי הגטו, ותיגמל את העובדים באמצעות הגדלת מנות מזון במקומות עבודתם. בתעשיית הגטאות הועסקו עשרות אלפי יהודים לצורכי הגטו ובעבור כלכלת המלחמה הגרמנית. היודנראט סברו כי תרומה למאמץ המלחמתי הגרמני, תביא להמשך קיומו של הגטו ולהצלת העובדים. 

2. טיפול בנושאי בריאות: התנאים הקשים: הרעב, הצפיפות והקור, הפילו חללים רבים. משפחות שלמות הידרדרו אט אט לקראת מותן. ההנהגה הציבורית ניסתה להתמודד עם המגפות ונגעי התחלואה באמצעות הקמת שירותי בריאות, מעבדות, יחידות חיטוי, מרפאות לילדים, לאימהות הרות, בתי מרקחת, טיפול שיניים ועוד.                                                                       

3. פעולות סעד: היודנראט עסק גם בפעולות סעד בקרב תושבי הגטו. הוקמו מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ביום לנזקקים. היודנראט דאג ליתומים ולילדים שהוריהם גורשו למחנות עבודה.

4. חינוך ותרבות: היודנראט ארגן מערכת חינוך שפעלה בדרך כלל במחתרת במקומות בהם נאסרה קיומה של מערכת לימוד: הם פתחו מערכת חינוך מהגן ועד מוסדות להשכלה גבוהה. במקומות בהם התירו השלטונות את מערכת הלימוד, אפשרו  גם מערכת חינוך מסועפת. היודנראט גם תמך ועודד פעולות של סופרים אמנים ותרבות: תיאטראות, הרצאות, ספריות, תזמורות, תערוכות, ספריות, שירה, ציור ופיסול. פעולות אלו קמו בתוך מציאות של רעב ומחלות, אלימות ושכול, על ידי אנשים שניסו להתגבר על מצבם הנורא בכוח היצירה.

5.ארגון ואיסוף היהודים לגירושים: עם תחילת ה"פתרון הסופי": ב-1942 היה ממונה היודנראט על הכנת הטרנספורטים – המשלוחים למחנות ההשמדה. היה זה התפקיד הבעייתי והכאוב ביותר שהוטל על היודנראט: ההחלטה מי ימות ראשון. הם נאלצו לאסוף אנשים מהבתים, החצרות ומקומות המחבוא ולרכזם בנקודות איסוף, לעיתים תוך שימוש בכוחות המשטרה היהודית.

הדילמות שעמדו בפני היודנראטים במילוי תפקידם עד לביצוע "הפתרון הסופי" מכיבוש פולין 1939 עד יוני 1941

1. כיצד למצוא איזון בין חובת הציות לגרמנים לבין טובת הגטו? הקושי העיקרי של חברי היודנראט היה לא האם למלא את הפקודות אלא כיצד למלא אותן? שהרי אם לא יבצעו את הפקודות שנתנו להם הנאצים, הם  יענישו את היודנראט ויוציאו לפועל את הפקודות בעצמם, דבר שעלול ליצור נזק גדול יותר לתושבי הגטו. מצד אחד רצו היודנראט לעזור ליהודי הגטו, לייצג אותם ולשמור על האינטרסים שלהם. מצד שני נאלצו לבצע את ההוראות של הנאצים שפגעו מאד ביהודים. היו ראשי יודנראט שצייתו לגרמנים מחשש שהנאצים יפגעו בגטו עצמו ונראו בפני היהודים כמשתפי פעולה והיו שעזרו לתושבי הגטו תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחתם.

2. איך לנהל את הגטו? היודנראטים היו אמורים לנהל את הגטו ולדאוג ליהודי הגטו למקומות מגורים, למזון, לתנאי תברואה ובריאות, אך הדבר היה מורכב ובעייתי. חלוקת הדירות אומנם נעשתה לפי קריטריונים כמו: גודל המשפחה, ומעמד חברתי - כלכלי, אך פעמים רבות הם התקשו לעמוד בקריטריונים שקבעו לעצמם בשל לחצים שונים. כמות האוכל שעמדה לרשותם הייתה מאד מצומצמת והיה עליהם להחליט כיצד לחלקה. היודנראטים יזמו הקמת מפעלים ובתי מלאכה כדי שהגטו יהיה יצרני ויספק את צורכי הגטו. במפעלים אלו לא היה מקום עבודה לכל תושבי הגטו ועל היודנראט היה להחליט מי יעבוד ומי לא. מי שעבד קיבל תלושי אוכל, דבר שקבע למעשה מי יחיה ומי ימות. הייתה ליודנראט גם דילמה כיצד לחלק את הנטל בין תושבי הגטו, כשהיה צריך למלא הוראות שוטפות או מזדמנות של הנאצים. כמו למשל החרמות רכוש - ממי לקחת קודם.  

3. כיצד להתייחס למוסדות, ארגונים והגופים שפעלו בגטו? היודנראט לא היה הארגון היחיד בגטו. בגטו קמו "ארגוני עזרה" עצמית, כמו "ועדי בתים", תנועות נוער, ארגוני הכשרה ומוסדות סיוע. שכן ארגונים אלה במידה מסוימת התחרו ביודנראט על הנהגת הגטו וזאת למרות הוראת הנאצים לאסור על כל פעילות שהיא בגטו. הדילמה כאן הייתה האם להעלים עין ולתת לארגונים האלה להתקיים? במקרה זה היודנראטים עוזרים ליהודים מצד אחד, אך מסכנים את עצמם ואת חייהם של יהודי הגטו (עונשים קולקטיבים). מצד שני, האם  לפעול לפירוק הארגונים? היו יודנראט שנלחמו בגופים אלה ולא שיתפו עימם פעולה.

דוגמאות להתמודדות של ראשי היודנראט:

היו מנהיגים שנאבקו בכוח כנגד ביצוע ההוראות שהנחיתו עליהם הנאצים והיו שביצעו כל הוראה לפרטיה וכנגדם הופעלה ביקורת נוקבת. בכל מקרה יש לזכור את התנאים בהם פעלו היודנראטים, את הסכנות שאיימו עליהם ואת הנטל של האוכלוסייה הלכודה בגטו. למעשה, התנאים בגטו, הרכב האוכלוסייה ואישיות היודנראט הם שקבעו את דרך פעולתו של היודנראט.

דוגמאות : 

אדם צ'רניאקוב  ראש היודנראט בגטו ורשה ניהל פגישות יומיות עם הגסטאפו (המשטרה החשאית של המדינה) והפקידים הנאצים, וניסה למנוע התערבות ישירה של הגרמנים בחייהם הפנימיים של תושבי הגטו. הוא ניהל משא ומתן עם הנאצים והתווכח אתם. הוא הצליח להגדיל את מנת המזון עבור היהודים וקיבל רשות לפתוח בית ספר לילדי הגטו. על ידי שוחד הצליח לשחרר מספר יהודים שנדונו למוות. הוא אפשר הברחת מזון ויציאה מן הגטו. משהחלו הגירושים סרב לקחת חלק בארגונם וביולי 1942 התאבד. 

חיים רומקובסקי ראש היודנראט בגטו לודז' ניסה להפוך את הגטו ליצרני. ביוזמתו הוקמו מפעלו עבודה, ארגונים לחלוקת מזון, דיור ושירותי תברואה. הוא פיקח על המשטרה היהודית בגטו. הנאצים העניקו לו סמכויות נרחבות בניהול הגטו. בעיני רבים הצטייר רומקובסקי כתאב שלטון המשתף פעולה עם הנאצים וממלא אחר הוראותיהם ללא עוררין. רומקובסקי נהג בהתנשאות כלפי תושב הגטו והתנגד נמרצות למרד בנאצים. הוא אכן האמין כי "העבודה תציל ממוות".  

תנאי החיים בגטו ודרכי התמודדות עם הצרכים הפיזיים

חיים בגטו:

1. צפיפות: בשטח הקטן שהוקצה להם על ידי הגרמנים (לרוב בשכונות העוני בשולי הערים) נאלצו יהודים רבים להצטופף בתנאי סניטציה גרועים. במקומות רבים החליטו השלטונות ל-"הפקיע" כמה רחובות נוספים מהגטו ולהעבירם לשטח הארי, כך שהשטח שהוקצה ליהודים הלך והצטמצם בהדרגה. הרחובות היו גדושים בבני אדם ששוטטו ברחובות בחוסר מעש, בלית ברירה. 

2. רעב: הרעב והמחסור של רוב היהודים בגטאות היו קשים ובלתי אנושיים. "מנת הרעב" היומית שחולקה ליהודי הגטו הייתה בת 184 קלוריות בלבד. בגטאות מסוימים המצב היה חמור ביותר בשלל בידודם של הגטאות בהם היה  קשה ביותר להבריח מזון לעומת זאת בגטאות פחות מבודדים הייתה הברחת מזון נרחבת מאורגנת ועל ידי יחידים. כתוצאה מכך סבלו תושבי הגטו מרעב שפגע בגופם ובנפשם. רבים גוועו ברעב. ילדים רבים עסקו גם בקיבוץ נדבות כדי לקנות מזון. הרעב היה סיבת המוות העיקרית בגטו (עד לשליחת תושבי הגטו למחנות ההשמדה). 

3. תנאי תברואה ירודים: הצפיפות הקשה בגטו, היעדר תנאים סניטאריים בסיסיים, היעדר תשתית תברואה ברחובות הגטו, הקשיים בשמירה על היגיינה ציבורית ברחובות שהיה בהם ביוב פתוח ומחסור כרוני בתרופות חיוניות גרמו להתפרצות מחלות מידבקות ומגפות, שגרמו (בנוסף לרעב) לתמותה המונית. 

4. קור: גם לקור הייתה השפעה על ממדי התמותה, לגטאות סופקו מעט מאוד חומרי הסקה. אנשים החלו ברוב ייאוש לחפש חומרי הסקה בכל מקום אפשרי, הם פרקו בתים הרוסים דלתות פנימיות ומשקופי בתים. ובכל זאת, היה קר בבתים, אנשים הלכו עטופים בסמרטוטים, כדי לא לקפוא מהקור. חלק ניכר מהם מתו באותו חורף מקור .

5. מקורות התעסוקה והפרנסה בגטו: לרוב תושבי הגטו לא הייתה עבודה כלל לכן מצבם הדרדר בהדרגה. רבים מהיהודים נשלחו לעבודות כפייה במחנות עבודה בתוך הגטו ומחוצה לו. במחנות עבדו היהודים עד כלות הכוחות. בכמה מן הגטאות פרחה מערכת ייצור חשאית - היהודים השתמשו בכל חומר גלם אפשרי להפקת סחורות. רבים מהיהודים התפרנסו ממכירת חפצים שונים ובגטו פרחה תופעת ה-"עסקים השחורים" שכללו: מכירת חפצים ישנים, סחורות שהוברחו מחוץ לגטו וכו'. יוזמות אלה איפשרו במידה מסוימת קיום בתנאי מצוקה.

ההשפעה על הפרט:

מציאות החיים בגטו: רעב, מחלות, צפיפות, השפלה וקרבתו המתמדת של המוות, הביאה לקיטוב באופי האנושי. חלק מתושבי הגטו איבדו את צלם האדם ולא בחלו בשום אמצעי כדי לשרוד. החלו להיות מוכרות תופעות קיצוניות כמו: זניחת בני משפחה, גניבה גם מבני משפחה והלשנות על קרובים וזרים. בגטו הסתובבו גנבים, רמאים וזייפנים מסוגים שונים. היו אף מקרים בהם בודדים גנבו מזון, או התנפלו על עוברי אורח שנשאו בידיהם חבילות מזון. כאמור היו אלה מקרים יוצאי-דופן ומלחמת ההישרדות האישית לא הביאה לתוהו ובוהו מוחלט. תופעות פחות חמורות, שנתקבלו בהבנה חלקית היו: הברחות, ייצור חשאי, עבריינות וזנות. בניגוד לאלו היו שהצליחו לשמור על צלם האנוש: סייעו לנזקקים, נתנו מפיהם לרעבים ודבקו בבני משפחתם עד לסוף המר. 

ההשפעה על המשפחה:

יציאתם של הגברים למחנות העבודה והמצב החדש שנכפה על היהודים גרם לשינויים במבנה המשפחתי המסורתי. נשים מצאו עצמן אחראיות על פרנסת המשפחה, ובמקרים רבים יצאו לעבוד. רבים מהילדים הפסיקו ללמוד ויצאו לסייע בפרנסת המשפחה. תנאי הצפיפות הקשים וחוסר המעש הביאו לחיכוכים בתוך המשפחות ועם משפחות אחרות, משום שכולם היו צריכים לחלוק יחד מקום מגורים, מעט מזון ואמצעי קיום אחרים (סבון, תרופות ועוד). 

ההשפעה על הקהילה:

החיים בגטו הצמיחו בעיות חברתיות קשות כגון שחיתות פשע, גניבות, התרחבות של פערים כלכליים וחברתיים, אדישות וזניחת החלשים. אלו שהכסף היה מצוי בכיסם נהגו ללכת למקומות בילוי שנוסדו בגטו, מה שעורר ביקורת רבה. היו בודדים שהשיגו כסף וסירבו לעזור לזולת. משטרת הגטו והיודנראט הפכו להיות, במקרים רבים, אויבי החברה היהודית והואשמו בשחיתות. חברי היודנראט  הוטעו גם הם לחשוב שהם עוזרים לתושבי הגטו. חברי היודנראט הוטעו לגבי סיווגי העבודה והקביעה כי ישנם יהודים חיוניים. יחד עם זאת, חלק מחברי היודנראט לא היו חפים משחיתות ואפליה. למשל בגטו סטאניסלבוב היה גם ניצול לרעה של משרות שונות, השגת אישורי עבודה שהיו חיוניים לחיים ניתנו במקרים רבים לאלה שיכלו לשלם לחברי היודנראט, או למקורבים להם. בנוסף בלי שוחד לא ניתן היה לקבל דירה ויהודים שעבדו אצל  מנדל, בעל מעמד חזק בקרב הנאצים, הפכו ל-"מסודרים". כדי לעבוד אצלו היה צריך לשלם לו כסף. התוצאה, איבוד האמון במנהיגים ובמוסדות הקהילה.

דרכי ההתמודדות  של היהודים בגטאות: 

1. הישרדות – "קידוש החים" וביטוייו:

המושג "קידוש החיים" בשואה כלל את כל המעשים שעשו היהודים כדי להציל חיים, לשמור על כבודם, ועל צלם האנוש שלהם כבני אדם ערכיים ותרבותיים. משמעו כל מה שהיהודים עשו כדי להיאבק במגמות הרצח והדה-הומניזציה שהגרמנים כפו עליהם. המושג הזה נוסח לראשונה על ידי הרב יצחק ניסנבאוים מוורשה. כאשר תושבים בגטו שאלו את הרב אם המתים נחשבים לפי ההלכה כמי שמתו על קידוש השם, הוא השיב: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. כאשר דרשו אויבינו בעבר את הנשמה היהודית, הגנו אבותינו על נשמתם בגופם. עכשיו, כאשר דורשים את הגוף היהודי, חובה לשמור עליו". כלומר – על היהודים להיאבק ככל יכולתם כדי לשרוד ולשמור על צלם אנוש. מאבק ההישרדות של היהודים נועד אמנם לספק את הצרכים הפיזיים הבסיסיים- מזון, פרנסה, תברואה- אבל גם את צורכי הרוח.

א. פעולות חינוך:

מסגרות חינוך הוקמו באותן שנים גם ביוזמה עצמית של אנשים פרטיים ולא רק באמצעות היודנראט. אחד המחנכים שפעלו בוורשה היה יאנוש קורצ'אק (בן למשפחה יהודית מתבוללת). קורצ'אק ניהל את בית היתומים היהודי בוורשה. דרכו החינוכית הייתה מיוחדת והתרכזה בילד- אהבה וכיבוד זכויותיו. הוא הנהיג בבית היתומים ניהול עצמי של הילדים ושוויון בין הילדים לבין עצמם ובין הילדים למבוגרים. קורצ'אק היה איש חינוך מפורסם שיכל היה להינצל, אך הוא בחר ללכת עם חניכיו ועם צוות מטפליו למחנה הרצח טרבלינקה.   

ב. פעולות תיעוד:

רבים בגטו חשו שיש לתעד את התקופה, וכי אסור שמא שמתרחש יישכח. יומנים של ילדים, מנהיגים ושל אנשים מן השורה תיארו את מציאות הגטו ואת רגשותיהם, והם הוסתרו או שהוברחו מחוץ לגטו. תיעוד יוצא דופן בהיקפו היה ארכיון בגטו וורשה - עונג שבת- ארגון מחתרתי בהנהגתו של ראש הקהל בוורשה, עמנואל רינגלבלום, במסגרתו עסק צוות מיומן בריכוז חומר תיעודי וברישום קורות הגטו בוורשה ובגטאות נוספים. המטרה הייתה להותיר תיעוד מדעי שייתן תמונה מקיפה על החיים בגטו. ארכיון זה הוסתר בתיבות ובכדי חלב, ונמצאו רק שני חלקיו המהווים מקור היסטורי חשוב מאד. החלק השלישי קבור במקום כלשהו ולא נמצא עד היום.

ג. חיי דת:

רוב אוכלוסיות הגטו במזרח אירופה היו יהודים דתיים או מסורתיים. הגרמנים אסרו על שמירת מצוות כמו התכנסות לתפילות, לימוד תורה, שמירת חגים יהודיים ועוד. היהודים עשו מאמצים לשמור עד כמה שאפשר על מצוות היהדות, התאספו בסתר לתפילות, ללימוד תורה, וחגגו את החגים למרות הקושי הקיים. ככל שנמשך הכיבוש הנאצי כן חלה החרפה במצב היהודים, ונפגמה יכולתם לנהל חיים דתיים ולהפעיל "חדרים", ישיבות ובתי כנסת. חיי היומיום הציבו לפני היהודי הדתי בעיות קשות, ורבים פנו לרבנים בשאלות מורכבות. מדיניות הנאצים בנושא היחס לענייני הדת לא הייתה עקבית. השלטון המרכזי לא נתן הנחיות ברורות  ולעיתים היה זה תלוי בנטיות אישיות של מפקדים מקומיים.

2. הקמת מערך מפעלי עזרה הדדית לנזקקים - מוסדות רווחה: 

ה-"ג'וינט" - הבולט שבין ארגוני הסיוע. התגייס למימון, הפעלת מטבחים עממיים, גני ילדים, בתי יתומים וסיוע רפואי וחומרי לנזקקים ביותר.

"צנטוס"- "המרכז לעזרה לילדים ויתומים" - גוף זה פעל למען ילדי הגטו בדרכים שונות. הוא הגיש סיוע לחלק מבתי היתומים (והיו רבים כאלה, לרבות זה שבראשות הסופר יאנוש קורצ'ק). הוא פרס את חסותו על "חודש הילד" שכלל אירועים שנועדו לרומם את רוחם של ילדי הגטו.

ארגון ועדי הבית – ללא ספק היה הגוף החשוב ביותר. ועדים אלו, שמספרם הגיע לאלפיים לקראת סוף 1941, ניסו לעזור לדיירי בתיהם בדרכים שונות. ועדי הבית נתמכו ע"י הז'טוס. הארגון עסק באספקת מרק לנזקקים, בארגון "פינות לילד" וקבוצות לימוד, בדאגה למגורשים שנקלעו לבניין, בארגון פעולות תרבות ובאספקת תרופות לנזקקים.

3. תנועות הנוער בגטאות: תנועות נוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם")

פעולות תנועות הנוער:

בתקופת השואה תפסו תנועות הנוער תפקיד מרכזי בחיי הגטאות. הן מילאו את הריק שנוצר בעקבות צעדי הנאצים, ארגנו פעילויות רבות בגטאות, ולבסוף ארגנו את המרידות היחידות שהיו בגטאות כנגד הנאצים. נערים ונערות שהצעירים ביניהם בני 16-17 והמבוגרים ביניהם בני 20-25 ניהלו את המאבק נגד הגרמנים. מרדכי אנילביץ אחד ממנהיגי מרד גטו ורשה היה בן 19 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ובן 23 כשניהל את המרד.

עד לפרוץ המלחמה: הנוער התארגן באופן עצמאי. הפעולות של התנועה התבססו על מפגשי חברה ושיחות, הרצאות וטיולים, טקסים ופרסום עיתונים של התנועה ועוד. הם שאפו לעודד ולהכין את החברים בהן לעלייה לארץ ישראל באמצעות שליחים שהגיעו מארץ ישראל והקימו גרעיני הכשרה וחוות הכשרה. 

פעילות בגטאות: עם פרוץ המלחמה וראשית הכיבוש הגרמני בפולין החלה תקופה חדשה בתולדותיהן של תנועות הנוער היהודיות. המשימה הראשונה שבה החלו ראשי התנועות עם שובם הייתה שיקום המסגרות של תנועות הנוער וארגונן מחדש בתנאי כיבוש ומחתרת.

א. שמירת הקיום הפיזי והכבוד האנושי - סיוע  בהשגת מקורות מזון לחברי התנועה. בהתחלה מכספי חוץ לארץ - ג'וינט ואח"כ באמצעות גבייה מהחברים. הם הקימו בתי תמחוי ועזרו בהזנת ילדים ומבוגרים. בגטו לודג' שם היה הרעב כבד במיוחד החלו חברי תנועות הנוער לעבד חלקות של גני ירק בתוך הגטו וניסו על ידי כך להקל על הרעב. עקב התנגדותו של יו"ר היודנראט רומקובסקי נאלצו להפסיק ולהצטרף אל עבודת פועלי בתי המלאכה שהוקמו בגטו.

ב. הישרדות רוחנית – משימה נוספת הייתה ההישרדות הרוחנית. תנועות הנוער ניסו להמשיך את עולם הרעיונות ואת ההווי התנועתי בתוך מציאות רווית אימה, פחד וחרדות. במצב זה הפך קן התנועה למקלט היחיד שבו ניתן היה לשוחח באופן חופשי, ולהשתחרר מן המועקות והחרדות ששררו בגטו. אך תנועות הנוער לא הסתפקו ביצירת מפלט מן המציאות של הקדרות והמחסור. תנועות הנוער קיימו פעולות חינוכיות. הן ארגנו, סמינרים וספריות חשאיות, הם ארגנו מסגרות חינוך מחתרתיות לילדי הגטו בשיתוף וועדי הבתים , קיימו חוגי לימוד, מועדונים ובתי ספר חשאיים, ולימדו אותם שירה על ארץ ישראל, קרוא וכתוב ועוד.

ג. קשר בין הגטאות – חברי תנועות הנוער מילאו תפקיד חשוב ביותר כאנשי קשר בין הגטאות היהודיים המנותקים. שליחים עשו את דרכם בין הגטאות, תוך סיכון רב, והעבירו ידיעות על מצב היהודים במקומות השונים. בעיקר התמסרו לתפקיד הקשה הזה "הקשריות", בשל יכולתן להסתוות כאריות. הודות לשליחים אלה הועבר מידע ממקום למקום והופצה עיתונות חשאית, במציאות שבה נאסר על היהודים לקרוא עיתונים חיצוניים או להאזין לרדיו. יחד עם זאת , רבים מן הקשרים מצאו את מותם בדרכים. 

ד. פרסום  עיתונות מחתרתית - על אף האיסור על היהודים לקבל כל מידע מן החוץ, החלה להופיע עיתונות מחתרתית בגטו ורשה במרץ 1940 וכמעט כל תנועות הנוער הוציאו עיתונות מעין זאת. העיתונים הופצו בקרב אוכלוסיית הגטו בזהירות. הם הודפסו על נייר העתקה דק  שיהא קל להסתירם. העיתונים אף נשלחו לגטאות אחרים. בעיתונות זאת הופיע מידע על המתרחש בפולין ובעולם, דיווח על מצב היהודים בגטאות, הועלו נושאים שונים הקשורים לחיי היהודים בגטו. הופיע גם חומר הסברה לגבי הפעילות הציונית וכן מידע מארץ ישראל. עם תחילת השילוחים למחנות ההשמדה הופסקה הופעת העיתונים לזמן מה ואחר כך התחדשה בהיקף מוגבל. לאחר תחילת השילוחים הועברה האינפורמציה לגבי מהותם האמיתית של השילוחים ואף קריאה למרד האקטיבי.

ה. הקמת תא מרד – תנועות הנוער היו אלה שארגנו את המרידות היחידות בגטאות. חברי התנועות העבירו ביקורת רבה על היודנראטים ועל שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים, ולקראת חיסולם הסופי של הגטאות בחרו חלק מחברי התנועות להילחם בגרמנים. 

כיצד סייעו תנועות הנוער לחבריהן להתמודד עם חיים בגטו?

1. מתן מסגרת חברתית וערכית תומכת שסיפקה מפלט מהמציאות הקשה -"היינו כאן אך לא חיינו כאן".

2. משמעות לחיים – "מקום של שפיות בעולם לא שפוי".

3. יצירת הנהגה אלטרנטיבית "לא כפופה" ו-"לא מטעם".

4. עיצוב זהות בתקופה של התגבשות (גיל הנעורים).

5. חינוך למעורבות ועזרה לזולת ושימור המסגרות מימים שקדמו לבוא הנאצים.

ברית המועצות - המלחמה וההרג ההמוני

הקשר בין תחילת ההרג ההמוני למלחמה בברית המועצות

הפרק שלפנינו עוסק בשאלה המרכזית: מדוע עם פלישתה של גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 החל ההרג ההמוני של היהודים? 

הקשר שבין תחילת ההרג ההמוני של היהודים לבין המלחמה בברית המועצות:

ביוני 1941 פלשה גרמניה לשטחי ברית המועצות במבצע ברברוסה. זאת למרות שהיה בין המדינות חוזה אי-התקפה שנחתם ב-1939 הוא חוזה ריבנטרופ-מולוטוב. היטלר ראה בשטחי ברית המועצות איזור מחיה המתחייב באידיאולוגיה הנאצית וכן ביקש לחסל את הקומוניזם. הפלישה לברית המועצות מסמנת את תחילתה של השמדת היהודים. 

נשאלת השאלה מדוע עם הפלישה לשטחי ברית המועצות החלה ההשמדה?

1. זיהוי היהודים עם הבולשביזם (הקומוניזם): בעיני ההנהגה הנאצית התקיימה זהות מוחלטת בין היהודים לקומוניזם. היהודים נתפסו כיוצריה ומחולליה של האידיאולוגיה הקומוניסטית המהווה סכנה לגזע הגרמני ולאנושות כולה. לפי האידיאולוגיה הנאצית הקומוניזם הוא הצעד הראשון בדרכם של היהודים להשתלט על העולם. לכן המאבק נגד הקומוניזם היהודי בברית המועצות נתפס בעיני היטלר כמאבק אידיאולוגי מכריע לחיים ולמוות. מאבק שבו יש להכניע ולהשמיד את האויב היהודי-קומוניסטי.

2. המוני היהודים החיים במזרח: עם כיבוש ברית המועצות נוספו עוד כ-4 מיליון יהודים משטחי הכיבוש לשלטון גרמניה הנאצית, מדיניות "עידוד ההגירה", כפי שנעשה בזמנו בגרמניה, לא יכלה כמובן לתת מענה לבעיית היהודים במזרח. אופציית הגרוש לא הייתה רלוונטית - בעקבות המלחמה עם ברית המועצות נחסמו דרכי הגישה מזרחה ולא היה לאן לגרש את היהודים. הדרך היחידה לסילוק היהודים במהירות, הייתה השמדתם. מנגד, הפלישה לברית המועצות יכלה לפתור את "בעיית היהודים" באחת – על ידי השמדתם.

3. מימושו המוחלט של עקרון "מרחב המחיה" ורעיון "הסדר החדש": הצלחות גרמניה בחודשים הראשונים  וטיהור מרחב המחייה בהתאם לרעיונות הסדר החדש  שהונהג בשטחי הכיבוש הנאצי, קבעו כי יש ליצור סדר כלכלי חברתי מדיני על בסיס העקרונות האידיאולוגיה הנאצית, שיחליף את הסדר הישן, והוא לשעבד את העמים הסלאבים ולהשמיד את היהודים.

4. תפיסת "המזרח" במחשבה הגרמנית: במסורת הלאומית הגרמנית נחשב המזרח ובעיקר ברית המועצות, כמקום מפגר ופרימיטיבי, ברברי וחסר תרבות וערכים. המזרח נתפס גם כמקום "מזוהם" מיהודים וקומוניסטים. כלומר, ערכי המוסר וההומניזם המערבי אינם חלים על המזרח, לפי התפיסה הגרמנית והנאצית. עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, כאשר המרחק מהבית ומדעת הקהל הגרמנית והעולמית הלך וגדל, הלך והותר הרסן המצפוני מעל הכוחות הגרמנים. דבר זה הוביל לפגיעה חסרת תקדים בחומרתה ובהיקפה ביהודים, ולחיפוש אחר פתרונות קיצוניים, יותר ויותר, להשמדתם. גרמניה הנאצית לא ייחסה כל חשיבות להתנגדות שעלולה לצמוח בדעת הקהל המקומית למעשי הרצח. יחס הבוז לעמים הסלאבים הנחותים גרמו לתחושה שאין צורך להתחשב ואין שום עכבות מוסריות.

שלבים בפתרון הסופי - בורות הירי

א. ירי בבורות ירי -ההשמדה בבורות מאולתרים ולא קבועים

את תפקיד הרצח ההמוני של יהדות ברה"מ הועידו הנאצים ל"עוצבות המבצע המיוחדות" שחולקו ל-4 יחידות. יחידות אלה, שליוו את הצבא הגרמני, קיבלו הוראה מהיידריך להוציא להורג את "כל עסקני הקומינטרן, כל הפוליטיקאים המקצועיים הקומוניסטים, העסקנים הבכירים, הבינוניים והזוטרים של המפלגה...יהודים במנגנון המפלגה והמדינה".. ברור איפוא, שההוראה הייתה להוציא להורג את כל יהודי ברה"מ- למרות שאין על כך אסמכתא

כתובה. (אולי נמסרה פקודה בע"פ לחסלם). אחרי פקודת היידריך מתחיל הרצח ההמוני של יהודי ברה"מ שנמשך כחצי שנה עד ינואר 1942 בכינוסה של ועידת ונזה. בפעולות ההשמדה בשלב הראשון נרצחו כמיליון יהודים .

חוליית האיינזצגרופן הייתה מגיעה לכפר או עיירה בסיוע כוחות צבא סדירים. הם פקדו על נכבדי היהודים להתרכז באזור מסוים ע"מ ללכת ל"מחנות עבודה". למעשה הובלו היהודים תוך מסע רגלי מפרך, לתעלות אנטי טנקים לחפירות ולבורות, שנכרו ע"י היהודים עצמם. ליד הבורות נצטוו  להתפשט ולרוץ עירומים לכיוון הבור- שם הוצבו שורות שורות מול הפתח ונורו באמצעות מכונות ירייה ורובים, תוך הנצחתם ע"י צלמים גרמניים. עדי ראייה ספרו על שעות ארוכות בהן המשיך העפר שכיסה את הגופות לנוע משום שהפצועים בקשו אויר לנשימה וניסו לצאת החוצה, בטרם נחנקו לחלוטין.(לדוגמה הרציחות באוקראינה-באבי יאר, טיקוצ'ין).

הקשיים שהתעוררו במהלך ביצוע ההשמדה בביצוע הירי לתוך הבורות:

בשלב מסוים הופסקו הרציחות בירי מכמה סיבות:

1. עלויות גבוהות של אמצעי ההשמדה: תחמושת הכדורים יקרה ועלויות ההרג היו גבוהות מאוד.
2. התמוטטות פסיכולוגית של החיילים היורים. בצורת רצח זו נוצרים קשרים והתמודדות  ישירה בין הרוצח לקורבן- הרוצחים לא יכלו לשאת את ההרג הישיר. רבים שתו לשוכרה,  היו שביקשו העברה מהעבודה המזוויעה. נדרשה שיטה "סטרילית" יותר, כדי שהמלאכה  תהיה נוחה יותר למי שעוסק בה.
3. תהליך השמדה לא יעיל ואיטי: *הרצח היה איטי מדי, אחד אחד ולא תמיד כולם מתו עם הכדור הראשון.
4. קושי להסתיר את הרציחות מהמקומיים ואילו מטרת הנאצים היתה להסוות ולטשטש  את הרציחות. הגופות הרקיבו , האדמה זזה, הריחות התפשטו לכפרי הסביבה והיה חשש  לגלוי מעשי הזוועות. היה צורך בחיילים רבים והם יכולים לספר על הרציחות לגורמים  רבים מדי ולא רצויים.
5. קשיים לוגיסטיים : קשיים בקשר שבין עוצבות המבצע לבין יחידות הצבא שהיו תלויות  בהן- רכב, אפסנאות, מזון. לכן עוברים לשיטת רצח אחרת, זולה יותר, יעילה יותר ללא  קשר עין בין הרוצח לקורבן ואפשרות לרצח המוני יותר<< משאיות הגז.

משאיות הגז

ב. רצח באמצעות משאיות גז בברה"מ מנובמבר 1941

בשלב הראשון של משאיות הגז -רצח בחנק באמצעות במשאיות סגורות שפלטו גז מפלט לתוך תא המטען האטום המכיל יהודים -זהו  שלב מעבר בדרך להקמת מחנות קבע להשמדה בגז-המשאיות מגיעות לאזור הקורבנות. חיסול מהיר יותר במשאיות שתא המטען שלהן היה אטום. יהודים הוכנסו פנימה ומתו כתוצאה מחנק שנגרם ע"י גז צינור המפלט (האגזוז) של המכונית אשר  הוכנס לתוך תא המטען. ההשמדה הייתה באמצעות חנק בייסורים. קרוב ל-20 -מכוניות גז פעלו בשטחי ברה"מ לצדן של "עוצבות המבצע המיוחדות". הן היו  מסוגלות לחסל כ 6,000 -איש במשך מספר חודשים. בשל אי היעילות של רציחות בשיטות הקודמות , הסרבול, הצורך בהתקנתן של מאות משאיות לא ניתן היה לבצע רציחות בקנה מידה גדול.

בשלב שני של משאיות הגז  -הקמת מחנה השמדה ראשון- חלמנו והפעלתו- מחנה נייח. רצח באמצעות 3 משאיות גז לא ניידות באתר קבוע -במחנה חלמנו מחנה ההשמדה הראשון- קרוב לעיר לודג' , אתר שאליו הובילו את הקורבנות ברכבות או ברגל, כלומר, זהו לא אתר מאולתר ההמתה בגז של מנועי טנקים . כמות יותר גדולה של יהודים נרצחים בצורה "סטרילית" אין מגע עם הקורבן הוא סגור בתא מטען לא רואים את תהליך המוות שלו כפי שזה היה בבורות הירי .הקמתו של מחנה ההשמדה הראשון - חלמנו, הייתה שלב נוסף בביצוע הפתרון הסופי.

הסיבות למעבר דפוס השמדה זה:

עלות גבוהה של הירי, התמוטטות פסיכולוגית של החיילים היורים, תופעות שכרות , תהליך השמדה איטי ולא יעיל, קושי להסתיר את הרציחות מהמקומיים.

הקמת מחנות ההשמדה

. שלב שלישי- "מבצע ריינהרד" – הקמת מחנות ההשמדה בלזץ, סוביבור טרבלינקה

ראשיתו של מבצע השמדתם של היהודים בשטחי הגנרל גוברנמן קשור ב"מבצע ריינהרד", אשר נקרא ע"ש ריינהרד  היידריך, שנרצח במאי 1942 ע"י אנשי מחתרת צ'כים. במסגרת המבצע הוקמו שלושה מחנות השמדה: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. הבאתם של היהודים מרחבי הגנרל גוברמן אל מרכזי הרצח הייתה במטרה  להשמיד את העם היהודי כולו. היו אלה מחנות קבע ולא אתרי ירי מאולתרים. מיקום המחנות באזור הגובל עם שטחי ברה"מ, המרוחק מן הזירה המערב אירופית הקל על שמירת הסודיות של המבצע. במחנות ריינהרד פעלו תאי הגזים באמצעות מנועי טנקים, שהזרימו גז אל התאים דרך צינורות. על הפעלת המנועים הופקדו אוקראינים. 

בחודשים נובמבר 1941– מרס 1942 הוקם בלזץ במרס 1942 החלה השמדת יהודי לובלין בבלזץ. 

בחודשים מרס-אפריל 1942 הוקם מחנה סוביבור ובמאי 1943 החלו להשמיד שם יהודים מאזור לובלין, צ'כיה ואוסטריה ששהו בגטאות בלובלין. ביוני-יולי הוקם מחנה טרבלינקה שאליו נשלחו יהודי ורשה בעיקר בסוף יולי 1942 .בבלזץ ובטרבלינקה לא נבנו בהתחלה משרפות לשרפת הגופות. הגופות הוטמנו  בבורות ענק. רק בסוף 1942-תחילת 1943 החלו לשרוף את הגופות במגמה לטשטש את עקבות הרצח. מחנות אלה פעלו בשיטתיות כמחנות השמדה של העם היהודי כולו. מספר קטן של צעירים חזקים או בעלי מקצועות חיוניים הועסקו בעבודות שונות במחנה, על פי הצרכים המשתנים של הגרמנים. קצתם הועסקו במנהלה ובמחנה הקליטה. תפקידם העיקרי היה מיון חפצי הנרצחים וניקוי הקרונות, לקראת המשך קליטתם של המשלוחים. האחרים הועסקו במתקני ההשמדה ונאלצו לגרור את הגופות מתאי הגזים ולשאתם אל הבורות .

ד. מחנה ההשמדה אושוויץ -בירקנאו

האתר המרכזי של השמדת יהודי אירופה – המחנה הפך סמל לפתרון הסופי של העם היהודי-אתר רצח מרכזי.

ההחלטה להשמיד את כל יהודי אירופה הניעה את הימלר , מפקד ה-ס"ס לחפש מחנה גדול ומרכזי שבו תוכל להיעשות עיקר מלאכת ההשמדה. לשם כך בחר הימלר במחנה הריכוז אושוויץ ( הוקם כבר ביוני 1940 בו נרצחו אסירים פוליטיים ושבויים רוסיים ) שהיה ממוקם ליד צומתי מסילות ברזל מרכזיים באירופה. הוחלט להקים באושוויץ ,במיוחד לצורך השמדת יהודים, מחנה נלווה במרחק 3 ק"מ מהמחנה הראשי, מחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו. באושוויץ -בירקנאו הוקמו כמה מתקני השמדה עם משרפות צמודות. שיטת ההשמדה הייתה המתה בגז "ציקלון ב'" שנוסה על שבויים רוסיים במחנה האם אושוויץ. עד סוף 1944 שימש אושוויץ "בית חרושת" המוני למוות. חוץ מיהודים הושמדו בו גם צוענים.

ביולי 1942 הורה הימלר שיש לסיים את הגירושים מרחבי הגנרל גוברנמן עד סוף אותה שנה. מספר מוגבל של יהודים אמור היה להישאר במחנות הריכוז והעבודה. עד סוף 1940 הושמדה למעשה מרבית האוכלוסייה היהודית בגנרל גוברנמן, ולא היה עוד צורך במחנות שבאזור זה. באותה תקופה הגביר מחנה אושוויץ-בירקנאו את יכולת ההשמדה שלו, וקלט משלוחי יהודים מארצות שונות באירופה הכבושה. שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים וכ-22,000 צוענים. 

צעדות המוות

ה. צעדות המוות

לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא הגרמני נסוג בכל החזיתות, החלה גרמניה הנאצית לפנות את המחנות שהיו קרובים לחזית המזרחית ולהצעיד את האסירים מערבה לכיוון גרמניה. חרף התבוסה הבלתי נמנעת, הנאצים היו נחושים למנוע מהשורדים  במחנות להשתחרר על ידי בעלות הברית. בצעדות המוות, האסירים אולצו לצעוד מרחקים עצומים בקור מקפיא, עם כמות מזערית של מזון, מים ומנוחה, אם בכלל. אלו שלא היו מסוגלים להמשיך לצעוד נורו לאורך הדרך. רבים נספו בחודשים ובימים האחרונים של המלחמה.

הסיבות לצעדות המוות:

*הגרמנים רצו לטשטש ראיות, כדי שלא יודעו מעשי הרציחות. *הגרמנים היו זקוקים לכוח אדם כדי שיעבדו במפעלי התעשייה בגרמניה. *אמצעי לניהול משא ומתן אפשרי עם בעלות הברית. האומדן הוא שבינואר 1945 היו במחנות למיניהם וסוגיהם יותר מ 700 אלף אסירים (לא רק יהודים). מי שהיה מסוגל  לצעוד נלקח, והאחרים נותרו מאחור. ההערכה היא שבצעדות המוות נרצחו כ 250 אלף יהודים. הצעדות הסתיימו בעת המפגש עם בעלות הברית, אנשי ה-S.S ברחו והיהודים היו חופשיים ועזובים לנפשם ונאלצו להתמודד עם מציאות חדשה.

היודנראטים

דילמות ודרכי התמודדות של היודנראטים בגטאות במזרח אירופה בזמן ביצוע 'הפתרון הסופי'

1. את מי לשלוח אל הרכבות?

היודנראטים נאלצו לפרסם מודעות על הגירושים, ולעיתים להשתתף בסלקציות של המגורשים. הם  ידעו שהרכבות מסיעות את היהודים אל מחנות ההשמדה. היה עליהם לבחור את מי לשלוח אל המוות ! את הילדים והזקנים? את החולים? לשלוח משפחות או יחידים? מה אמורה להיות המדיניות שעל פיה יפעלו? כמה ימותו או  כמה ניתן להציל? הייתה זו הדילמה הקשה ביותר שלהם.

היו שסברו שיוכלו לעכב את גירוש כולם וחיסול הגטו אם ימלאו אחר הוראות הגרמנים וימסרו לידיהם את הגורמים "הלא-יצרניים" שאינם עובדים כמו הילדים, החולים והזקנים. היו ראשי יודנראט, כמו יעקב גנס מווילנה וחיים רומקובסקי מלודג' שבחרו לשתף  פעולה באופן מלא עם הנאצים, ופעלו בנחישות במטרה לקיים גטו ייצרני. הם האמינו  שכך יוכלו  להציל כמה שיותר יהודים. לטענתם, כל זמן שיהודי הגטו יעבדו וייצרו לטובת  מכונת המלחמה הגרמנית - רבים מהם יישארו בחיים. הם העדיפו שהיודנראט והמשטרה היהודית יבצעו את "העבודה השחורה" של איסוף היהודים לגירושים ולאקציות (במקום הנאצים) ובחרו  לשלוח להשמדה את  הזקנים והחולים. היו חברי יודנראט שלא השלימו עם חלקם בתהליך ההשמדה ולכן ויתרו על תפקידם והתפטרו - חלקם נרצחו בידי הנאצים. היו שבחרו להתאבד כי לא יכלו לשאת את ההוראה הנאצית, כי ידעו כנראה מה היעד האמתי של השילוחים מהגטו, כך פעל ראש גטו ורשה צ'רניאקוב. היו שניסו להתמקח עם הגרמנים על הקטנת המכסות, אך בד"כ ללא הצלחה.

2. כיצד להתייחס למחתרות בגטו?

קושי נוסף בתקופה זו היה כיצד להתייחס למחתרת היהודית שהתארגנה בחלק מן הגטאות. חברי המחתרות היו צעירים שהתנגדו לנאצים ובכך סיכנו את  חייהם של כל תושבי הגטו. הנאצים הגיבו לפעולות המחתרות בעונשים קולקטיביים קשים. חברי היודנראט לא ידעו כיצד עליהם לנהוג ביחס למחתרות - לתמוך במורדים, להתעלם מהם או אולי  אפילו להסגירם לנאצים. חלק מן היודנראטים החזיקו בהנחה שניתן להציל את יושבי הגטו ע"י עבודה ("הצלה באמצעות עבודה") למען הגרמנים, שסבלו ממחסור בידיים עובדות בזמן המלחמה. לכן, סירבו לסייע לדרך הלחימה שהיה ברור שתביא לחיסול הגטו. כך למשל, יעקב גנס בגטו וילנה נדרש להסגיר את מפקד הארגון הלוחם היהודי יצחק ויטנברג לידי הגרמנים. גנס פנה לציבור שתמך בהסגרתו כדי להציל את הגטו, שהגרמנים איימו לחסלו כליל. ויטנברג הוסגר, ומיד התאבד. אחרים בחרו לשתף פעולה עם המחתרות בגטו כמו למשל ראש היודנראט בגטו ורשה צ'ארניקוב, נקט בעמדה ליברלית (פתוחה וחופשית) כלפי תושבי הגטו והמחתרות. הוא אפשר פעולות של הברחה, וניסה למנוע ככל שניתן את התערבות הגרמנים בנעשה בגטו. פעולותיו של צ'רניאקוב הונחו בעיקר ע"י תחושת השייכות לעם היהודי, והניסיון המתמיד לעשות ככל שניתן לטובת היהודים בגטו.

המשך

3. האם לפתח גטו יצרני?

הייתה זו דילמה מרכזית מבחינת היודנראטים שהנהיגו את הגטו וניהלו את החיים בו. מצד אחד, גטו יצרני יאריך ימים מכיוון הוא ישרת את האינטרסים של הנאצים. כך יהיה ליהודים העובדים סיכוי לשרוד עד שתסתיים המלחמה. מהצד השני, גטו ייצרני משרת את מכונת המלחמה הנאצית ומקשה בעקיפין על בעלות הברית לנצח במלחמה. מעבר לכך העבודה הקשה מתישה  את היהודים הרעבים, החולים והחלשים. ראש היודנראט בגטו לודז' רומקובסקי ניסה להציל כמה שיותר יהודים, באמצעות כוח העבודה של הגטו. רומקובסקי ניסה  לשכנע את הגרמנים כי כוח העבודה של יהודי הגטו הנו חיוני ויכול לסייע רבות לצבא הגרמני. כלפי היהודים טען, כי רק באמצעות עבודה ניתן יהיה להינצל.

4.האם לומר את האמת לתושבי הגטו?

דילמה נוספת של היודנראט הקשורה בדילמה השנייה הייתה, האם לשתף את היהודים בגטו בידיעותיהם בנוגע למדיניות השמדת היהודים של הנאצים. שיתוף תושבי הגטו בידיעה על הפתרון הסופי, עשוי היה ליצור פאניקה ובהלה, כך שהיודנרט לא היו יכולים להמשיך ולשלוט בחיי הגטו. מצד שני, הידיעה הייתה קשה מדי ושמירה בסוד על הפתרון הסופי, יצרה אצל היודנרט תחושה של בגידה באחיהם היהודים. במקרים מסוימים הם העדיפו להזהיר את יהודי הגטו מפני מה שמחכה להם ובכך לאפשר להם לבחור את גורלם בעצמם. במקרים אחרים בחרו חברי היודנראט שלא לשתף את אנשי הגטו בידיעות השונות וזאת כדי למנוע  פאניקה ואי-סדר.

לסיכום:

דרכי ההתמודדות של חברי היודנראט עם הקשיים והדילמות שניצבו בפניהם היום קשים על גבול הבלתי אפשריים. רבים מן הציבור היהודי האשימו את היודנראטים בשיתוף פעולה עם הנאצים, גם משום שהם היו הכתובת היחידה שהכירו להפנות אליה את ייאושם. כך למשל, לגנס היו לא מעט מתנגדים בתוך הגטו, בעיקר במחתרת היהודית שראו בו בוגד שכרת ברית עם השטן (הנאצים) ואפילו האשימו אותו בכך שחיפש הטבות לעצמו ולמקורביו. הביקורת שהופנתה כלפי היודנראטים  לאחר המלחמה  התעלמה מן העובדה, שעיקר תפקידם סבב סביב סוגיית המשך הקיום בגטאות. בתוך מציאות בלתי אפשרית ניסו היודנראטים לפעול לשירותה של הקהילה. המועצות פעלו במציאות כפויה, שאת כלליה קבעו הנאצים ואת עומק חוסר המוצא וחוסר התוחלת שפעולתם הם לא הבינו ולא יכלו לדעת. בתוך מציאות אנושית קשה הם ביקשו לעשות את מה שסברו שניתן לעשות.

המרד בגטאות

דרכי הלחימה של היהודים בזמן ביצוע "הפתרון הסופי": המרד בגטאות

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות: מדוע  חברי תנועות הנוער היו הראשונים להבין שמדיניות גרמניה היא השמדה טוטאלית? מה היו מאפייני המרד בגטו ומה היו הקשיים בפני אילו התלבטויות ודילמות ניצבו המורדים? מה היו מטרות המרד? מה היה ייחודו של מרד גטו ורשה בהשוואה למרידות שהתרחשו בגטאות אחרים? 

מדוע חברי תנועת הנוער הם אלה שיזמו והובילו את המרידות ברוב הגטאות? 

1. גילם הצעיר וחברותם בתנועה הכשירו אותם לדבקות אידיאולוגית ולנקיטת צעדים מהפכניים תוך מודעות חברתית – לאומית לציבור הגטו. הם היו משוחררים מעול המשפחה (אחריות ודאגה לקיומם) והתפנו לתור אחר פתרונות קיצוניים. הם היו משוחררים מקיבעון מחשבתי הן בחיפוש אחר פתרונות והן בראיית המציאות הקשה בגטו.

2. לתנועות הנוער היה ארגון מובנה ומסודר היררכיה ומנהיגות, הנהגה חזקה והם היו מאד מלוכדים. שררו ביניהם יחסי אמון, דברים שהקלו עליהם בהתארגנות למרד. יתרונם מול המבוגרים היה אירגונם התנועתי, שאפשר מעבר לתאים קטנים בפעילות המחתרתית. עם בוא השמועות על השמדה המונית של יהודים החלו חברי תנועות הנוער להקים ארגוני לחימה בגטאות. כך למשל,  בוורשה  הוקם ארגון אי"ל שהחל להיערך למאבק מזוין בגטו. ארגון זה הוקם על ידי שלוש תנועות נוער שפעלו בגטו- דרור, השומר הצעיר ועקיבא בנוסף אליהן הצטרפו מפלגות פוליטיות. בראש הארגון עמד מרדכי אנילביץ.

3. חברי תנועות הנוער היו הראשונים להבין שמדיניות גרמניה היא השמדה טוטאלית. הדור הצעיר היה מסוגל להפנים ביתר קלות את האפשרות שמדובר ברצח עם שיטתי ועל כן ממילא "אין לו מה להפסיד". חברי תנועות הנוער שהחליטו לחזור לפולין (כפי שעשו חברי תנועת 'השומר הצעיר'), העבירו ידיעות על הרצח ההמוני שביצעו הנאצים בשטחי רוסיה הכבושים. ידיעות אלו תרמו רבות להבנה שהמדובר בהשמדה טוטאלית והביאו להתגבשות חברי תנועות הנוער לקראת ההתנגדות בגטאות. 

מטרות הלחימה בגטאות:

1. הרצון לנקום בגרמנים על רצח היהודים – במקומות רבים שבהם נשרפו גטאות נכתבו כתובות נקמה בדם ופיח.

2. רצון למות בכבוד ולא ללכת "כצאן לטבח", כדי להוכיח לכולם כי יהודים אינם נכנעים בקלות.

3. "למען שלוש שורות בהיסטוריה" – כדי שהדורות הבאים יידעו שהייתה התנגדות יהודית לנאצים והיהודים לחמו ומתו כבני חורין. למות בדרך שנתנה ביטוי גם לתחושה לאומית - יהודית.

4. רצון לשמש דוגמה ומופת לנוער בארץ-ישראל.

5. רצון למצוא מפלט מהייאוש – הם התאכזבו מרעיון "קדוש החיים", שהתנפץ לנוכח הידיעה על  השמדת העם היהודי.

הדילמות, לבטים שעמדו בפני חברי המחתרות: 

א. האחריות הקולקטיבית: הגרמנים נהגו בגטאות בשיטה של אחריות קולקטיבית שמשמעותה הייתה: הקהילה כולה או חלק ממנה נותנים את הדין על מעשה של פרט אחד או יותר. חברי תנועות הנוער שרצו בהקמת מחתרות התלבטו בשאלה המוסרית האם מותר להם להסתכן בהקמת מחתרת העשויה לסכן אחרים שאינם מסוגלים ואינם רוצים להשתתף במרד.

ההתמודדות :

•  יציאה ליער כמו בגטו וילנה והצטרפות של חלק מן המורדים לפרטיזנים.

• הסגרה עצמית של מנהיג המחתרת כמו בגטו וילנה, כשנודע דבר פעילותה של המחתרת לאנשי הגטו וגנס יושב ראש היודנראט, דרש להסגיר את מפקד המחתרת בגלל הסיכון להשמדת הגטו. כל אנשי הגטו תמכו בהסגרה מתוך תקווה שימשיכו לחיות.

• הימנעות מיציאה למרד- בוילנה הייתה התנגדות של תושבי הגטו למרד, הם לא רצו להאמין שיהודים נשלחים להשמדה ולכן התנגדו למרד.

ב. מקום הלחימה: בקרב חברי המחתרת היהודית שבחלק מן הגטאות התנהל ויכוח נוקב על מקום לחימתם: יציאה אל היערות וניהול לוחמה פרטיזנית, או מרד בתוך הגטו. היו שיקולים לכאן ולכאן, וההכרעה הייתה קשה.

מצדדי הלחימה בגטאות טענו, כי ליערות יכולים לצאת רק הצעירים והבריאים, ובעיקר גברים. הוצאת הנוער מן הגטו פירושו: הפקרת הורים וילדים למוות ולנקמת הגרמנים. כמו כן ביערות יש יחידות פרטיזניות לא יהודיות ואז הלחימה היהודית לא תהפוך לסמל למלחמתו הלאומית של היהודי.

לעומתם טענו מצדדי הלחימה הפרטיזנית: כי אין כל סיכוי להגן על הגטו. מרד בגטו תהיה התאבדות קולקטיבית, ללא כל סיכוי לנקום בגרמנים. מה גם שקיים קושי להתארגן ולהתאמן במסגרת צפופה עירונית וסגורה.

ההתמודדות:

• בוורשה הדעה הרווחת הייתה שמקום המאבק בנאצים צריך להיות בעיקר בתוך תחומי הגטו - מלחמה יהודית למען עניין יהודי ובפיקוד יהודי מקומה, כך טענו, בראש ובראשונה במקום שבו סובלים היהודים - הגטו. בנוסף לכך, טענו אנשי ורשה, שבגטאות לא קיים שום כוח לוחם אחר מלבד היהודים בעוד שמחוץ לגטו בצד הארי היו מחתרות פולניות.

• לעומת זאת, בקרקוב בחרו בדרך הפוכה. במקום להוציא בוגדים להורג ולהתנקש במשתפי הפעולה והיודנראט בתוך הגטו, דגלה המחתרת כי יש לעזוב את הגטו ולהתמקם בצד הארי של קרקוב. מפקדות שני הארגונים הלוחמים בקרקוב היו נחושות בדעתן שהגטו אינו מתאים לשימוש כשדה קרב. הרחובות צפופים מאוד ולכן חשופים במידה רבה לפיקוח גרמני.

ג. האם לצאת למרד שתוצאותיו ידועות מראש: ברור הוא שהיסוד המשותף לכל הלוחמים היה הרצון העז ללחום בגרמנים, לנקום את נקמת הדם היהודי הנשפך, וברוב המקרים הייתה זו גם נקמה אישית על רצח המשפחות אך הייתה התלבטות  האם לצאת למרד כשיודעים שאין סיכוי מול הנאצים.

התמודדות :

אצל חלקם של יושבי הגטו הייתה התנגדות לצאת למרידה מתוך אמונה דתית. חלק גדול בציבור היהודי במזרח אירופה השתייך ליהדות החרדית. ביהדות מופיעה הגבורה כקידוש השם אצלם מושג הגבורה בא לידי ביטוי באומץ רוחני ובהקרבה למען הדת, הלחימה הפיזית הייתה זרה להם, ותפיסתם הייתה שאין להכריע את הרע בכוח פיזי, הכול תלוי בהשגחה האלוהית.

לעומתם אלה שבחרו בלחימה בתוך הגטו, כדוגמת מרד גטו וורשה, מנהיגי המחתרת עשו זאת למרות שידעו שאין כמעט דרך להצלה. מטרת מלחמתם הייתה מלחמה על כבוד עם ישראל ועל מוות של כבוד. לגבי האוכלוסייה האזרחית בגטו וורשה נוצר שיתוף אינטרסים ביניהם לבין הלוחמים, שהיה מושתת על התקווה כי הלחימה בנסיבות הקיימות עשויה לשמש דרך להצלה  והמרד הפך למרד עממי.

ד. עיתוי (זמן) הלחימה: קושי בקביעת העיתוי למרד בגלל החשש מחיסול מידי של תושבי הגטו.

ההתמודדות:

•  הלוחמים היהודיים החליטו שלא לפתוח בפעולה קרבית בגטו כל עוד הגרמנים לא פתחו בחיסולו הסופי של הגטו. מאחר שהגירושים למחנות ההשמדה התבצעו בשלבים, היה קשה למורדים לדעת האם הפעם מדובר בפעולה סופית שמיועדת לחסל את הגטו. כל עוד לא היה ברור שהמדובר בחיסול מוחלט של הגטו הערכת המורדים הייתה שאין לפתוח בפעולה, שכן עדיין יש סיכוי להצלת חלק מיושבי הגטו על ידי הימנעות ממרד. ולכן המרידות בגטאות תוכננו סמוך לעיתוי המשוער של האקציה כשהיה ברור שהגרמנים באים לחסל את הגטו וממילא אין מה להפסיד.

קשיים

1. מחסור בנשק וקושי להשיג נשק: היעדר האמצעים והניסיון הדרוש לבנייתו של גוף לוחם, חמוש וערוך לקרב: חברי המחתרות היו ברובם צעירים וחסרי כל הכשרה וניסיון צבאי. רק מעטים שירתו בצבא הפולני, ולכן לא היה ליהודים בגטו ניסיון  בלחימה .בנוסף סבלו המורדים ממחסור חמור בכלי נשק מתאימים ומקושי רב בהשגת נשק.

2. להנהגת המחתרת לא היה עם מי להיוועץ: המנהיגות היהודית מלפני המלחמה פונתה, חוסלה, או ברחה, ולכן הפכו תנועות הנוער למאגר האנושי, ומהם צמחה מנהיגות המחתרת היהודית, אולם מנהיגותם לא הייתה מוכרת על ידי הציבור היהודי. מנהיגות תנועות –הנוער הוכרה רק לקראת סוף המלחמה כשכולם חשו שהקץ מתקרב, אבל אז כבר היה מאוחר.

3.סביבה עוינת: רבים מהפולנים לא תפסו את היהודים כבני העם הפולני ואף החזיקו בתפיסות אנטישמיות. חלקם לא נרתעו מלהלשין על היהודים בגלוי בפני הנאצים (הלשנה על המחתרת הפולנית, לעומת זאת, נתפסה בחברה הפולנית כמעשה בלתי ראוי ונעשתה בדרך כלל בחשאי). דבר זה חשף את היהודים שביקשו למרוד לסיכונים רבים יותר מאלו שניצבו בפני המחתרת הפולנית. היהודים שביקשו למרוד לא יכולים היו לסמוך על שיתוף פעולה מצד הסביבה, שרבים בה היו עלולים להלשין על פעילותם.  

ייחודו של מרד גטו ורשה בהשוואה למרידות בגטאות אחרים:

1.זמן התרחשות המרד  ומשך הזמן שלקח: יהודי גטו ורשה מרדו באביב 1943, ואילו רוב המרידות החשובות של עמי אירופה פרצו מאוחר יותר, כאשר בעלות הברית סיפקו תמיכה לתנועות ההתנגדות, או כאשר בעלות הברית עמדו לכבוש את האזורים האלה. לדוגמה מרד הפולנים פרץ רק בקיץ 1944, כאשר הצבא האדום ניצב בשערי ורשה כלומר יותר משנה לאחר מרד גטו ורשה. משך הזמן לו נזקקו הנאצים עד שחיסלו את הגטו היה ארוך במיוחד ונמשך כחודש ימים, מ-19 באפריל ועד 16 במאי 1943, חודש של קרבות בין הנאצים לבין הכוחות היהודים הלוחמים.

2.מספר גדול של אבדות גרמנים באופן יחסי למרידות אחרות: ב-18 בינואר בימי האקציה השנייה נפלו הגרמנים הראשונים בקרב. חיסולו הסופי של הגטו  החל ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. הגרמנים הודיעו מראש על האקציה והכניסו בכוח צבאי כבד אל הגטו, אולם לא מצאו איש. בהתנגשויות הראשונות עם לוחמי הגטו נעצר טנק גרמני והובער, והגרמנים נאלצו לסגת כשהם סופגים אבדות בנפש. למעלה ממאה גרמנים נהרגו במרד זה.

3.למרד קדמו הכנות מקיפות: ההכנות למרד החלו זמן רב לפני שהוא פרץ. במשך חודשים ארוכים אספו היהודים בגטו נשק, תחמושת, תרופות, מזון ומים וחפרו מחילות ובונקרים לצורכי הסתתרות ומילוט . ההכנות למרד כללו אימונים בלוחמה בשטח בנוי וחלוקת אזורי פיקוד. לפחות 750 לוחמים השתתפו במרד באופן פעיל. בגטאות אחרים היה מספר הלוחמים מצומצם יותר. בגטו וילנה למשל מנה ארגון המורדים כ-300 חברים בשיאו. 

מרד גטו ורשה השפיע להמרצת ההתנגדות היהודית בגטאות ובמחנות ההשמדה ועודד את המאבק המחתרתי נגד הנאצים. המרד השאיר רושם רב גם על המחתרות בפולין ובעולם.

לוחמים יהודיים בצבאות בעלות הברית

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות: מה היה חלקם של היהודים במלחמת העולם השנייה? מדוע הצטרפו הלוחמים היהודים לצבאות השונים? מה הייתה תרומתם של הלוחמים היהודים?

לוחמים יהודיים בצבאות בעלות הברית:

לוחמים יהודים השתתפו במלחמה נגד הנאצים במסגרת צבאות שונים, סך הכל שרתו כ 1.5 מיליון חיילים. בכל הצבאות, הלוחמים היהודים היו רבים יותר ביחס למספרם באוכלוסייה הכללית. הלוחמים היהודים ידעו, שאם יפלו בשבי הגרמנים הם ישלחו למחנות ההשמדה.

מניעים של לוחמים יהודים להצטרף לצבאות הברית:

1. הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה פעלו מתוך הכרה שהם תורמים למיגור האויב הקטלני והאכזר ביותר שקם אי פעם לעם היהודי, אויב שתכנן וביצע גזר דין מוות על היהודים והיהדות ועל כן יש לנקום בהם.

2. רבים מהם השתתפו מתוך מסירות למולדתם כאזרחי המדינה שבשורות צבאה לחמו וגם כיהודים הנלחמים למען בני עמם.

3. בארצות מסוימות חלה חובת גיוס על כל האזרחים.

4. רצון לחזק את הגאווה של היהודים במדינות האלה.

5. המתנדבים לצבא הבריטי שאפו לקבל תמורה פוליטית – מדינה מן הבריטים, על כך שהיהודים תרמו להם במלחמה.

תרומתם של היהודים למאבק בגרמניה הנאצית:

יהודים ב-"צבא האדום" - ל-"צבא האדום" היה חלק מכריע בניצחון על גרמניה הנאצית. מספר היהודים ששרתו בו היה למעלה מחצי מיליון. כ-200 אלף מתוכם נפלו במערכה. אלפים שמשו כקצינים ויותר ממאה הגיעו לדרגת גנרל. כ-150 מתוכם קבלו את אות ההצטיינות הגבוה ביותר "גיבור ברית המועצות", ובתוכם הייתה טייסת יהודיה. יהודים לחמו בגבורה בקרבות הגדולים והחשובים שניהל ה-"צבא האדום". במערכה בסטלינגרד היו יהודים שפקדו על יחידות גדולות של חיל רגלים, תותחנים ושריון שזכו לאות "גיבור ברית המועצות" בזכות גבורתם, תושייתם וכישוריהם הצבאיים כמפקדים. בחיל הים – הוענקו אותו הצטיינות ל-3,000 יהודים, חלקם אנשי צוללות. הלוחמים היהודים בצבא האדום היו ממשחררי מחנות ההשמדה ומן הראשונים שכבשו את ברלין ב-1945 .

יהודי צפון אפריקה

גורלם של יהודי צפון אפריקה

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות: 
כיצד השפיעו המלחמה ורדיפות היהודים על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה?
האם יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הנאצי חוו שואה?

בעקבות כיבוש צרפת וכינונו של משטר וישי האנטישמי בחלק הדרומי של צרפת נכללו רוב יהודי צפון אפריקה, כ-415,000 איש, בתוך מעגל הנרדפים. עם כינונה של "צרפת הלאומית" בראשותו של המרשל פטן   חל שינוי לרעה במעמדם של יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, לאחר שנאכפה שם חקיקה גזענית אנטישמית בנוסח וישי. ב-7 באוקטובר ‏1940 פרסמה ממשלת וישי את "תקנון היהודים", ובו תקנות אנטי-יהודיות, שביטאו את המדיניות הגזענית של גרמניה ברוח חוקי נירנברג ."תקנון היהודים" הגדיר כיהודי כל מי ששלושה מסביו היו יהודים - או מי שרק שניים מהם היו יהודים, אבל הוא היה נשוי ליהודי. על פי התקנון, הורחקו היהודים מכל תחומי החיים בצרפת ובמדינות שהיו נתונות להשפעתה, וחל שינוי במעמדם. בהשפעת התקנון, באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו הוטלו הגבלות על היהודים: נאסר עליהם לעבוד בשירות הציבורי - כפקידים, כמורים וכשופטים.

תוניסיה:

בהשפעת כניעת צרפת ביוני ‏1940,הגבירה האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה את ההסתה נגד היהודים. יהודים הותקפו, וחנויות ובתי מסחר שלהם - נשדדו. חוקרים טוענים כי תבוסת צרפת, המדינה הקולוניאלית, עודדה את האוכלוסייה המקומית להיאבק לעצמאותה. הלאומיים המוסלמים בחרו לתקוף את היהודים דווקא, כי היהודים נתפסו בעיניהם כמי שנהנים מן השלטון הקולוניאלי האירופי בצפון אפריקה - בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית. 

בנובמבר 1942, לאחר פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה, נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שתפקידה היה להחיל בה את המדיניות האנטי-יהודית. לאחר התבססות קצרה החלו הגרמנים להחרים נכסים של יהודים ורבים גויסו לעבודות ביצורים. גזרות הגרמנים פגעו בעיקר ביהודי הבירה, אבל גם קהילות נוספות, כגון ג'רבה, סבלו מיחס מחפיר ומגיוס לעבודת כפייה. יהודי הבירה נאלצו להקים מעין יודנרט מקומי והוטל עליו לבחור 6,000-5,000 יהודים ומקצתם רוכזו במחנות עבודה. הם היו נתונים למשטר קפדני של משמעת והוענשו 
על כל מעשה שנחשב לחריגה מן ההוראות. תנאי ההיגיינה במחנות העבודה היו ירודים, והעובדים היו בסכנת חיים בגלל ההפגזות של בעלות הברית. מעת לעת הטילו הגרמנים קנסות על היהודים והחרימו את רכושם. נוסף על קנסות בכסף הוטל על היהודים לספק את צורכי הצבא, למשל - לספק לצבא שמיכות ומגבות. בפקודה אחרת נשלחו -20כ פעילים פוליטיים מן הקהילה היהודית למחנות השמדה באירופה. 
בראשית מאי 1943, בעקבות התפתחויות בזירה הצבאית, נסוגו הכוחות הגרמניים מן המקום.

מנובמבר 1942 החלו בעלות הברית לשחרר את צפון אפריקה ובכך ניצלו יהודי צפון אפריקה מגורל אחיהם באירופה.

 כאשר מנסים להשוות את גורל יהודי תוניסיה לשואת יהודי אירופה – מסתמנות שתי גישות מנוגדות: 

יש הטוענים כי אין לכלול בשואת העם היהודי את האירועים שהתרחשו בתוניסיה במשך ששת חודשי הכיבוש הנאצי מהסיבות הבאות:

1. הגזרות נגד היהודים והרדיפות שמהן סבלו אינן דומות לרצח השיטתי והמתוכנן של יהודי אירופה. על זה נוסף, הריחוק הגיאוגרפי של תוניסיה ממרכזי ההשמדה באירופה ומתשתיות התחבורה של גרמניה הנאצית. הקהילה היהודית בתוניסיה שרדה, ולאחר המלחמה המשיכו להתקיים בה חיים יהודיים. 
2. המצב המלחמה בזירת צפון אפריקה - הפצצות בעלות הברית, אי יציבות קווי הגבול, החשש הגובר של חיילי הצבא הגרמני מפני בעלות הברית שגרם להם לעסוק בעיקר בהישרדותם, והעובדה כי הכיבוש הגרמני בתוניסיה נמשך שישה חודשים בלבד - כל אלו מנעו מגרמניה הנאצית לנקוט מדיניות קיצונית נגד היהודים ולהקים מנגנון של טרור, הטעיה ורצח, כפי שהיה באירופה הכבושה. 

מנגד מסבירים היסטוריונים כי למרות השוני בין גורלם של היהודים בצפון אפריקה לגורלם של יהודי אירופה, הרי שגם סבלם בימי מלחמת העולם השנייה הוא חלק משואת העם היהודי. האידיאולוגיה הגזענית הנאצית התייחסה לכל היהודים באשר הם. דוגמאות: 

1. האירועים הקשורים ביהודים בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה התרחשו באותו הזמן שבו התרחשו האירועים באירופה. אירועים אלו הושפעו מאותה אידיאולוגיה, מאותם עקרונות ומאותן דרכי פעולה .פגיעה ביהודים בכל מקום בגלל היותם יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה - היא חלק מן השואה. ולכן, גם גורלם של יהודי תוניסיה (כמו יתר ארצות צפון אפריקה) הוא חלק משואת העם היהודי. 
2. מדיניות גרמניה הנאצית בששת חודשי הכיבוש אף היא מחזקת את הטענה כי גורל יהודי תוניסיה הוא חלק מן השואה. בדוח ועידת ונזייַ בינואר ‏1942 הוצגו המדינות והיהודים שעליהם חל" הפתרון הסופי".בצד שמה של צרפת (האזור הלא כבוש) נמנו ‏700 אלף יהודים, מספר זה כולל את שטחי צרפת שבצפון אפריקה, ובהם תוניסיה.

זאת ועוד: בשלהי שנת ‏1942 מונה ולטר ראּוף לממונה מיוחד מטעם האס-אס לטיפול ביהודי תוניסיה. מינוי של איש האס-אס - שהיה אחראי לייצור ולהפעלה של כ-20 משאיות גז שבהן השתמשו לרצח היהודים במזרח אירופה - יכול לרמוז על כוונות גרמניה הנאצית לגבי יהודי תוניסיה. גם מברק ריבנטרופ לשגריר גרמניה ברומא -בינואר ‏1943 חוזר ומבהיר כי מעצבי המדיניות של גרמניה הנאצית ראו ביהודים בכל מקום - אויב. 

יחס האזרחים כלפי היהודים

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש באירופה ליהודים בזמן ביצוע הפתרון הסופי

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות:
אילו דפוסים שונים של תגובה גילתה האוכלוסייה בארצות הכיבוש באירופה כלפי היהודים?
אילו גורמים השפיעו על דפוסי התגובה של האוכלוסייה בארצות הכיבוש?
מי הם חסידי אומות העולם?

שלושה דפוסי התייחסות: משתפי הפעולה עם הנאצים, הרוב הדומם, העומדים מן הצד: 

1. הרוב הדומם, העומדים מן הצד: 

תושבים רבים הגיבו באדישות למצוקת היהודים ולא הגיבו כאשר גורשו למחנות ההשמדה. אלו היו מרבית אזרחי המדינות שהיו מעורבות במלחמה. רוב האזרחים נקראו "הרוב הדומם" מפני שהם לא עשו דבר במהלך המלחמה לעזור ליהודים או לפגוע בהם. רוב האוכלוסייה ראו את המעשים נגד היהודים – ושתקו.

2.משתפי פעולה:

אחרים בחרו לשתף פעולה עם הנאצים: הסגירו יהודים, הלשינו עליהם ולעיתים השתתפו באופן פעיל ברציחתם. אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר לשיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית עם מדיניות ההשמדה הגרמנית הייתה רצח יהודי העיירה ידוואבנה בפולין ביולי 1941. לאחר סדרת מעשי התעללויות ופגיעה ביהודים, הובילו תושבי העיירה את 1,600 יהודי העיירה שנשארו בחיים אל אסם תבואה והעלו את האסם באש. אף יהודי לא ניצל. בהוראת הגרמנים קברו הפולנים את שרידי הגופות. חשוב להדגיש שבפוגרום השתתפו רוב תושבי העיירה.

מצילים:

היו מעטים שהסתכנו שהצילו יהודים או השתתפו בהצלתם: אזרחים ודיפלומטים לא יהודים שהושיטו עזרה ליהודים, סיכנו את עצמם ואת משפחותיהם. חלקם קיבלו אחרי המלחמה את התואר "חסיד אומות עולם". בפולין פעל ארגון ז'גוטה, שהיה ארגון מחתרתי שפעל להסתיר יהודים ולזייף עבורם תעודות. הארגון גם מסר ילדים יהודים למשפחות אומנות פולניות ולבתי יתומים. אירינה סנדלר שעמדה בראש מחלקת הילדים של הארגון, הבריחה 2,500 ילדים יהודים מגטו וורשה. הארגון העניק טיפול רפואי ליהודים במסתור כדי למנוע את חשיפתם. הארגון פעל בתיאום עם ממשלת פולין הגולה ונוהל על ידי פולנים ויהודים. גם במערב אירופה היו מספר גילויי עזרה ליהודים.

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש היה תלוי במספר גורמים:

א) מסורת אנטישמית: האנטישמיות הייתה נחלתם של חלקים גדולים של הציבור, בעיקר במזרח אירופה, שם היה מספר גדול של יהודים והאוכלוסייה הייתה אנטישמית יותר ושיתפה פעולה יותר עם הנאצים. לעומת זאת בדנמרק, בה כמעט לא הייתה אנטישמיות, ניצלו רוב היהודים בזכות האוכלוסייה המקומית. 

ב) מצוקה של המלחמה: תושבי המדינות הכבושות חיו בעצמם בתנאי מלחמה והיו טרודים קודם כול באספקת צרכי הקיום שלהם ושל קרוביהם. הם היו מרוכזים במאבק שלהם בצל הכיבוש הנאצי. מחסור במזון, מאסרים ומות מכרים וקרובים – גרמו להם לראות במצבם של היהודים עניין שולי. רצח מאות אלפי פולנים הפך רבים מהם סגורים באסונם הם. כך לגבי אוכלוסיות רבות אחרות במזרח אירופה שנפגעו מהנאצים. לעומת זאת בצרפת בה לא חיו בתחושת איום קשה על חייהם, התנגדות האוכלוסייה המקומית לאכזריות הגרמנית כלפי היהודים הובילה אותם לסייע בדרך זו או אחרת ליהודים.

ג) מקומה של המדינה "בסדר החדש" והמרחב השלטוני שהוקצה לאוכלוסייה המקומית: השפיע על יחס השלטון הנאצי לתושבים המקומיים ועל דרגת הכיבוש. משטר צבאי או משטר אזרחי גרמני לעומת משטר חסות בו הושארו סמכויות מסוימות בידי גורמים מקומיים. במזרח אירופה הכיבוש היה אכזר וטוטאלי שראה בפולנים גזע נחות והגיב בפעילות זוועה על כל ניסיונות הצלה. לעומת זאת הנאצים ראו בדנים עם הקרוב להם מבחינה גזעית ונתן להם להתנהל באופן אוטונומי. הם השאירו בשלטון את המלך, הפרלמנט והצבא. הדנים סרבו לחוקק חוקים נגד היהודים והגרמנים לא התערבו.

ד) זיהוי היהודים עם הקומוניסטים: היהודים נחשבו לקומוניסטים. במקומות רבים שאליהם נכנסו הסובייטים, כגון פולין וליטא האשימו את היהודים בכך שקיבלו בשמחה את פני הצבא האדום. בעיני הפולנים והליטאים היו הסובייטים בבחינת כובשים שמטרתם לחלק את המדינה. לפיכך נוצר דימוי שהיהודים הם בוגדים ומשתפי פעולה עם האויב ולפיכך היה זה בסיס מספק שהצדיק את ההתנהגות הפסיבית של רוב האוכלוסייה בנושא רדיפת היהודים.

ה) מסורת דמוקרטית: במדינות בהן הייתה מסורת דמוקרטית הנכונות של האוכלוסייה לסייע ליהודים הייתה גדולה יותר. לדוגמא הולנד, צרפת, בלגיה: ההנהגה לא תמכה בפעולות אלה, מידת ההצלה גדולה ומשמעותית. בדנמרק היהודים נתפסו כחלק מהעם ופגיעה בהם מהווה פגיעה בעם הדני. לעומת פולין או הונגריה בהם היה נהוג שלטון סמכותי.

ו) התנאים הגיאוגרפיים: ככל שהמיקום של המדינה היה בעל נתונים גיאוגרפיים שמאפשרים להבריח יהודים מעבר לגבול, כמו בדנמרק הקרובה לשבדיה הניטראלית, האוכלוסייה עזרה שם להציל יהודים. מצרפת ניתן היה לברוח לשוויץ או לספרד. מפולין ושטחי ברית המועצות הכבושים היה קשה יותר לברוח. מהולנד לא ניתן היה לצאת ישירות לארץ ניטראלית, או בלתי כבושה.

ז) מספר היהודים ומשטר ההפרדה בכל מדינה ומדינה: ככל שמספר היהודים היה רב כך הצלתם הייתה קשה ומורכבת. גם להפרדת היהודים משאר האוכלוסייה השפעה לרעה על אפשרויות ההצלה. בפולין היו 3 מיליון יהודים לעומת 7600 יהודים בדנמרק. עד להפרדה עוד ניתן היה להציל יהודים, אבל מרגע שבוצעה הפרדת היהודים מיתר האוכלוסייה כמו בפולין, כאשר רוכזו היהודים בגטאות הצלתם של היהודים הייתה קשה ואף בלתי אפשרית. 

חסידי אומות עולם – הגדרת המושג, מניעים, דפוסי עזרה והצלה (דוגמה אחת):

הגדרה: חסידי אומות העולם היו יחידם ומשפחות, לא יהודים, שסיכנו את חייהם ואת חיי קרוביהם למען הצלת יהודים, ללא תמורה ומטרת רווח, בתקופת השואה. מדובר ביחידים או במשפחות, שמצפונם לא אפשר להם לעמוד מנגד בזמן שהיהודים נרדפים ונשלחים להשמדה המונית. מושיעים אלו עמדו בפני סכנת הלשנה לידי הנאצים ובפני סכנת גילויים על ידי אנשי האס.אס. אנשים שנטלו חלק בהסתרת יהודים או בסיוע להם ונלכדו בשעת המעשה, נשלחו למחנות ריכוז או שהוצאו להורג. רבים מהם נשלחו בעצמם למחנות השמדה לאחר שנתפסו.

דפוסי הפעילות של חסידי אומות עולם:

1. מתן מסתור: המסתור היה בבית המציל או בקרבתו, במקום חבוי, כגון בבורות ובונקרים מתחת לאדמה, במרתפים, באורוות, במחסנים או בעליות גג. המסתתרים היו סגורים במקומות אלו במשך תקופות ארוכות ביותר, חודשים ואפילו שנים. לעיתים התחבאו במנזרים, בתים נטושים או מפעלים. מבוגרים כילדים , היו לרוב תלויים לחלוטין במציליהם באספקת צורכיהם הבסיסיים. סוג זה של הצלה היה כרוך בסכנת חיים ממש, משום שהמציל היה צריך להסתיר את דבר הסיוע מן הסביבה, מחשש להלשנה, חיפושים נרחבים בבתים. במקרים שנתפסו, הוטלו עליהם עונשים כבדים והוצאות להורג.

2. אספקת מסמכים מזויפים:  בעזרת מסמכים מזויפים התחזו המסתתרים ללא יהודים וחיו בזהות בדויה מחוץ לגטו. מצילים שנקטו בדרך זו סייעו ליהודים במציאת עבודה ומקומות מגורים.

3. תעסוקה: היו מצילים שהעסיקו יהודים במפעליהם, בתואנה שעבודתם מועילה לגרמנים והכרחית למען המאמץ המלחמתי ובכך הצילו אותם מגירוש למחנות לדוגמה אוסקר שינדלר.

4. הברחה: הברחת יהודים למקומות בטוחים יותר- אם בתוך השטחים שבשליטת הנאצים, אם באמצעות הברחת גבולות למדינות ניטרליות, למשל, שוויץ, שבדיה, ספרד , פורטוגל ותורכיה.

5. אימוץ ילדים: מצילים אחרים אימצו ילדים יהודים שהופרדו מהוריהם בזמן המלחמה. היו אלה אנשים פרטיים- ידידי משפחה, שכנים וכד. וגם מנזרים או גופים מחתרתיים לקחו ילדים תחת חסותם.

6. ניצול מעמד דיפלומטי: דיפלומטים שהשתמשו בסמכותם על מנת להצילם. לדוגמה, ראול ולנברג.

מניעים להצלה:

1.מניעים אנטי נאציים: היו כאלה שראו בהצלת היהודים חלק בלתי נפרד במאבק נגד הכיבוש הנאצי.

2.מניעים דתיים: בין המצילים היו גם אנשי כנסיה, כמרים ונזירים. פעילותם בולטת במיוחד לאור היחס האטום והשתיקה הרועמת של האפיפיור פיוס ה-12, כלפי השמדת היהודים.

3.מניעים הומניטריים: היו שפעלו למען הזולת באשר הוא אדם וראו ביהודים בני אנוש במצוקה אשר חובתם המוסרית והחברתית לסייע להם בשעת מצוקה.

4.יחסי שכנות: היו שסייעו ליהודים בהיותם ידידיהם ושכניהם המסורים במשך שנים לא רצו להפקיר אותם בשעת מצוקה זו.

שתי דוגמאות:

אוסקר שינדלר – שינדלר היה תעשיין גרמני בכיר. הוא הציל יהודים רבים על די העסקתם במפעלו, באזור קרקוב יותר אשר יצרו לטובת המלחמה של הגרמנים. בזכות קשריו עם בכירים במפלגה הנאצית ובעזרת שוחד, קיבל אישור להעסיק מאות יהודים. תחת חסותו זכו היהודים לתנאים אנושיים ולדאגה לכל צרכיהם. בזכות העבודה במפעלו ניצלו יהודים אלה ממשלוחים למחנות ההשמדה. בשנת 1944 הצליח שינדלר להשיג אישור להעביר את כל פועליו היהודים מפולין בתעודות מזויפות, בהיותם אמורים להישלח לאושוויץ עם יתר יהדות זו, למפעל בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. בזכותו של אוסקר שינדלר, ניצלו 1,200 יהודים.

ראול ולנברג – ולנברג היה דיפלומט שוודי בשגרירות ארצו בהונגריה ומתוקף כך ניצל את מעמדו כנציג מדינה ניטרלית במלחמה. מתוקף תפקידו סיפק אלפי "דרכוני חסות" ליהודים, שהגנו עליהם מפני שילוח למחנות השמדה. בעזרת דרכונים אלו, שכובדו על ידי הגרמנים ועל ידי ההונגרים, הצליחו היהודים לצאת משטח הכיבוש הגרמני. בעזרת לחץ על ממשלת הונגריה הצליח ולנברג להעסיק 300 יהודים במחלקתו בשגרירות הונגריה. לצורך התרת יהודים, רכש ולנברג למעלה משלושים דירות ובתים, בעזרת דיפלומטים ממדינות אחרות. בתים אלה שימשו כבתי מחסה וסיפקו הגנה דיפלומטית ליהודים. כמו כן, הוא דאג לאספקת מזון, ולשירותי רפואה (בשני בתי חולים שהקים למטרה זו).

בעת צעדות המוות של יהודי בודפשט, שהחלו בסוף 1944, רדף אחריהם ולנברג וחילק ליהודים הצועדים מזון, בגדים חמים ונעליים. הוא הצליח לשלוף מתוך הטורים מאות יהודים בעלי דרכוני חסות ולהחזירם לבודפשט. בסוף המלחמה נאסר ולנברג על ידי הסובייטים ועקבותיו נעלמו. בעקבות לחץ בינלאומי הודתה לבסוף ברית המועצות שהוא נאסר על דיה ב-1947. הרוסים טענו שולנברג לקה בהתקף לב בכלא ונפטר. ברם, במהלך השנים התקבלו עדויות של משוחררי מחנות עבודה בסיביר, שראו אותו חי במחנות העבודה.

חסידי אומות העולם באו מכל שכבות האוכלוסייה, היו ביניהם משכילים, איכרים, כמרים דיפלומטים ועוד. כמוכן, לא ניתן להצביע על מניע אחד משותף לכולם.

חסידי אומות עולם היו בכל מדינות אירופה, כולל ארצות אנטישמיות ביותר כדוגמת פולין. עד היום הכיר "יד ושם" בכ-22,000 איש כחסידי אומות העולם.