ספרות החוכמה- תקציר
קהלת א'
תקציר:
המחבר מנסה לברר מה יסב אושר לאדם. הוא מביט סביבו ומגלה את המעגליות/מחזוריות בעולם הטבע ומבין שהכל "הבל" הכל זמני ולכן אין שום דבר טוב להתרגש ממנו. הכל היה ויחזור להיות. אין סיבה להתפעל ממשהו רק כי ברגעים הראשונים רק כי הוא נראה לי "חדש". אפילו ללמוד ולהוסיף חוכמה זה שלילי בעיני קהלת, שכן ככל שלומדים יותר יודעים יותר סובלים יותר ("יוסיף דעת יוסיף מכאוב").
סיכום הפרק:
פסוק א: כותרת
דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.
מי היה "בנו" של דוד אשר מלך בירושלים ונקרא בכינוי "קהלת"? האם "בן" זה תיאור ביולוגי או כינוי לאחד משושלת בית דוד (הלוא על הרבה מלכים נאמר שדוד אביהם)?
מדוע המחבר "מסתתר"?
לפי הגישה הביקורתית – המחבר/העורך לא רצה לשקר ולרשום במפורש שהוא שלמה אז הוא רמז לשלמה אך בלי לכתוב זאת במפורש.
לפי הגישה המסורתית – לשלמה קראו קהלת כי הוא הקהיל קהילות ולימדם מחוכמתו.
פסוק ב: פתיחה/מוטו
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
המילה המנחה בפסוק: "הבל" – מגישה את המוטו של הפרק.
הבל - פירוש ריאלי/מילולי: האוויר שיוצא מהפה (הבל פה).
פירוש מטאפורי: דבר חסר חשיבות. שטותי. (כמו האויר חסר הערך שיוצא מהפה ומתפוגג)
הגזמה ספרותית: "הכל". הכל הבל. אין שום דבר בעל חשיבות בעולמנו.
פסוקים ג-יא: ראיות/ביסוס לטענה במוטו (שהכל הבל)
מַה יִּתְרוֹן (תועלת/ערך) לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (בעולם הזה/עולם החומר).
מה = פירוש א) מילת שאלה=שאלה רטורית.
פירוש ב) מילת שלילה: אין! אין יתרון לאדם בכל מה שהוא עושה בעולם הזה.
תיאור המחזוריות בעולם הזה אשר תחת השמש
דוגמה א: דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא = אנשים מתים ונולדים מתים ונולדים.
וזאת בניגוד ל: והָאָרֶץ (ש)לְעוֹלָם (לנצח) עֹמָדֶת (קיימת).
דוגמה ב: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא (ושקעה) הַשָּׁמֶשׁ
וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם – וחוזרת כל לילה למקום ממנו זרחה בבוקר.
דוגמה ג: הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ – הרוח נעה הלוך ושוב הלוך ושוב.
המילה המנחה "סבב" מדגישה את המעגליות בחיים/בעולם הטבע/עולם החומר.
דוגמה ד: כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא = הנחלים זורמים ללא הפסקה לים והים אף פעם לא מלא כי אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת – המים חוזרים למקורות הנחלים (באמצעות הגשמים).
תיאור ה"יגיעה" (חזרתיות/הסזיפיות) האין סופית:
לא רק הים לא מתמלא אף פעם, לא רק הרוח לא נעצרת אף פעם, אלא גם גוף האדם דוהר ללא הפסקה וללא מטרה שוב ושוב ושוב
כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים – כל הדברים חוזרים על עצמם במעגליות אין סופית.
כל = מילת הגזמה
דוגמה א: לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר = אנשים לא מסוגלים להפסיק לדבר. אף פעם לא נגמרות להם המילים.
(אמירת המילים לא מספקת אותם)
דוגמה ב: לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת = העין אף פעם לא שבעה. תמיד מסתכלת.
דוגמה ג: וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ = אין מגבלה לכמות המילים שהאוזן מסוגלת לשמוע.
סיכום ביניים:
מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
הפרכה/התמודדות עם טענות שכנגד:
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא = יש אנשים שאומרים על דברים מסויימים שזה כן דבר חדש.
אולם, קהלת טוען שזה "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ". הסיבה שחושבים שזה חדש היא כי "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים" כי שכחו כבר מה שהיה פעם. אבל זה בסה"כ חוזר על עצמו. גם אם זה נדיר.
"וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" וגם את הדבר החדש הנוכחי ישכחו בעתיד כשיהיו דברים "חדשים" אחרים.
לכן, למסקנה, הכל הבל. הכל שטויות. הכל זמני. הכל חוזר על עצמו. אין ממה להתפעל ולהתרגש. אין למה לשאוף.
שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם "מחזוריות" זה רע?
מצד אחד – זה רע: כי זה משעמם (הסוף ידוע מראש).
מצד שני – זה טוב: שיש יציבות/מעגליות - אפשר לתכנן/להתכונן לדברים. יש תחושת ביטחון.
מעלת החוכמה:
לאחר שקהלת הראה שעולם החומר הוא מעגלי וזמני ואיננו מעניק משמעות אמיתית לחיים, הוא מנסה לבחון אולי הפתרון לבעיית הקיום ומשמעות החיים תבוא מעולם הרוח
פסוק יב אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם = כותרת לקטע הבא (לחצי השני של הפרק לפי החלוקה הנוצרית)(לפי החלוקה המסורתית שבתנ"ך זה קטע נפרד – יש בין שני הקטעים "פרשייה סגורה" רווח שסגור משני קצותיו).
המילה "אני" מבטאת שזהו מסע אישי פנימי של קהלת ולא בהכרח מסר אוניברסאלי. הוא חש חסר משמעות (אף שבנה את המקדש והיה מלך ישראל). משמע, שהתפקיד והמעמד לא בהכרח יוצרים אושר (אלא הסחת דעת בלבד מהשאלה "למה לחיות?").
פסוק יג: מוטו/פתיחה - וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי (חשבתי שהפתרון יהיה) לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר (לחפש) בַּחָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם; (אך גם) הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת (להתעסק) בּוֹ.
גם החוכמה זה משהו מיותר שה' נתן לבני האדם להתעסק איתו.
רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ = ראיתי כל מה שנעשה בעולמנו
וְהִנֵּה (ולפתע הבנתי ש) הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ = הכל שטותי ורעיון רע
חזרה/כפילות על מילת ההגזמה "כל" להדגיש שאין שום דבר חיובי.
מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן = דברים פגומים לא באמת ניתן לתקנם
וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת = דבר שכבר לא קיים לא ניתן לספור אותו
אֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה = החלטתי ללמוד "חוכמה" (פילוסופיה)
וְדַעַת הוֹלֵלֹות (חגיגות פרועות) וְשִׂכְלוּת (טיפשות) = וגם דברים פחות חכמים..
יָדַעְתִּי שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ = הבנתי שהכל שטויות. הכל מיותר.
נימוק: כִּי בְּרֹוב (הרבה) חָכְמָה רָב (הרבה) כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב.
ככל שיודעים יותר – מתוסכלים יותר. יודעים מה היה אמור להיות וסובלים מהפער בין הרצוי למצוי.
לפי דברי קהלת מובן מדוע האוכל מעץ הדעת טוב ורע זוכה ל"דעת" – כי זה חלק מהעונש. הסבל שיגרם לו כתוצאה מהוספת הדעת. (הרי – לא יודעים לא כואב).
פותרים את זה יחד:
כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה
לחצו כאן, ופתרו את שאלה 10 סעיפים א-ג
צריכים קצת עזרה?
בסעיף א' יש להסביר מה גרם לקהלת לחוש יאוש. יש להביא 2 ראיות.
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
הבל (זמני/חסר חשיבות), בָא (שקעה) הַשָּׁמֶשׁ, וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי (חשבתי) לָתוּר (לטייל/לשוטט/לחפש) לַעֲנוֹת (להתעסק) בּוֹ, וְהִנֵּה (ולפתע), רְעוּת רוּחַ (הכל רעיון רע), הוֹלֵלֹות (חגיגות פרועות) שִׂכְלוּת (טיפשות), רֹוב/רב (הרבה).
מונחים חשובים:
גישה ביקורתית/מסורתית, מילה מנחה, כותרת/מוטו, מטאפורה, הגזמה ספרותית, שאלה רטורית, ניגוד, חלוקה נוצרית/מסורתית, פרשייה סגורה.