תקציר ידע

תהליך הקמת הגטו 1941-1940

הגטאות הם נקודות הריכוז אשר הוקמו בשטחי הכיבוש הנאצים ובעיקר על אדמת פולין. ההוראה לרכז את היהודים באזור מוגדר בתוך הערים סמוך למסילות ברזל ניתנה ב-"איגרת הבזק" של היידריך מיום ה-21 בספטמבר 1939.

את מטרות הנאצים  בהקמת הגטאות ניתן לחלק לשתי קבוצות: מטרות מוצהרות ומטרות נסתרות

מטרות מוצהרות (רשמיות):

א. מניעת מחלות: הנאצים טענו כי היהודים מפיצים מחלות ולכן הם מעוניינים להגן על האוכלוסייה המקומית מפניהם.

ב. להגן על הכלכלה: הנאצים טענו שהיהודים מספסרים במזון ולכן יש לרכז את היהודים בגטאות בכדי למנוע מהם להמשיך ולהרוס את כלכלת המדינה בימי מלחמה.

ג. להגן על היהודים ולאפשר להם לנהל את חייהם בעצמם: הגרמנים אף טענו שריכוזם של היהודים בבידוד נעשה על מנת לשמור על היהודים מפני האוכלוסייה המקומית העוינת. ואף כדי לתת ליהודים אוטונומיה (שבה יוכלו לחזור לשיטת החיים היהודיים בעבר- בדוד כמו בימי הביניים).

המטרות המוסוות  (המטרות האמיתיות)

א. פיקוח והפרדה- ריכוז ובידוד היהודים אשר לנאצים שליטה ופיקוח טובים יותר עליהם. עצם קיומה של חומת הגטו אפשר את בידודם של היהודים מהעולם ומהאוכלוסייה הסובבת וניתוקם  מקהילות יהודיות אחרות. הבידוד נועד גם  לצורך נישול כלכלי וניצולם לעבודות כפייה

ב. הטעיה והסתרה מהעולם  החיצוני-  כדי להסתיר מהעולם את האמת על מצבם האמיתי של היהודים (לכאורה היהודים קיבלו אוטונומיה לנהל את חייהם כרצונם). צעד זה נועד לגרום גם ליהודים עצמם להישאר בחוסר מידע וחוסר תקווה.

ג. הכחדה פיזית - הגטו שימש כאמצעי הכחדה עקיף של היהודים. אמצעי הקיום הבסיסיים נמנעו מהיהודים, כך נגרמה תמותה כתוצאה מהרעב, הצפיפות, המחסור בתרופות והמחלות. הנאצים דאגו כל העת לצפיפות הגטו, גם לשם הנוחות בעתיד לתפיסת היהודים וגם לשם התמותה הרבה. הייתה הרעבה מכוונת (מנת מזון של היהודים הייתה 184 קל' ליום). בשנים 1941- 1942 מתו כ- 112,000 יהודים בגטאות ולדגמה וורשה כתוצאה מרעב ומחלות.

הגטאות לא קמו כתוצאה מהחלטה מרכזית. במקרים רבים נבעה הקמת הגטאות מיוזמתם של פקידים גרמנים בכירים בפולין. לכן, הקמת הגטאות לא התרחשה כאירוע חד-פעמי, אלא כתהליך שהתפרס על פני השנים 1942 -1939. תהליך ה-"גטואיזציה" אופיין בחוסר אחידות – בדרך ההקמה, בזמן ההקמה, באופן הסגירה ואף ברמת השמירה. ההבדלים במידת סגירותם של הגטאות והשמירה עליהם קבעו למעשה את מצבם הקיומי של היהודים. בגטאות נדונו מאות אלפי יהודים לשקיעה נפשית ופיסית ארוכה וכואבת.

דרך הניהול של הגטאות ודרכי הפיקוח עליהם

יודנראט הוא מועצת היהודים שהוקמה בארצות הכיבוש בימי השלטון הנאצי ובהוראת הנאצים. ההוראה שחייבה הקמת יודנראט נכללה ב-"אגרת הבזק" של היידריך. הוראה זו נכונה לגבי קהילות היהודים במזרח אירופה אולם במערב אירופה (דוגמת בלגיה והולנד) ,שם לא היו גטאות אלא יודנראט אחד ארצי.

דרכי המינוי של היודנראט:

דרכי המינוי של חברי היודנראט לא הייתה אחידה. בחלק מהמקומות היהודים הם שבחרו את נציגיהם אך ההרכב דרש אישור מהשלטון הנאצי. במקומות אחרים הגרמנים הם שקבעו באופן שרירותי את הרכב היודנראטים. בכל מקרה, לאחר שאושר הרכב היודנראט לא הייתה אפשרות נסיגה חופשית מהתפקיד. קשה לשרטט פרופיל אחיד לראשי היודנראטים. בחלק מהגטאות עמדו בראש היודנראטים מנהיגים ופעילים מוכרים לציבור ואילו באחרים מונו ראשי היודנראט ע"י הנאצים .

מטרות הגרמנים בהקמת היודנראט:

1. ציות היהודים: היהודים יצייתו ביתר קלות להנהגה יהודית. למסגרת הפנימית היהודית ההתנגדות תהיה מועטה, לעומת ההתנגדות לגורם חיצוני כמו גרמנים.

2. חסכון  בכוח אדם גרמני: היודנראט היווה נציגות יהודית מוכרת ומוסמכת האחראית לביצוע ההוראות, המבטיחה ביצוע יעיל של המדיניות הנאצית תוך חסכון במשאבים ובכוח אדם גרמני.  

3. הטעיית היהודים: היהודים הרגישו שיש להם נציגות מוכרת ואוטונומיה, לכאורה החיים ממשיכים בשגרתם, ולא יחשדו כי נשקפת להם סכנה.

4. הפניית זעם היהודים בגטאות כלפי היודנראט במקום הגרמנים והגברת המתחים בין היהודים בגטו.

5. צמצום החיכוך עם היהודים: בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית היה צורך בהפרדה מוחלטת בין הגזע הטהור לגזע הנחות.

התפקידים שהוטלו על  היודנראט: 

1. ארגון וניהול יומיומי- תפקידי עירייה : 

• העברת יהודים מהעיירות לנקודות הריכוז.
• עריכת רשימות על פי מין , גיל, מקצוע  וקריטריונים מוכתבים נוספים.
• דאגה למקום מגורים ע"י פיזורם.
• תשלום קנסות שהוטלו על ידי הגרמנים.
• החרמת סחורות ורכוש יהודי על פי דרישות הנאצים בהתאם למדיניות האריזציה ולתוכניות הכלכליות.
• ביצוע סימון מזהה של היהודים (תלאי צהוב).
• היודנראט עסק בגביית מסים לצורך פעולותיו.

2. ניצול וקישור עם הגרמנים: כגוף מקשר נאלצו היודנראט לעמוד הן מול דרישות הגרמנים והן מול דרישות היהודים, שברוב המקרים היו מנוגדות זה לזה. ללא אפשרות פשרה או גישור. 

3. גיוס כוח עבודה: הגרמנים דרשו מהיודנראט מכסות כוח עבודה לצורכי עבודות כפייה במחנות העבודה. היהודים נשלחו למחנות עבודה בליווי כוח משטרתי גרמני. יהודים שהיה ברשותם כסף יכלו לשלם "כופר" ליודנראט ולא להיכלל ברשימת כוח העבודה. היודנראטים תמכו בעובדי הכפייה ובמשפחותיהם.

4. חלוקת מזון: מועצת היודנראט היה הגוף היהודי המוכר היחיד ולכן גם היחידי שיכול לרכוש מזון. מדיניות ההרעבה בלטה בעיקר בגטאות הגדולים, שבהם רוכזו יהודים רבים שהיו מנותקים מן הסביבה. כדי להילחם במדיניות ההרעבה דאג היודנראט לחלוקתו באופן שווה ביחס למספר הנפשות. היודנראט היה הגוף היהודי המוכר היחיד ולכן גם היחידי שיכול לרכוש מזון. היודנראט פתח מטבחים ציבוריים וחילק אוכל על פי כרטיסי מזון. למשל: היודנראט עודדו גידול ירקות ליד הבתים, בגנים ציבוריים, הקימו מטבחים לעניים, בהם חולקו מנות מזון דלות לעניים וילדים.

5. הברחות מזון: אספקת המזון נעשתה גם באמצעות הברחה שארגנו אנשים פרטיים ולפעמים גם חברי היודנראט עצמם. בפעולות ההברחה סייעו, תמורת שוחד רב, פולנים ולעיתים גם גרמנים. מטעני המזון הוברחו דרך פרצות בחומות הגטו, דרך תעלות שנחפרו מתחת לחומות  ואפילו דרך שער הגטו. ההברחות אפשרו למעשה לגטו להחזיק מעמד. ולמרות זאת, כל הפעולות הללו לא הספיקו הם לא מנעו מוות ברעב של המוני יהודים. 

6. פיקוח על המסחר: היודנראט היו אחראים למסחר בגטו, והם היו כפופים להגבלות הקשות שהטילו הגרמנים על מגוון הסחורות וכמותן. הם חלשו על חנויות המזון הרשמיות ועל מפעלים לייצור מזון, חנויות הטקסטיל והסנדלריות, ונדרשו לחסל את תופעת המסחר הבלתי חוקי בסחורות מוברחות. בגטאות עודדו היודנראט כל עוד יכלו, גידול ירקות בשטח הגטו.

7.פיקוח ושיטור: הגרמנים הטילו על היודנראט את הפיקוח על הסדר בגטאות. היודנראט הקימו כוח משטרתי יהודי שהיה כפוף להם - המשטרה היהודית. בשלביה הראשונים תפקידי המשטרה היהודית היו: הכוונת הסדר והתנועה בגטו, שמירה על הניקיון , לחימה בפשע ומניעת התקהלויות, איסוף האנשים לעבודות כפייה , לאכוף את החיטוי, להעניש את אלה שלא צייתו להוראות ולעזור במניעת הברחות לגטו ועוד. ברוב הגטאות הוסמכה המשטרה גם לשפוט ולהוציא גזרי דין.

תפקידים שהיודנראט  לקחו על עצמם: 

ככל שנמשך הכיבוש הגרמני, כך גברו הצרכים השוטפים של הציבור היהודי ולכן נוסף על ביצוע התפקידים שהטילו הגרמנים בהדרגה לקחו על עצמם חברי היודנראט גם תפקידים נוספים. כך פעלו היודנראט כמנהיגים הדואגים לצרכיה ולקיומה של החברה היהודית. כפל התפקיד יצר מצב מורכב: מצד אחד הם שאבו את סמכותם והיו כפופים לגרמנים, ומצד שני הם שימשו מנהיגים מובילים של הציבור היהודי.

דוגמאות לפעילות היודנראט:

1. עבודה יצרנית: כמה מהמועצות היהודיות ניסו להתמודד עם המצוקה באמצעות מציאת תעסוקה ומקורות מחייה להמונים. בתמורה קיבל היודנראט כספים ומזון, וחילק אותם בין תושבי הגטו, ותיגמל את העובדים באמצעות הגדלת מנות מזון במקומות עבודתם. בתעשיית הגטאות הועסקו עשרות אלפי יהודים לצורכי הגטו ובעבור כלכלת המלחמה הגרמנית. היודנראט סברו כי תרומה למאמץ המלחמתי הגרמני, תביא להמשך קיומו של הגטו ולהצלת העובדים. 

2. טיפול בנושאי בריאות: התנאים הקשים: הרעב, הצפיפות והקור, הפילו חללים רבים. משפחות שלמות הידרדרו אט אט לקראת מותן. ההנהגה הציבורית ניסתה להתמודד עם המגפות ונגעי התחלואה באמצעות הקמת שירותי בריאות, מעבדות, יחידות חיטוי, מרפאות לילדים, לאימהות הרות, בתי מרקחת, טיפול שיניים ועוד.                                                                       

3. פעולות סעד: היודנראט עסק גם בפעולות סעד בקרב תושבי הגטו. הוקמו מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ביום לנזקקים. היודנראט דאג ליתומים ולילדים שהוריהם גורשו למחנות עבודה.

4. חינוך ותרבות: היודנראט ארגן מערכת חינוך שפעלה בדרך כלל במחתרת במקומות בהם נאסרה קיומה של מערכת לימוד: הם פתחו מערכת חינוך מהגן ועד מוסדות להשכלה גבוהה. במקומות בהם התירו השלטונות את מערכת הלימוד, אפשרו  גם מערכת חינוך מסועפת. היודנראט גם תמך ועודד פעולות של סופרים אמנים ותרבות: תיאטראות, הרצאות, ספריות, תזמורות, תערוכות, ספריות, שירה, ציור ופיסול. פעולות אלו קמו בתוך מציאות של רעב ומחלות, אלימות ושכול, על ידי אנשים שניסו להתגבר על מצבם הנורא בכוח היצירה.

5.ארגון ואיסוף היהודים לגירושים: עם תחילת ה"פתרון הסופי": ב-1942 היה ממונה היודנראט על הכנת הטרנספורטים – המשלוחים למחנות ההשמדה. היה זה התפקיד הבעייתי והכאוב ביותר שהוטל על היודנראט: ההחלטה מי ימות ראשון. הם נאלצו לאסוף אנשים מהבתים, החצרות ומקומות המחבוא ולרכזם בנקודות איסוף, לעיתים תוך שימוש בכוחות המשטרה היהודית.

הדילמות שעמדו בפני היודנראטים במילוי תפקידם עד לביצוע "הפתרון הסופי" מכיבוש פולין 1939 עד יוני 1941

1. כיצד למצוא איזון בין חובת הציות לגרמנים לבין טובת הגטו? הקושי העיקרי של חברי היודנראט היה לא האם למלא את הפקודות אלא כיצד למלא אותן? שהרי אם לא יבצעו את הפקודות שנתנו להם הנאצים, הם  יענישו את היודנראט ויוציאו לפועל את הפקודות בעצמם, דבר שעלול ליצור נזק גדול יותר לתושבי הגטו. מצד אחד רצו היודנראט לעזור ליהודי הגטו, לייצג אותם ולשמור על האינטרסים שלהם. מצד שני נאלצו לבצע את ההוראות של הנאצים שפגעו מאד ביהודים. היו ראשי יודנראט שצייתו לגרמנים מחשש שהנאצים יפגעו בגטו עצמו ונראו בפני היהודים כמשתפי פעולה והיו שעזרו לתושבי הגטו תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחתם.

2. איך לנהל את הגטו? היודנראטים היו אמורים לנהל את הגטו ולדאוג ליהודי הגטו למקומות מגורים, למזון, לתנאי תברואה ובריאות, אך הדבר היה מורכב ובעייתי. חלוקת הדירות אומנם נעשתה לפי קריטריונים כמו: גודל המשפחה, ומעמד חברתי - כלכלי, אך פעמים רבות הם התקשו לעמוד בקריטריונים שקבעו לעצמם בשל לחצים שונים. כמות האוכל שעמדה לרשותם הייתה מאד מצומצמת והיה עליהם להחליט כיצד לחלקה. היודנראטים יזמו הקמת מפעלים ובתי מלאכה כדי שהגטו יהיה יצרני ויספק את צורכי הגטו. במפעלים אלו לא היה מקום עבודה לכל תושבי הגטו ועל היודנראט היה להחליט מי יעבוד ומי לא. מי שעבד קיבל תלושי אוכל, דבר שקבע למעשה מי יחיה ומי ימות. הייתה ליודנראט גם דילמה כיצד לחלק את הנטל בין תושבי הגטו, כשהיה צריך למלא הוראות שוטפות או מזדמנות של הנאצים. כמו למשל החרמות רכוש - ממי לקחת קודם.  

3. כיצד להתייחס למוסדות, ארגונים והגופים שפעלו בגטו? היודנראט לא היה הארגון היחיד בגטו. בגטו קמו "ארגוני עזרה" עצמית, כמו "ועדי בתים", תנועות נוער, ארגוני הכשרה ומוסדות סיוע. שכן ארגונים אלה במידה מסוימת התחרו ביודנראט על הנהגת הגטו וזאת למרות הוראת הנאצים לאסור על כל פעילות שהיא בגטו. הדילמה כאן הייתה האם להעלים עין ולתת לארגונים האלה להתקיים? במקרה זה היודנראטים עוזרים ליהודים מצד אחד, אך מסכנים את עצמם ואת חייהם של יהודי הגטו (עונשים קולקטיבים). מצד שני, האם  לפעול לפירוק הארגונים? היו יודנראט שנלחמו בגופים אלה ולא שיתפו עימם פעולה.

דוגמאות להתמודדות של ראשי היודנראט:

היו מנהיגים שנאבקו בכוח כנגד ביצוע ההוראות שהנחיתו עליהם הנאצים והיו שביצעו כל הוראה לפרטיה וכנגדם הופעלה ביקורת נוקבת. בכל מקרה יש לזכור את התנאים בהם פעלו היודנראטים, את הסכנות שאיימו עליהם ואת הנטל של האוכלוסייה הלכודה בגטו. למעשה, התנאים בגטו, הרכב האוכלוסייה ואישיות היודנראט הם שקבעו את דרך פעולתו של היודנראט.

דוגמאות : 

אדם צ'רניאקוב  ראש היודנראט בגטו ורשה ניהל פגישות יומיות עם הגסטאפו (המשטרה החשאית של המדינה) והפקידים הנאצים, וניסה למנוע התערבות ישירה של הגרמנים בחייהם הפנימיים של תושבי הגטו. הוא ניהל משא ומתן עם הנאצים והתווכח אתם. הוא הצליח להגדיל את מנת המזון עבור היהודים וקיבל רשות לפתוח בית ספר לילדי הגטו. על ידי שוחד הצליח לשחרר מספר יהודים שנדונו למוות. הוא אפשר הברחת מזון ויציאה מן הגטו. משהחלו הגירושים סרב לקחת חלק בארגונם וביולי 1942 התאבד. 

חיים רומקובסקי ראש היודנראט בגטו לודז' ניסה להפוך את הגטו ליצרני. ביוזמתו הוקמו מפעלו עבודה, ארגונים לחלוקת מזון, דיור ושירותי תברואה. הוא פיקח על המשטרה היהודית בגטו. הנאצים העניקו לו סמכויות נרחבות בניהול הגטו. בעיני רבים הצטייר רומקובסקי כתאב שלטון המשתף פעולה עם הנאצים וממלא אחר הוראותיהם ללא עוררין. רומקובסקי נהג בהתנשאות כלפי תושב הגטו והתנגד נמרצות למרד בנאצים. הוא אכן האמין כי "העבודה תציל ממוות".