ספרות החוכמה- תקציר
מערכת: | קמפוס אורט |
קורס: | תנ"ך לבגרות |
ספר: | ספרות החוכמה- תקציר |
הודפס על-ידי: | משתמש אורח |
תאריך: | יום שישי, 4 יולי 2025, 10:27 AM |
מבוא
מבוא לספרות החוכמה
בשונה מיתר 22 הספרים האחרים שבתנ"ך (שבתורה, נביאים כתובים), ספר איוב וספר קהלת מציעים הסברים אחרים לבעיית הגמול, לבעיית ה"שכר ועונש". ב22 הספרים יש אמונה חד משמעית ב"תפיסת/תורת גמול" לפיה לצדיק (ו/או לצאצאיו, או לסביבתו) יהיה טוב ולרשע (ו/או לצאצאיו ו/או לסביבתו) יהיה רע (באמצעות גמול אישי, קיבוצי דורות ולרוב בשיטה של מידה כנגד מידה). אולם, מהתבוננות בעולם, עולה כי לא אחת קורה בדיוק להיפך: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". לספר קהלת ולספר איוב הסברים שונים לבעייה זו.מבוא לספר קהלת
מטרת הספר: לפי ספר קהלת אין בעיית גמול – אין בעולמנו מצב של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו" – כי למעשה אין שום דבר "טוב" בעולם הזה. הכל הבל - כלשונו. כלומר: הכל שטויות. כמובן שתשובה זו מעוררת שאלה לא פחות קשה – אם כך, אם הכל הבל, אז למה בכלל (להמשיך) לחיות (או להוליד ילדים) אם הכל הבל?
היחס של חז"ל לספר קהלת: יש מרבותינו זכרם לברכה שרצו לגנוז את ספר קהלת ולא להכליל אותו במסגרת כ"ד ספרי התנ"ך ממספר סיבות:
א) הוא מעיד על עצמו שכל מה שהוא אומר זה "הבל".
ב) כי יש בו אמירות שסותרות הן את עצמו והן פסוקים במקומות אחרים בתנ"ך.
לבסוף, כפי שניתן לראות, ספר קהלת כן נכנס לתנ"ך שלנו. הוא נכנס כי הוא מבטא חלק מהשקפות העולם שיש בתוך עולם היהדות. היהדות דוגלת בפולומוסים (ויכוחים ומחלוקות) ומעודדת אותם כל עוד הם במסגרת ה:"70 פנים לתורה". (רק נבהיר: למרות שהיא מכילה דעות פרשניות שונות וסותרות כפירושים לגיטימיים ומקובלים, היהדות איננה דמוקרטית. היא לא פלורליסטית במובן המקובל שכן היא מציבה גבול ואיננה מכילה עבודה זרה או סובלנית כלפיה).
זהות המחבר: לפי המסורת ספר זה נכתב ע"י שלמה המלך. אולם, חוקרי/מבקרי מקרא טוענים כי ספר זה לא נכתב ע"י שלמה (אלא בתקופה מאוחרת יותר והוא מיוחס/לכבוד שלמה כדי שהציבור יקרא את תוכנו (במסגרת הידע לבחינת הבגרות אין צורך להכיר ראיות התומכות או ראיות המפריכות השערה זו)).נציין, כי גם בימינו ישנם סופרים שבוחרים ב"שם עט" משיקולים שונים וכן, יתכן להיפך כי גם שלמה החליט לכנות את עצמו קהלת משיקוליו.
קהלת א'
תקציר:
המחבר מנסה לברר מה יסב אושר לאדם. הוא מביט סביבו ומגלה את המעגליות/מחזוריות בעולם הטבע ומבין שהכל "הבל" הכל זמני ולכן אין שום דבר טוב להתרגש ממנו. הכל היה ויחזור להיות. אין סיבה להתפעל ממשהו רק כי ברגעים הראשונים רק כי הוא נראה לי "חדש". אפילו ללמוד ולהוסיף חוכמה זה שלילי בעיני קהלת, שכן ככל שלומדים יותר יודעים יותר סובלים יותר ("יוסיף דעת יוסיף מכאוב").
סיכום הפרק:
פסוק א: כותרת
דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.
מי היה "בנו" של דוד אשר מלך בירושלים ונקרא בכינוי "קהלת"? האם "בן" זה תיאור ביולוגי או כינוי לאחד משושלת בית דוד (הלוא על הרבה מלכים נאמר שדוד אביהם)?
מדוע המחבר "מסתתר"?
לפי הגישה הביקורתית – המחבר/העורך לא רצה לשקר ולרשום במפורש שהוא שלמה אז הוא רמז לשלמה אך בלי לכתוב זאת במפורש.
לפי הגישה המסורתית – לשלמה קראו קהלת כי הוא הקהיל קהילות ולימדם מחוכמתו.
פסוק ב: פתיחה/מוטו
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
המילה המנחה בפסוק: "הבל" – מגישה את המוטו של הפרק.
הבל - פירוש ריאלי/מילולי: האוויר שיוצא מהפה (הבל פה).
פירוש מטאפורי: דבר חסר חשיבות. שטותי. (כמו האויר חסר הערך שיוצא מהפה ומתפוגג)
הגזמה ספרותית: "הכל". הכל הבל. אין שום דבר בעל חשיבות בעולמנו.
פסוקים ג-יא: ראיות/ביסוס לטענה במוטו (שהכל הבל)
מַה יִּתְרוֹן (תועלת/ערך) לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (בעולם הזה/עולם החומר).
מה = פירוש א) מילת שאלה=שאלה רטורית.
פירוש ב) מילת שלילה: אין! אין יתרון לאדם בכל מה שהוא עושה בעולם הזה.
תיאור המחזוריות בעולם הזה אשר תחת השמש
דוגמה א: דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא = אנשים מתים ונולדים מתים ונולדים.
וזאת בניגוד ל: והָאָרֶץ (ש)לְעוֹלָם (לנצח) עֹמָדֶת (קיימת).
דוגמה ב: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא (ושקעה) הַשָּׁמֶשׁ
וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם – וחוזרת כל לילה למקום ממנו זרחה בבוקר.
דוגמה ג: הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ – הרוח נעה הלוך ושוב הלוך ושוב.
המילה המנחה "סבב" מדגישה את המעגליות בחיים/בעולם הטבע/עולם החומר.
דוגמה ד: כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא = הנחלים זורמים ללא הפסקה לים והים אף פעם לא מלא כי אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת – המים חוזרים למקורות הנחלים (באמצעות הגשמים).
תיאור ה"יגיעה" (חזרתיות/הסזיפיות) האין סופית:
לא רק הים לא מתמלא אף פעם, לא רק הרוח לא נעצרת אף פעם, אלא גם גוף האדם דוהר ללא הפסקה וללא מטרה שוב ושוב ושוב
כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים – כל הדברים חוזרים על עצמם במעגליות אין סופית.
כל = מילת הגזמה
דוגמה א: לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר = אנשים לא מסוגלים להפסיק לדבר. אף פעם לא נגמרות להם המילים.
(אמירת המילים לא מספקת אותם)
דוגמה ב: לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת = העין אף פעם לא שבעה. תמיד מסתכלת.
דוגמה ג: וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ = אין מגבלה לכמות המילים שהאוזן מסוגלת לשמוע.
סיכום ביניים:
מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
הפרכה/התמודדות עם טענות שכנגד:
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא = יש אנשים שאומרים על דברים מסויימים שזה כן דבר חדש.
אולם, קהלת טוען שזה "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ". הסיבה שחושבים שזה חדש היא כי "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים" כי שכחו כבר מה שהיה פעם. אבל זה בסה"כ חוזר על עצמו. גם אם זה נדיר.
"וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" וגם את הדבר החדש הנוכחי ישכחו בעתיד כשיהיו דברים "חדשים" אחרים.
לכן, למסקנה, הכל הבל. הכל שטויות. הכל זמני. הכל חוזר על עצמו. אין ממה להתפעל ולהתרגש. אין למה לשאוף.
שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם "מחזוריות" זה רע?
מצד אחד – זה רע: כי זה משעמם (הסוף ידוע מראש).
מצד שני – זה טוב: שיש יציבות/מעגליות - אפשר לתכנן/להתכונן לדברים. יש תחושת ביטחון.
מעלת החוכמה:
לאחר שקהלת הראה שעולם החומר הוא מעגלי וזמני ואיננו מעניק משמעות אמיתית לחיים, הוא מנסה לבחון אולי הפתרון לבעיית הקיום ומשמעות החיים תבוא מעולם הרוח
פסוק יב אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם = כותרת לקטע הבא (לחצי השני של הפרק לפי החלוקה הנוצרית)(לפי החלוקה המסורתית שבתנ"ך זה קטע נפרד – יש בין שני הקטעים "פרשייה סגורה" רווח שסגור משני קצותיו).
המילה "אני" מבטאת שזהו מסע אישי פנימי של קהלת ולא בהכרח מסר אוניברסאלי. הוא חש חסר משמעות (אף שבנה את המקדש והיה מלך ישראל). משמע, שהתפקיד והמעמד לא בהכרח יוצרים אושר (אלא הסחת דעת בלבד מהשאלה "למה לחיות?").
פסוק יג: מוטו/פתיחה - וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי (חשבתי שהפתרון יהיה) לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר (לחפש) בַּחָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם; (אך גם) הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת (להתעסק) בּוֹ.
גם החוכמה זה משהו מיותר שה' נתן לבני האדם להתעסק איתו.
רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ = ראיתי כל מה שנעשה בעולמנו
וְהִנֵּה (ולפתע הבנתי ש) הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ = הכל שטותי ורעיון רע
חזרה/כפילות על מילת ההגזמה "כל" להדגיש שאין שום דבר חיובי.
מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן = דברים פגומים לא באמת ניתן לתקנם
וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת = דבר שכבר לא קיים לא ניתן לספור אותו
אֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה = החלטתי ללמוד "חוכמה" (פילוסופיה)
וְדַעַת הוֹלֵלֹות (חגיגות פרועות) וְשִׂכְלוּת (טיפשות) = וגם דברים פחות חכמים..
יָדַעְתִּי שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ = הבנתי שהכל שטויות. הכל מיותר.
נימוק: כִּי בְּרֹוב (הרבה) חָכְמָה רָב (הרבה) כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב.
ככל שיודעים יותר – מתוסכלים יותר. יודעים מה היה אמור להיות וסובלים מהפער בין הרצוי למצוי.
לפי דברי קהלת מובן מדוע האוכל מעץ הדעת טוב ורע זוכה ל"דעת" – כי זה חלק מהעונש. הסבל שיגרם לו כתוצאה מהוספת הדעת. (הרי – לא יודעים לא כואב).
פותרים את זה יחד:
כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה
לחצו כאן, ופתרו את שאלה 10 סעיפים א-ג
צריכים קצת עזרה?
בסעיף א' יש להסביר מה גרם לקהלת לחוש יאוש. יש להביא 2 ראיות.
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
הבל (זמני/חסר חשיבות), בָא (שקעה) הַשָּׁמֶשׁ, וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי (חשבתי) לָתוּר (לטייל/לשוטט/לחפש) לַעֲנוֹת (להתעסק) בּוֹ, וְהִנֵּה (ולפתע), רְעוּת רוּחַ (הכל רעיון רע), הוֹלֵלֹות (חגיגות פרועות) שִׂכְלוּת (טיפשות), רֹוב/רב (הרבה).
מונחים חשובים:
גישה ביקורתית/מסורתית, מילה מנחה, כותרת/מוטו, מטאפורה, הגזמה ספרותית, שאלה רטורית, ניגוד, חלוקה נוצרית/מסורתית, פרשייה סגורה.
קהלת ב'
תקציר:
קהלת ממשיך בחיפושיו אחר האושר. הוא מנסה את מזלו בהנאות חומריות אך שולל גם אופציה זו כדרך למציאת האושר. הוא שוב מנסה לבדוק אולי החוכמה היא הדרך לאושר גם שוב שולל (בתוספת נימוקים) גם אופציה זו. יחד עם זאת, יש בפרק רמזים מה יכול לגרום לאדם להיות מאושר. אם יתמקד פחות בעצמו ויותר בהענקת עזרה לאחרים – יחוש משמעותי ומאושר יותר מאשר צבירת נכסים ועושר פרטי לעצמו בלבד. וכן, היכולת לשמוח בחלקך היא מתכון לאושר מנצח. אבל זה רק ברמז. בגלוי קהלת מתאר תמונה קודרת ומדכאת מאוד.
סיכום הפרק:
פסוקים א-ג: חיפוש האושר בהנאות החיים
לאחר שהחיפושים שערך בסוף הפרק הקודם כשלו, וגם חוכמה לא נמצא בה יתרון, ממשיך קהלת לחפש את הדרך אל האושר.
הוא נהנה ממנעמי החיים, צחוקים, מסיבות, רחצה – הכל הבל.
פסוקים ד-יא: חיפוש האושר בצבירת נכסים
קהלת צובר רכוש רב: בתים, כרמים, גנים פרדסים, בריכות וכו' וכו'. בונה לעצמו "גן עדן" או "כלוב של זהב" ובכל זאת חש ריקנות ובזבוז זמן.
רמז א) לפתרון בעיית האושר:
בָּנִיתִי לִי... נָטַעְתִּי לִי... עָשִׂיתִי לִי... הַרְבֵּה הָיָה לִי.... מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.
בפסוקים אלו מסתתרות שתי הסיבות לדכאון
א) האדם מרוכז בעצמו. המילה המנחה "לי" מדגישה את האגוצנטריות המדכאת. לאחר שאדם בנה לעצמו ועשה לעצמו הוא נשאר עם עצמו וחש חוסר משמעות לקיומו. אולם, אם היה תורם מעצמו ונותן מעצמו יתכן והיה חש סיפוק ערך עצמי ומשמעות.
ב) האדם שצובר נכסים בהשוואה למה שיש לאחרים תמיד נמצא בתחרות בלתי פוסקת להיות עשיר יותר מהאחרים. תחרות שמתסכלת או מדאיגה אותו. אם במקום להביט מי נמצא מעליו בסולם הכלכלי יביט מי נמצא נמוך ממנו – האדם יחווה פחות תסכול ויותר אושר. (איזה הוא העשיר? השמח בחלקו!).
קהלת מודה שניצל את חוכמתו לעסקיו וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי (רכוש), מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם; אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי (עזרה לי) – אך גם מודה שזה לא עזר לו להרגיש מאושר.
קהלת מודה שהוא טעם מכל מה שחמד בעולם וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה – אבל גם זה לא הפך למתכון לאושר וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
רמז ב) לפתרון בעיית האושר
קהלת חוזר ומדגיש את הטענה שאין יתרון אמיתי בשום פעולה "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".
אולי הכוונה שיש לבצע פעולות שהערך שלהם הוא נצחי ולא רק תועלת זמנית.
לכן, שוב מתאר את הניסיון לרכוש וללמד (ולכתוב) דברי חוכמה, אך שוב מוצא גם בחוכמה חסרונות:
תחילה, יתרונות החוכמה:
וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת (טיפשות/בערות) כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחֹשֶׁךְ.
פשט: יותר עדיף להיות חכם מאשר טיפש ממש כשם שעדיף שיהיה אור מאשר חושך.
דרש: היתרון של האור נוצר רק בגלל החיסרון של החושך. הטוב מתברר רק בהשוואה לרע. החוכמה מוערכת בהשוואה לטיפשות. אם לא היה סבל/רוע בעולם לא היה לנו קנה מידה לטוב.
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ = החכם יודע כיצד להתנהל
וְהַכְּסִיל (טיפש) בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ = הטיפש מגשש את דרכו באפלה. מטאפורת האור. אור=שכל=טוב.
[חכם/טיפש=תקבולת ניגודית]
חסרונות החוכמה:
חסרון א) וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם = בסוף כולם מתים. גם הטיפשים וגם החכמים. (גם בני אדם וגם בעלי חיים) כולם זמניים. אז מה הערך בצבירת מידע וידע?
חיסרון ב) כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל = מה התועלת בחוכמה אם אחריך יש טפשים שלא משתמשים בחוכמה? הַכֹּל נִשְׁכָּח.
חיסרון ג) אדם יכול להקדיש מחשבה ולהקריב את חייו ולהקים מפעלים ובסוף הכל עובר בירושה לבן טיפש שלא ידע להעריך ולא לשמור על השיגי אביו: כִּי-יֵשׁ אָדָם, שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן; וּלְאָדָם (בן) שֶׁלֹּא עָמַל (השקיע) בּוֹ (במפעל) יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ (ירש אותו).
חיסרון ד) כאמור בפרק הקודם (יוסיף דעת יוסיף מכאוב) שוב חוזר קהלת על החיסרון כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם-בַּלַּיְלָה לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ. התסכול והייאוש והדיכאון לא מרפה מהחכם גם בלילות .
התוצאות השליליות של חיפוש רציונאלי לדרך אל האושר:
קהלת הרציונליסט לא מצא טעם לחייו והוא חש עצב/דיכאון: וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.
ממשיכים לחפור: לא במקרה ה' אסר על האדם לאכול מעץ הדעת לפני שאוכל מעץ החיים. לאדם שאין יצר חיים השכל עלול לגרום לו לרצות לסיים את חייו.
המסקנה של קהלת (לפי פרק ב'):
גַּם-זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא = הכל משמים. כל מה זכית שיהיה לך (חכמה/נכסים/הנאות).
מי המאושר? השמח בחלקו! כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו (טוב לפני ה' = צדיק) נָתַן (ה') חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה (להינות ממה שיש לו בלי לרדוף עוד ועוד ללא סוף);
וְלַחוֹטֶא (לרשע) נָתַן עִנְיָן (דחף) לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס (עוד ועוד באופן בלתי פוסק ומתסכל). מה שהחוטא שרודף ורודף אחרי הנאות ונכסים לא יודע – שבסופו של דבר – מה שהוא מייצר/צובר לא מונע מה' לתת את זה ליורש/אדם אחר שלא עבד על הדבר.
[צדיק/חוטא=תקבולת ניגודית]
לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים = החוטא מייצר/משדרג/ממציא דברים טובים אך ה' בוחר מה לעשות עם דברים אלו ולמי הם יגיעו.
ולכן, גם יצירה וצבירה (מתוך אמונה שזה למענך בלבד) גַּם-זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
פותרים את זה יחד:
טרם נשאלה שאלת בגרות על קהלת פרק ב'
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
עָמְדָה לִּי (עזרה לי), סִּכְלוּת (טיפשות/בערות), כְּסִיל (טיפש), עָמַל (השקיע), הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ (שטויות).
מונחים חשובים:
מילה מנחה, חזרה/כפילות, פשט/דרש, תקבולת ניגודית.
מבוא ספר איוב
גם ספר איוב מתמודד עם בעיית הגמול. אך גיבור הספר הוא לא מלך עשיר יפה בריא וחכם אלא אדם שאיבד ברגע אחד את כל רכושו וילדיו ולקה במחלה קשה בכל גופו. השאלה איננה רק פילוסופית תיאורטית אלא היא כואבת מוחשית ודוקרת הרבה יותר.
בשונה מיתר ספרי התנ"ך (ובדומה לקהלת) גם ספר איוב לא סבור שלצדיקים בהכרח טוב ולרשעים בהכרח רע. אך בניגוד לקהלת שאומר אין "טוב" בעולם, הכל הבל (או הכל יחסי (יתרון האור מהחושך)), בא ספר איוב ואומר אין "רע" הכל לטובה.
היה או לא היה? יש פולמוס/ויכוח האם הדמות של איוב שהיתה קיימת במציאות ההיסטורית, או שמא הדמות של איוב היא דמות ספרותית - "משל" בלבד.
חלק מהטיעונים לשלילת היותו דמות ריאלית הם:
א) מדוע היה צריך לסבול כל כך אם היה צדיק כה גדול?
ב) לא יתכן שיש אדם צדיק מושלם כמו איוב. ואילו הטוענים שלא היה ולא נברא אלא משל היה - למעשה טוענים שלכל אדם ואדם יש את סיפור איוב הפרטי שלו.
מבנה הספר: פרקים א-ב וכן פרק מ"ב נקראים "סיפור המסגרת". סיפור שמהווה רקע לכל ההתרחשויות בגוף הספר. פרקים ג-מ"א הם מחזורים של נאומים של ויכוחים בין איוב וחבריו ולעיתים גם ה'.
(נאום שונה מדו-שיח. כל דובר נותן הרצאה שלמה ורק בסיומה דובר אחר מתייחס לדבריו. זה לא דיאלוג בו כל כמה מילים הצד השני מגיב).
איוב א'
פרקים א-ב':פרולוג / סיפור המסגרת
פרק א'
תקציר הפרק:
במצג הפתיחה מוצגת הדמות של איוב כצדיק מושלם מבחינה דתית ועשיר מושלם מבחינה כלכלית ואבא מושלם מבחינה משפחתית וכי היה חרד לרמתם הרוחנית של ילדיו עד כדי כך שהיה מקריב קורבנות אולי הם חטאו בלב וקיללו ("ברכו") את ה'. לפעמים בתנ"ך יש שימוש במילה ההפוכה כדי לא להגיד ביטוי מזעזע. בגלל שקללת ה' הוא ביטוי מזעזע שלא ראוי לכתוב אותו אפילו, נעשה שימוש בביטוי "ברכת ה'", כמו שבימינו לפעמים אומרים משהו במרכאות כפולות או בציניות. למשל, זה כמו לומר: "תודה על ה"ברכה"" למישהו שקילל אותך.
למרות צדקותו של איוב, וליתר דיוק - בגלל צדקותו של איוב, נוצר ויכוח בין ה' לשטן: האם איוב אינטרסנט (תועלתן, שעושה הכל לתועלת עצמו) או צדיק אמיתי (שיאהב את ה' באש ובמים ולא רק כשנחמד לו). השטן מציע לערוך ניסוי: לפגוע באיוב ולראות אם עדיין יאהב את ה'. ה' מסכים לניסוי שמציע השטן והשטן מכה באיוב, משמיד את כל רכושו והורג את כל בניו, הכל ביום אחד.
איוב מזהה את ה"חוקיות" בסדר/מבנה האסונות ולכן מבין שהכל משמים ואומר את המשפט המצמרר והמרגש (שנהוג לומר בלוויות) "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" (תודה על כל מה שהיה לי בזמן שהיה לי).
השטן לא מתרגש מכך שנכשל בניסוי למרות שה' "כועס" עליו/על עצמו שהסכים בכלל לניסוי, אך ה' מסכים שוב שהשטן יערוך ניסוי נוסף בבן אדם זה ואף יפגע פיזית באיוב עצמו ולא רק ברכושו. אחרי שאיוב לוקה בשחין, אשתו (עזר כנגדו או בעדו?...) מציעה לו לקלל את ה' כדי שה' יהרוג אותו וכך יגאל מייסוריו (="המתת חסד" עצמית) אך הוא מסרב בתוקף ותוקף אותה בחריפות כיצד מעזה לדבר כך? (ואולי הוא לא באמת צדיק מושלם כפי שמוצג בפתיחה אם מדבר אליה כך?)
שלושה חברים בלבד באים לנחמו. בשלב זה הם לא מזהים אותו בגלל המחלה (שחין) שהיכה בו. הם יושבים שבעה פעורי פה בלי יכולת להוציא מילה מהפה.
סיכום הפרק:
פסוקים א-ה: מצג פתיחה (אקספוזיציה)
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-עוּץ
מדרש השם "עוץ" – פירוש א) עוץ לפי ספר בראשית הוא הנין של נוח ולפי דברי הימים הנכד שלו.
פירוש ב) עוץ מלשון "עצה" (כמו ארץ נוד מלשון ארץ נדודים).
כלומר: מדובר בסיפור בעל משמעות אוניברסאלית ולאו דווקא בעל משמעות לאומית פנימית אמונית של יהודים בלבד.
אִיּוֹב שְׁמוֹ
מדרש השם של איוב:
פירוש א) מלשון המילה "אוהב"
פירוש ב) מלשון המילה "אויב"
ואולי אפשר להציע פירוש שלישי שזה "הלחם" (מיזוג) של אוהב+אויב.
מצבו הדתי: וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
תפקיד ריבוי הכינויים להדגיש שהוא צדיק מושלם!
______________________
ממשיכים לחפור:
שווה לדעת להשוות: איוב מוגדר "ירא אלהים" לעומת הצדיק של משורר תהילים שמוגדר "ירא ה' ".
מדוע?
א) זו עוד ראיה לכך שהספר נכתב בראיה אוניברסאלית ולא לאומית (ה' התגלה בשמו הפרטי רק לעם ישראל, והשם אלוהים מקובל כשמדברים על התגלות ה' בטבע או כלפי העמים).
ב) "שמותיו" של האל, לפי המדרש, הם "מידותיו" - "תכונותיו"! (כמו 13 מידות של רחמים שבספר שמות). הם דרכי ההתגלות שלו בעולם (אל מלחמות/אל מלא רחמים/וכו'). השם ה' מסמל רחמים ואילו "אלוהים" מסמל דין. כמו כן, (לאור השוואת שמות ה' בבראשית א-ב, אנו כבר יודעים כי ) השם ה' מסמל קרבה שלו לאדם ואילו אלוהים מסמל ריחוק (בבראשית ב' ה' בורא בצורה מוחשית/קרובה יותר לעולם. בפרק א' הוא בורא ב"אמירה" בלבד).
______________________
מצבו המשפחתי: וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת.
השימוש במספרים סמליים/טיפולוגיים/סימבולים (3,5,7) מדגיש את השלמות המשפחתית.
מצבו הכלכלי: וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי-צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד-בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה, רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל (עשיר/חשוב) (יותר) מִכָּל-בְּנֵי-קֶדֶם (תושבי המזרח הקדום).
השימוש במספרים סמליים/טיפולוגיים/סימבולים (3,5,7) מדגיש את השלמות הכלכלית.
תמונה א: המחשת הצדיקות המושלמת של איוב
וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ (כל יום אצל אח אחר); וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, עִמָּהֶם (למרות שלהן אין קרקעות ואינן חוגגות מצד עצמן את הצלחת היבול)(=יחס משפחתי טוב לבנות). וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ (הסתיימו 7 ) יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם (טיהר אותם).
וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם = איוב (בדומה לאברהם, משכים קום, כלומר: מזדרז) ומעלה עולות (קורבנות) אחד כנגד אחד. סה"כ 10 קורבנות.
הנימוק להקרבת הקורבנות: כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי(!!!) חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ (קיללו) אֱלֹהִים בִּלְבָבָם(!!!)
איוב חושש אולי בזמן המשתה הבנים קיללו=זלזלו בה' בלב/במחשבות שלהם ולכן נזהר ומביא קורבן חטאת שה' ימחל להם על המחשבה שאולי חלפה להם בראש.
המילה "לברך ( ה' )" היא תיקון סופרים. היה כתוב או היה צריך להיות כתוב "קילל" אך כדי לא לפגוע בכבודו של ה' הסופרים (המעתיקים את התנ"ך מדור לדור) שינו מילה זו. (ממשיכים לחפור: בדומה לכך יש סה"כ 18 מקרים בתנ"ך בהם החליפו מילה למרות הקנוניזציה למרות שהטקסט התקדש).
כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל-הַיָּמִים (שנים).
כלומר לא מדובר באירוע שיא חד פעמי אלא בשגרת חייו המושלמת של איוב.
תמונה ב: ה"ויכוח" בין ה' לשטן
השטן סבור שזה "טוב מידי כדי להיות אמיתי" וטוען שאיוב לא באמת צדיק מושלם אלא אינטרסנט.
וַיְהִי הַיּוֹם (באותו יום שאיוב הקריב קורבנות לטהר את בניו) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים (מלאכים), לְהִתְיַצֵּב עַל-ה'; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. (יש טוענים שהשטן לא הוזמן אלא נדחף לפגישה/ועידה זו).
בדומה לשאלה "אייכה" שה' שואל את האדם, שואל ה' את השטן (כאילו אינו יודע) מֵאַיִן תָּבֹא?
השטן משיב (ובכך מסגיר את "מדרש השם" של שמו): מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ (שוטטתי/הסתובבתי לי בארץ). מדרש השם: השטן נקרא כך כי הוא שט בארץ. מדרש שם הוא לא פרוש מחייב, רק רעיון.
במקומות אחרים (כמו גם בספר איוב) לשטן יש תפקיד של "אוייב" של דמות ששמה מכשול בפני הגיבור.
ה' פונה לשטן ושואל אותו האם בשיטוטיו ראה גם דברים טובים... האם ראה את איוב שאין צדיק מושלם כמוהו?
השטן לא נעלב מהביקורת המרומזת של ה' ומשיב בלי למצמץ באמצעות שאלה רטורית:
הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים?
שימו לב כי בקטע זה שוב ושוב מוזכרים כינויים שונים של האל. פעם ה' ופעם אלוהים באותו קטע. שכן, השמות מבטאים "מידות"/"הופעות" שונות של ה' בעולם (כפי שהערנו לעיל).
השטן טוען: אַתָּה שַׂכְתָּ (הגנת, כאילו שמת משוכה וגדר) בַעֲדוֹ (עליו) וּבְעַד-בֵּיתוֹ... מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ (מטאפורה ל"הפעל את כוחך") וְגַע (פגע) בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ (בכל רכושו, כך שכבר לא יהיה לו מה להפסיד אם יפסיק להיות צדיק) אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ (אם לא יקלל אותך מיידית).
תגובת ה': ה' מסכים עם ההצעה להעמיד את איוב (כפי שהעמיד את אברהם בניסיון), אולם, הוא מסייג את דבריו/כוחו של השטן ואומר לו - הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ. כלומר, תפגע בכל מה שיש לו אך לא בו עצמו (כדי שנוכל לראות כיצד יגיב. אם תהרוג אותו איך נדע כיצד יחייה לאחר האסונות?).
וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן (עם חיוך שטני?..) מֵעִם פְּנֵי ה'. השטן יוצא לדרכו ברשות ובסמכות להכות ברכוש איוב.
שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: מי "אשם" במכות שקיבל איוב?
מצד אחד: השטן- כי הוא הציע הצעות אלו לה' לערוך ניסוי זה באיוב.
מצד שני: ה' – כי ה' "חימם" אותו בכך ששאל אותו מה דעתו על איוב? מה ציפה? שיגיד דברים טובים?
מי פגע בפועל באיוב? ה' או השטן?
כל צד מתנער לכאורה ממעשה זה.
מצד אחד: ה' אומר לשטן "הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ = רשאי לעשות לו כרצונך רק אל תפגע בו פיזית.
מצד שני: השטן הציע לה' "שלח נא ידך וגע בו" שה' יפעיל את כוחו ויפגע באיוב.
תמונה ג': מכות איוב
כשהמכות באות הן באות בצרורות...
על איוב נוחתות בזו אחר זו 4 מכות. אין לו זמן לנשום בין מכה למכה. אך זה מה שאולי הציל אותו והבהיר לו שזה לא יד המקרה או יד הגורל אלא ידו של ה'! ה' אחד = ה' אחראי על הכל! גם על האסונות.
אסון א: אסון בידי אדם
מַלְאָךְ (שליח/נער/עבד) בָּא אֶל-אִיּוֹב, וַיֹּאמַר: הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת, וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל-יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא (הגיעו שודדים) וַתִּקָּחֵם, וְאֶת-הַנְּעָרִים (עבדים) הִכּוּ (רצחו) לְפִי-חָרֶב; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ.
האתונות והבקר נגנבו/נשדדו.
אסון ב: אסון בידי שמים
עוֹד (עדיין) זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא (תוך כדי שאיוב מדווח ע"י השליח הראשון מגיע שליח נוסף) וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים (ברק) נָפְלָה מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ.
מכת ברק שרפה את הצאן ואת המשרתים/עבדים.
אסון ג: אסון בידי אדם
עוֹד (עדיין) זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר, כַּשְׂדִּים (בבליים) שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים (התפצלו ל3 מחנות) וַיִּפְשְׁטוּ (השתלטו) עַל-הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם, וְאֶת-הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי-חָרֶב; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ.
גם הגמלים נשדדו.
אסון ד: אסון בידי שמים
עַד (עדיין) זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן, בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת, וַיִּפֹּל עַל-הַנְּעָרִים, וַיָּמוּתוּ; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ.
כל בניו ובנותיו נהרגו מקריסת הבית על יושבים בגלל רוח מדברית חזקה.
מוטבים חוזרים:
עוד זה מדבר וזה בא = מדגישים את צפיפות האסונות.
נותרתי רק אני לבדי = לא נשאר כלום מהאסון ומה שנשאר נועד להכאיב לך.. לידע אותך.
________________
ממשיכים לחפור:
מבנה (סדר) האסונות:
א) מבנה צולב/כיאסטי (סדר הפריטים בתיאור האסון הפוך מסדר הצגתם במצג הפתיחה)
ב) מבנה מקביל (האסונות נעשים בסדר דומה: אדם שמים אדם שמים)
ג) מבנה של שלושה וארבעה (X+1) שלושת האסונות הראשונים פוגעים רק ברכושו (העבדים נחשבים רכושו) ואסון האחרון פוגע בחיי האדם של ילדיו הפרטיים.
________________
תגובת איוב לשרשרת המכות:
וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת-מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת-רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
איוב קורע בגדיו, תולש שערות ראשו, ונופל ארצה = מנהגי אבלות.
וַיֹּאמֶר: עָרֹום (חסר כל) יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה (לקבר).
איוב עושה "הערכת מצב (מחדש)" ואומר, שורה תחתונה, אני חוזר לנקודת ההתחלה ובכל מקרה גם בנקודת הסיום כשמגיעים לקבר אי אפשר לקחת כלום מהרכוש.
לכן הוא מברך את ה' על התקופה היפה שזכה לה עד כה.
הוא מבין שכל מה שהיה לו זה מה' ולכן זה בסה"כ בהשאלה ושנגמרת תקופת ההשאלה אומרים תודה ולא תוקפים את נותן המתנה:
ה' נָתַן, וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה', מְבֹרָךְ.
מכאן למדו חז"ל שחייב אדם להודות על הרעה כשם שמודה על הטובה. (כי הכל בסופו של דבר לטובה (כפי שניווכח בסוף הספר)).
סיכום ניסיון א:
בְּכָל-זֹאת, לֹא-חָטָא אִיּוֹב וְלֹא-נָתַן תִּפְלָה (קללה) לֵאלֹהִים.
השטן נכשל בניסוי. לא רק שלא הצליח לגרום לאיוב לקלל את ה' אלא שאיוב ברך את ה' במובן החיובי של המילה. הוא הודה לו על כל מה שזכה לו עד כה.
פותרים את זה יחד:
כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה
לחצו כאן, ופתרו את שאלה 10 סעיפים א-ב
על מנת לענות על סעיף ג' יש ללמוד תחילה את פרק ב'
שובו לסעיף ג' לאחר לימוד פרק ב'
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
בֵרְכוּ (קיללו) אֱלֹהִים, גַע (פגע) , מַלְאָךְ (שליח/נער/עבד), תִּפֹּל שְׁבָא (הגיעו שודדים), הַנְּעָרִים (עבדים), הִכּוּ (רצחו), עוֹד (עדיין), אֵשׁ אֱלֹהִים , כַּשְׂדִּים (בבליים), שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים (3 מחנות), וַיִּפְשְׁטוּ (השתלטו), וַיָּגָז אֶת-רֹאשׁוֹ (תלש שערות ראשו), עָרֹום (חסר כל), אָשׁוּב שָׁמָּה (אחזור לאמא אדמה = לקבר), תִּפְלָה (קללה).
מונחים חשובים:
פרולוג / סיפור מסגרת, מצג פתיחה (אקספוזיציה), מדרש שם, ריבוי כינויים, מספרים סמליים/טיפולוגיים/סימבולים (3,5,7), תיקון סופרים, שאלה רטורית, מטפאורה/האנשה, מוטבים חוזרים
איוב ב'
פרק ב' הוא המשך פרק א' (הפרק מתחיל בסצנה/תמונה 4)
תמונה ד: הויכוח השני בין השטן לה'
וַיְהִי הַיּוֹם (באותו היום) וַיָּבֹאוּ (שוב) בְּנֵי הָאֱלֹהִים (המלאכים), לְהִתְיַצֵּב (לפגישה/ועידה) עַל (עם) ה' וַיָּבוֹא (שוב) גַם-הַשָּׂטָן בְּתֹכָם, לְהִתְיַצֵּב עַל-ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן, אֵי מִזֶּה תָּבֹא (מאיפה באת?); וַיַּעַן (ענה) הַשָּׂטָן אֶת-ה', וַיֹּאמַר, מִשֻּׁט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.
מבחינת השטן, הוא בסה"כ משוטט (בעודו מחריב כל את עולמו הכלכלי של איוב ונוטל את נשמתם של כל 10 ילדיו ביום אחד בהיר). [מדרש השם של השטן - מלשון שוטטות]
(ושוב) שואל ה': הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל-עַבְדִּי אִיּוֹב? על הדברים החיובים התבוננת? ראית כמה איוב צדיק? וכיצד למרות כל מה שעבר וְעֹדֶנּוּ (עדיין) מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ (בשלמותו)?
וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם = ה' גוער בשטן שהסית את ה' נגד איוב ללא סיבה.
אך השטן (שוב) לא מתרגש ועונה לה': עוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ.
השטן טוען שאיוב הבין שזה משמים והוא היה מוכן לתת הכל העיקר לא להיפגע אישית (כשם שאדם מותקף אז הוא מגן על עור פניו בעזרת עור ידיו).
השטן מציע להקצין את הניסוי: אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע (פגע) אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ אִם-לֹא אֶל-פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ (=יקללך (=תיקון סופרים)).
השטן מבקש שה' יניח לו לפגוע פיזית גם באיוב כדי להראות לה' שאיוב ימהר לקללו כשיפגע אישית.
(ושוב) ה' מסכים להצעת השטן במקום להגיד שהוא יודע מראש מה תהיה התוצאה.
(ושוב) מסייג ואומר: אַךְ, אֶת-נַפְשׁוֹ שְׁמֹר = שהפגיעה הפיזית לא תהרוג אותו (שלא יהרס הניסוי)
(ושוב) וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן (עם חיוך שטני?..) מֵאֵת פְּנֵי ה'
שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם זה הוגן להתעלל כך באיוב (ללא הסכמתם/ידיעתם שהם במבחן)?
מצד אחד: כן! זה ניסוי שנועד לרווחת איוב וה' ידע מראש שאיוב יעמוד בכך (ה' לא מנסה מי שלא מסוגל לעמוד בניסיון).
מצד שני: לא! ולכן חז"ל שחשו חוסר נוחות מתיאורים אלו קבעו שסיפור זה לא ארע במציאות כי לכאורה אין כאן משפט צדק. איוב יכל לטעון "לא מדובשך ולא מעוקצך" שהוא לא רוצה לא לסבול ולא לקבל תגמול על הסבל. אך ה' לא שאל אותו.
תמונה ה: השטן מכה שנית
בלי כל עצירה ועיכוב: וַיַּךְ (היכה) אֶת-אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע = במחלת עור קשה
מִכַּף רַגְלוֹ עד (וְעַד) קָדְקֳדוֹ = מכף רגל ועד ראשו = "ניגודים" (מקצה לקצה) = בכל הגוף!
וַיִּקַּח-לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ = לא הספיקו לאיוב אצבעותיו ולכן לקח כלי חרס להתגרד בו.
וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ-הָאֵפֶר = פירוש א) כאות אבל על מות 10 ילדיו. פירוש ב) כדי להרגיע את העור.
עצת האישה – עצת אחיתופל או הצעת חושי? (הצעה טובה או רעה)?
הדמות המשנית של איוב, אשתו, מאירה את איוב באור חיובי. אנו רואים שלמרות שלא סבלה ממחלה פיזית באופן אישי אלא "רק" מתו לה ילדיה וכל רכושה אבד, והיא מציעה לאיוב לקלל את ה' ולמות:
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: עֹדְךָ (אתה עדיין) מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ (בתמימות=בשלמות שלך?)
בָּרֵךְ (קלל) אֱלֹהִים וָמֻת (התאבדות חסד).
שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם האישה מסייעת לשטן או לבעלה?
מצד אחד- היא מסייעת לשטן (כמו האישה לנחש), להכשיל את איוב ומנסה לגרום לו לקלל/לחטוא.
מצד שני – היא מסייעת לבעלה להפסיק את הסבל המיותר – כי מה הטעם בחיים מלאי סבל (בלי רכוש, בלי ילדים ובלי בריאות תקינה)?
תגובתו החריפה של איוב להצעת אישתו:
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי?? את מדברת כמו אישה שפלה?
"גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל"
פירוש א: איוב גוער בה – את יודעת לקבל מה' רק דברים טובים? הכל בא ממנו! גם הדברים הרעים!
לפי פירוש זה יש לקרוא את הפסוק כ"שאלה רטורית".
פירוש ב: איוב מעודד/מרגיע אותה: את הטוב נקבל בשמחה אך עם הרע אנו לא משלמים ונמתין שיחלוף. לפי פירוש זה יש לקרוא את הפסוק עם סימן קריאה בסופו ולא עם סימן שאלה.
סיכום תוצאות הניסוי: בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו.
למרות שהשטן הקצין את הניסוי ולמרות שאשתו הציע לו להיגאל מיסוריו לקלל ולמות איוב לא חוטא.
אולם, הפעם כתובה המילה "בשפתיו".
בדומה למילה "בדורותיו" המתארת את הצדיקות של נוח
גם כאן חז"ל מפרשים את המילה הזו לרעתו.
בשפתיים הוא לא חטא – אך בלב הוא כנראה כבר חטא.
איוב לא מברך ומודה לה' כפי שהודה לו לאחר שהתבשר על 4 האסונות. כעת הוא סובל יסורי תופת. במצב זה קשה לצפות שאדם יצליח להתעלות על החוויה הקשה ולהגיד גם עליה תודה (שעד כה הייתי בריא).
תמונה ו': ביקור התנחומים של שלושת חברי איוב
וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי (חברי) אִיּוֹב אֵת כָּל-הָרָעָה (אסונות) הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי; וַיִּוָּעֲדוּ (נפגשו) יַחְדָּו, לָבוֹא (אליו) לָנוּד-לוֹ (להנהן) וּלְנַחֲמוֹ. וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם (הביטו בו) מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ (לא זיהו אותו בגלל מחלת העור שקיבל),
מנהגי האבלות של חברי איוב:
וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ (בכו) וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ (קרעו בגדיהם לאות אבל), וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל-רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה (זרקו עפר על ראשם). וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ, שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת (ישבו שבעה על הקרקע ולא על כיסאות/כורסאות); וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר (ישבו בשקט ולא פנו אליו עד שהוא לא פנה אליהם) כִּי רָאוּ כִּי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד – כי לא היו להם מילים כדי לתאר את הסבל וכדי לנחם.
חלק ממנהגי האבלות נהוגים עד ימינו אנו: ישיבת 7 ימים ללא כיסאות (אלא על שרפרף / כיסא מונמך),
שתיקה עד שהאבל פונה אליך ובכי.
אולם, בימינו לא נהוג לזרוק עפר על הראש וכן, ע"פ חוק התורה אסור לתלוש שערות (כפי שנהג איוב (כמתואר בפרק הקודם)). וכן, בימינו רק האבלים מבצעים קריעת הבגדים (וכן, תלמידים מקורבים לרבנים גדולים, קורעים את הבגד כאילו הרב היה אביהם הביולוגי).
פותרים את זה יחד:
כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה
ראשית, כעת הינכם יכולים לענות על סעיף ג' בשאלה שהעלינו בפרק הקודם.
חזרו לפרק א' וענו על סעיף ג'.
לשני סעיפים נוספים, לחצו כאן, ופתרו את שאלה 5 סעיפים א-ב
צריכים קצת עזרה?
בסעיף א' מדובר בדמויות שונות. אחת מדברת והשניה לא.
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
וַיְהִי הַיּוֹם (באותו היום), אֵי מִזֶּה תָּבֹא (מאיפה באת?) וַיַּעַן (ענה) עוֹר בְּעַד-עוֹר (מגן על עור פניו בעזרת עור ידיו), וְגַע (פגע) , יְבָרְכֶךָּ (=יקללך), וַיַּךְ (היכה), שְׁחִין (מחלת עור), קָדְקֳדוֹ (ראשו), עֹדְךָ (אתה עדיין), מַחֲזִיק תֻמָּתֶךָ (תמימותך/שלמותך), רֵעֵי (חברי) אִיּוֹב, הָרָעָה (האסונות) וַיִּוָּעֲדוּ (נפגשו) לָנוּד-לוֹ (להנהן) וּלְנַחֲמוֹ.
מונחים חשובים:
מדרש השם, תיקון סופרים, ניגודים (מקצה לקצה), דמות משנית, שאלה רטורית.
איוב ג'
תקציר
בפרקים הקודמים (בסיפור המסגרת) איוב עמד בגבורה בניסיון הקשה והמר שהפיל עליו ה' בעצת השטן. איוב לא מקלל את ה' (לפחות לא בשפתיו) וכעת לאחר 7 ימי השיבעה, בהם שתקו איוב ומנחמיו, איוב פותח את פיו ומקלל. אך לא את ה' ואפילו לא את הוריו אלא את יום הולדתו/היווצרותו! איוב מעדיף את מותו מחייו. מחכה להיגאל מיסוריו ורוצה לנוח בקברו.
סיכום הפרק
פסוק א: כותרת ומוטו לפרק
א אַחֲרֵי-כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל אֶת-יוֹמוֹ.
אחרי שעברו עליו ימי השבעה בשתיקה מוחלטת. לאיש לא היה מה לומר וכיצד לנחמו. איוב פותח סוף סוף את פיו. איוב לא נכשל בניסוי. הוא לא מקלל את ה' אך מקלל את העובדה שנולד.
איוב מקלל את יום
הולדתו והיווצרותו
ב
וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר.
ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ;
וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר.
איוב מייחל לכך שהיום בו נולד ולילה בו אביו הכניס את אימו להריון – ימחקו מלוח השנה.
ד
(יום ההולדת/תאריך יצירתו) הַיּוֹם הַהוּא יְהִי-חֹשֶׁךְ (שלא יראו יותר יום זה בלוח השנה)
אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל (שגם ה' יתעלם
מיום זה ולא רק בני אדם); וְאַל-תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה (שלא תזרח בו
השמש).
ו הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ-אֹופֶל (חושך)
אַל-יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה (שלא יזכה ליום/תאריך ייחודי בלוח השנה) בְּמִסְפַּר
יְרָחִים (חודשי השנה) אַל-יָבֹא.
ז הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד (בודד);
אַל-תָּבוֹא רְנָנָה (שמחה) בוֹ.
ח יִקְּבֻהוּ (יקללו
לילה זה) אֹרְרֵי יוֹם (מקללי יומם (אנשים שמקללים גם הם את יום הולדתם)); הָעֲתִידִים (שיודעים ל) עֹרֵר לִוְיָתָן
.
איוב מתלונן שלא מת במהלך ההריון או הלידה
י כִּי (מדוע) לֹא
סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי (מדוע לא נשארתי נעול בבטן אמי) וַיַּסְתֵּר
עָמָל מֵעֵינָי (וכך לא הייתי רואה סבל בחיי).
יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת (מדוע לא מתתי במהלך
ההיריון?) מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע
(מדוע לא מתתי מרעב מייד בתום הלידה).
יב מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם (מדוע המיילדת
אספה אותי ולא נתנה לי ליפול לרצפה ולמות?)
וּמַה-שָּׁדַיִם כִּי אִינָק (מדוע אימא נתנה לי
לינוק במקום להרוג אותי בצמא).
איוב מייחל (מקווה) למותו
היתרונות במוות:
1) שקט/שלווה/מנוחה
יג כִּי-עַתָּה
שָׁכַבְתִּי (בקבר) וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי (איוב
מחכה ליום שבו "ינוח בקבר" / ינוח על משכבו בשלום = ללא סבל).
2) שוויון
יד עִם-מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ
.
טו אוֹ עִם-שָׂרִים, זָהָב לָהֶם;
הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
טז אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה;
כְּעֹלְלִים, לֹא-רָאוּ אוֹר.
יט קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו .
[=תקבולות נרדפות (מלכים/שרים), ניגודיות (קטן/גדול)]
כפי שכתב קהלת, "מקרה אחד לכולם", במוות כולם שווים: מלכים, שרים, עשירים, עבדים, עניים, זקנים ותינוקות ואף עוברים (עוללים לא ראו אור = מתו בטרם נולדו).
3) צדק
יז שָׁם רְשָׁעִים (חוטאים) חָדְלוּ (מפסיקים) רֹגֶז (להכעיס/לחטוא);
וְשָׁם (בקבר) יָנוּחוּ
יְגִיעֵי כֹחַ (כל העמלים).
יח
(שם) יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ (ישמחו); (כי) לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ (כי אין את המפקד/אדון שיכה בהם)
איוב טוען שהמשאלה שלו איננה משאלה פרטית (אלא משותפת לכל מי שחש כאב):
כ לָמָּה יִתֵּן
לְעָמֵל (לסובל) אוֹר (לחיות/לראות אור יום); וְ(למה יתן) חַיִּים
לְמָרֵי נָפֶשׁ (לסובלים).
כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ (יש אנשים שמחכים
כבר למותם אבל מותם מתעכב והם ממשיכים להתייחס בחיי העולם הזה);
וַיַּחְפְּרֻהוּ (מחפשים את מותם) (יותר) מִמַּטְמוֹנִים (ממחפשי אוצרות).
כב הַשְּׂמֵחִים, אֱלֵי-גִיל (המאושרים),
יָשִׂישׂוּ (ישמחו) כִּי (כאשר) יִמְצְאוּ-קָבֶר (את מותם).
הסיבות לתשוקת
איוב למות:
כג לְגֶבֶר, אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה;
וַיָּסֶךְ (מסתתר מאחורי מסכה/מסך) אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ
האדם לא מבין את דרכי ה'. ה' "מסתתר" (מתחבא) ולכן האדם לא מבין את דרכו ולכן רוצה למות מתסכול על חוסר הצדק והסבל שיש בעולם.
כד כִּי-לִפְנֵי (שאני מספיק לאכול וליהנות מאכילת)
לַחְמִי אַנְחָתִי (מצוקתי) תָבֹא וַיִּתְּכוּ (ישפכו) כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי (ואצרח מכאבים בכמויות עצומות)
.
כה כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי (מה שפחדתי) וַיֶּאֱתָיֵנִי
(בא אליי); וַאֲשֶׁר (ממה ש) יָגֹרְתִּי (פחדתי), יָבֹא לִי.
כו לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי
(לא זכיתי לרגע של שקט ומנוחה) וַיָּבֹא רֹגֶז (סבל/טלטלות החיים).
_______________________________
ממשיכים לחפור: שווה לדעת להשוות
לא רק איוב ביקש למות.
רחל העדיפה למות ולא להיות עקרה.
משה ביקש למות כאשר ראה שעם ישראל קשה עורף ומרבה לחטוא ומתלונן כל היום.
אליהו ביקש למות לאחר שנכשל בניסיונותיו להחזיר בתשובה את עם ישראל באמצעות ניסים (ניסוי האש בהר הכרמל) ועונשים (בצורת) כאחד.
ירמיה ביקש למות כאשר סבל מכך שלעגו לו וזלזלו בנבואות החורבן שמסר לעם.
יונה העדיף למות ולא להחזיר בתשובה את תושבי נינווה.
_______________________________
שאלת עמ"ר: המתת חסד זה טוב או רע?
מצד אחד זה טוב – כי זה גואל את האדם מייסוריו כאשר הוא כבר לא מסוגל לחיות כאדם.
מצד שני זה רע – כי זה מעניק תקדים להתאבדות גם לאנשים שמצבם הפיך וניתן לשיפור.
בדומה לטענת איוב, אפשר למצוא גם מקור בדברי חז"ל לטענה שעדיף לא להיוולד "טוב לו לאדם שלא נולד משנולד", בבחינת: "לא מדובשו (של העולם) ולא מעוקצו (של העולם)". עדיף לא להינות מהיתרונות של העולם כי לעולם יש יותר חסרונות מיתרונות. יותר סבל מאשר רגעי סיפוק והנאה.
שימו לב: כאשר לומדים את איוב חשוב לעשות הפרדה בין חיי איוב וערכי תקופתו לחיינו ותקופתנו. כמובן שהיום כמעט כולם יעדיפו חיים על פני מוות, ולכן כשאלת עמ"ר בחרנו במקרה רחוק במעט מחיי היום-יום שלנו, במקרה קיצון של אנשים במצבים בריאותיים קיצוניים שנתונים בכאב פיזי ונפשי מתמיד, בדרך כלל לאחר שנים רבות של חיים. בהמשך ספר איוב נמצא גם את תשובת האל, ובימינו וודאי שיש תשובות פילוסופיות רבות לשאלה על הייתרונות של חיים למרות הכאב.
פותרים את זה יחד:
כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה
לחצו כאן, ופתרו את שאלה 10 סעיפים א-ג
צריכים קצת עזרה?
גם הפעם, כדי לענות על סעיף ג' יש ללמוד תחילה פרק אחר (הפעם את פרק ל"ח).
לאחר לימוד פרק ל"ח חזרו וענו על סעיף ג'.
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
אֹופֶל (חושך) יְרָחִים (חודשים) גַלְמוּד (בודד) רְנָנָה (שמחה) יִקְּבֻהוּ (יקללו) אֹרְרֵי יוֹם (מקללי יומם) עָמָל (סבל) , חָדְלוּ (הפסיקו), נוֹגֵשׂ (מפקד/אדון מכה) וַיָּסֶךְ (הסתתר) אַנְחָתִי (מצוקתי) תָבֹא וַיִּתְּכוּ (ישפכו) כַמַּיִם.
מונחים חשובים:
סיפור המסגרת, מטאפורות, תקבולות.
איוב ד'
איוב פרק ד (א-ט)
תקציר
אליפז, ראשון הרעים (החברים) המגיבים לאיוב. הוא תוקף את איוב על דבריו, ורומז לו ברמיזות ברורות שאם הוא סובל כנראה זו עונש משמים על חטאיו. כלומר, אליפז יוצא נגד הערכת המחבר שאיוב היה "צדיק תם וישר", כי לפי השקפתו, לפי תורת הגמול, לא יתכן שאיוב נענש אם לא חטא.
סיכום הפרק (פסוקים א-ט)(יתר הפסוקים בפרק אינם בתוכנית הלימודים)
אליפז הוא ראשון המגיבים לדברי איוב. כמו יתר חבריו, גם אליפז איננו יודע על ה"ניסוי" שעורכים ה' והשטן על גבו של איוב, וגם הוא תוקף את איוב ולא את ה'.
פסוק א: וַיַּעַן (ענה/הגיב) אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי; וַיֹּאמַר.
פסוק ב: הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה = שאלה רטורית – ה' רק ניסה אותך בדבר אחד ואתה מתעייף? (כלומר, לפי ראות עיני אליפז שרשרת האסונות שהשמידה את כל רכושו וילדיו הם עניין של מה בכך. יתכן וברוח התקופה אלו אסונות שקרו להרבה אנשים ולא רק לאיוב).
וַעְצֹר בְּמִלִּין, מִי יוּכָל = שאלה רטורית – איך ניתן לעבור בשתיקה על דברים שאמרת? (אולם, איוב בפרק הקודם אמר דברים מתונים יחסית- בסבבים הבאים הוא יצא ביתר שאת נגד ה').
פסוק ג: הִנֵּה יִסַּרְתָּ (הטפת מוסר ל) רַבִּים; וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק = בעבר הלוא ידעת להטיף מוסר וכן לעודד אנשים שחוו אסונות (=הוכחה נוספת שהמקרה של איוב איננו ייחודי ולחילופין יתכן ומתכוון לכך שאיוב עודד את אשתו "את הרע לא נקבל!")
פסוק ד: כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ; וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ = תקבולת נרדפת - הצלחת להקים על הרגליים אנשים שנשברו נפשית כתוצאה מאסונות שחוו.
פסוק ה: כִּי עַתָּה (עכשיו) תָּבוֹא אֵלֶיךָ (הרעה/האסון) וַתֵּלֶא (ותתעייף?)
תִּגַּע עָדֶיךָ (תגיע עד אליך) וַתִּבָּהֵל? = תקבולת נרדפת של שאלות רטוריות
פסוק ו: הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ (מגנה עליך); תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ = אם היית ירא
ה' ותם עם ה' אז היתה לך הגנה. כלומר, אליפז רומז לאיוב שכנראה הוא לא "צדיק
ותם" כפי שתואר במצג הפתיחה. כי לשיטת אליפז צדיקים טוב להם. יש להם הגנה.
הצעת אליפז לאיוב:
פסוק ז: זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי (צדיק) אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים (צדיקים) נִכְחָדוּ (מתו/נענשו) – אליפז מביא ראיה/ביסוס לטענתו בכך שאין שום דוגמה לאדם צדיק שנכחד. רק רשעים נענשים ונכחדים. לכן, אם אתה מאמין שאתה צדיק, הרי שאתה מוגן!
פסוקים ח-ט: כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן (רשעים) וְזֹרְעֵי עָמָל (רשעים) יִקְצְרֻהוּ מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ (יענשו וימותו) וּמֵרוּחַ אַפּוֹ (ומכעסו של ה') יִכְלוּ (ימותו). ה' לא הרג אותך, סימן שאתה לא רשע. (מצד שני, הוא סובל, וכן, בני משפחתו מתו).
פסוקים יז-יח אינם בתוכנית הלימודים אולם הם מבטאים את הנחות המוצא של אליפז בצורה חדה:
פסוק י"ז: הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק = שאלה רטורית? היתכן שאדם צודק בטענותיו יותר מה'??
פסוק יח: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין; וּבְמַלְאָכָיו, יָשִׂים תָּהֳלָה = הרי ה' אפילו בעבדיו ומשרתיו מטיח האשמות כי הם טועים/חוטאים.
פותרים את זה יחד:
כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה
לחצו כאן, ופתרו את שאלה 10 סעיפים א-ג
צריכים קצת עזרה?
התשובות כתובות בגוף הסיכום
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
וַיַּעַן (ענה/הגיב), תִּלְאֶה (תתעייף), וַעְצֹר בְּמִלִּין (לעבור בשתיקה), וַתֵּלֶא (ותתעייף) , עָדֶיךָ (עד אליך) , כִּסְלָתֶךָ (מגנה עליך), נָקִי (צדיק), חֹרְשֵׁי אָוֶן (רשעים) כְלוּ (ימותו).
מונחים חשובים:
שאלה רטורית , תקבולת נרדפת.
איוב ל"ח
תקציר הפרק
בפרקים הקודמים איוב טען לחוסר צדק ודרש משפט צדק בינו לבין ה'. בפרק זה ה' מגיב לטענות איוב (בפרק ג') אך לא מעמיד את עצמו למשפט, כלומר, לא מצטדק או מנמק את מעשיו, אלא תוקף את טענות איוב (שבפרק ג') ואת עצם היהירות של איוב לנסות להבין את ה'. בעקיפין, עצם התגובה של ה' לטענות איוב, גם אם בשיטת "ההגנה הכי טובה היא התקפה", היא הוכחה עקיפה לכך שה' לא מתעלם ממעשיו/אמירותיו של האדם וכי פעולותיו אינם מתוך התעלמות לא הוגנת, אלא מתוך שיקולים אחרים שנשגבים מבינתו של אדם (אדם לא בהכרח אמור "לנחש" שהוא כרגע עומד בניסיון כאשר פוקד אותו אסון. שכן, לפי סיפור המסגרת, לא כל אסון זה עונש, כפי שנוכחנו לדעת, במקרה של איוב, הסבל נועד להעמידו בנסיון (כמו שה' בחן את אברהם בעקדת יצחק)).
סיכום הפרק
כותרת ומוטו
א וַיַּעַן (ענה) ה' אֶת-אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה; וַיֹּאמַר
התגובה של ה' באה ב"סערה":
א) כי איוב היה נסער בדבריו הבוטים נגד הצדק האלוהי.
ב) כי ה' כעס על דברי איוב והגיב בסערה.
ג) התגובה של ה' זה המשך רוח הסערה שהפילה את הבית של איוב על 10 ילדיו והרגה אותם.
רצף שאלות רטוריות שמטרתן אחת: להוכיח לאיוב שאיננו מסוגל להבין את ה':
ב מִי זֶה
מַחְשִׁיךְ (פוגע) עֵצָה (בדברי חוכמה) = מי זה (או: מי אתה שאתה) פוגע בדברי
חוכמה.
_____ (=תקבולת חסרה)(מי זה שאומר) בְמִלִּין (מילים)
בְּלִי-דָעַת (בלי מחשבה/היגיון/תבונה).
ג אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ (התלבש/קשור את הבגדים כמו גבר) וְאֶשְׁאָלְךָ (שאלות) וְהוֹדִיעֵנִי (ונראה מה תדע לענות לי). מטאפורת לבישת בגדי הגבר/בגדי גבורה = יציאה לקרב = כניסה לוויכוח (עם ה').
ד אֵיפֹה הָיִיתָ
בְּיָסְדִי-אָרֶץ? איפה היית שבראתי את העולם? = האם אתה בכלל יודע לראות את
התמונה הכללית או רק "מתחת לאף" הפרטי שלך?
ה מִי-שָׂם
מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע; אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו = מי מדד את הגדלים
העצומים שיש בבריאה? מי מתח קו (סרט מדידה)? יש לך את ה"תוכניות/מדידות"
של העולם?
ו עַל-מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ? על מה מונח ה"בסיס" (ה"יסודות") של
העולם?
אוֹ מִי-יָרָה (זרק)(את) אֶבֶן פִּנָּתָהּ ( את אבן הפינה – את היסודות)?
ז בְּרָן-יַחַד
כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ כָּל-בְּנֵי
אֱלֹהִים =
איפה היית שכל הכוכבים ומלאכי ה' מריעים ומהללים את ה'?
ח וַיָּסֶךְ
בִּדְלָתַיִם יָם = מי שם גבולות לים?
---------------------------------
ממשיכים לחפור: שווה לדעת להשוות כמו בתהילים ק"ד יש שריד מיתולוגי זה, של "מיתוס מרד הים" (שהים ניסה להציף את היבשה והאלים נלחמו כדי לעצור את אל של הים), וזאת בשונה מספר בראשית, שם יש "שבירת מיתוס" = ביטול המיתוס – והתייחסות למים כדבר ללא כוחות מיוחדים (שכן, בבראשית א', ה' רק מדבר אליהם ולא צריך לצעוק עליהם או לעצור בעדם בכוח).
---------------------------------
בְּ(זמן) גִיחוֹ (כשיצא) מֵרֶחֶם יֵצֵא = מרגע לידת/בריאת המים ה' שם להם גבולות וזאת בשונה מבראשית א' ובשונה מתהילים ק"ד, שהמים תחילה הציפו את כל העולם וה' אמר להם (לפי בראשית) / צעק עליהם (לפי תהילים) לזוז כדי שתראה היבשה. לפי ספר איוב, המים מהרגע הראשון "נולדו" (הגיחו=יצאו) מהרחם כשהם עם "גבולות".
ט בְּשׂוּמִי עָנָן
לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ = הים בלידה/יצירה שלו היה לבוש (מוגבל/מרוסן) עם חיתול של ענן
וערפל. מטאפורת הבגד – מסמלת את ה"גבולות" שיש לאובייקט הלבוש.
י וָאֶשְׁבֹּר
עָלָיו (כפיתי על הים) חֻקִּי (גבולות) וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם (ושמתי
מנעול על הדלת כדי שהים לא יפרוץ גבולות אלו = שריד מיתולוגי למיתוס מרד הים)
יא וָאֹמַר עַד-פֹּה
תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף; וּפֹא-יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ = אמרתי לים
עד איפה מותר לו להתפשט. פה תשים גבולות לגלים העצומים שלך.
לאחר שה' תיאר את עוצמתו וגדולתו כבורא – שוב שב להציג את אפסות האדם - כלומר: לא רק הים העצום מציית לה' בלי לפצות פה, כך גם האדם הקטן (יחסית לים), לציית לה' בלי לפצות פה.
שווה לדעת להשוות: כמו בתהילים ח' גם כאן מוצג הפער העצום בין האדם לבין הבורא – כגורם שאמור להוליד התפעלות ואמון ביכולות ובשיקול הדעת של הבורא.
יב הֲמִיָּמֶיךָ, צִוִּיתָ בֹּקֶר; ידעתה יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ = האם אי פעם מימיך אמרת לשמש לזרוח? אמרת לשמש אי פעם היכן לזרוח?
יג לֶאֱחֹז (להחזיק)
בְּכַנְפוֹת (בקצוות) הָאָרֶץ; וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה =מטרת בריאת השמש לפי פסוק זה היא לנער את העולם –
האור שמציף את הארץ מניס את הרשעים שפועלים בחסות החשכה. בדומה לספר
בראשית, הבריאה נוצרה למען בני האדם (וזאת בשונה מתהילים ק"ד, לפיו,
האדם הוא בסך הכל אחד מהפריטים שנבראו אך הוא לא במרכז כפי שמוצג בבראשית א').
במילה "רשעים" האות ע' היא "אות תלויה" אות זעירה שרשומה מעל קו הגובה של המילה.
הסיבה לכך היא: לפי הגישה הביקורתית – כי הסופר שכח לרשום את האות ע' וכשגילה זאת לא היה מקום להוסיף אות רגילה ולכן הוסיף מלמעלה את האות החסרה בקטן. בגלל שהטקסט התקדש (עבר תהליך "קנוניזציה" (התקדשות)) הסופרים שהעתיקו את התנ"ך הלאה מדור לדור (ה"מסרנים") המשיכו להעתיק את המילה כפי שהיתה בגרסה שבפניהם.
לפי הגישה המסורתית – ההקפדה על העתקת האות זעירה מדור לדור רומזת ל"משחק מילים". שה"רשעים" הם ה"עשירים".
יד (הארץ) תִּתְהַפֵּךְ
(תשנה צורה) כְּחֹמֶר (כמו חומר לישה ששמים בתוך תבנית) חוֹתָם;
וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ = בני האדם הם כמו "בגדים" בשביל כדור הארץ. משהו שמתחלף כל זמן קצר. כלומר: מטרת מטאפורת הבגדים לסמל את הארעיות / הזמניות של בני האדם.
טו וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם; וּ(אפילו)זְרוֹעַ (יד) רָמָה (חזקה)(של הרשעים) תִּשָּׁבֵר.
שוב האות ע' אות תלויה. לפי הגישה הביקורתית – הסופר טעה פעמיים באותה מילה ופעמיים נאלץ להוסיף אות זו מעל המילה. לפי הגישה המסורתית – האות התלויה בפסוק זה רומזת לכך שה' פוגע בעין של הרשעים, כלומר: פוגע במאור עיניהם = במבט שלהם על העולם = בהבנת העולם.
טז הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי-יָם
וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ = הגעת ויש לך מושג מה קורה במעמקי הים?
יז הֲנִגְלוּ לְךָ
שַׁעֲרֵי-מָוֶת; וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה = עברת את שער הכניסה לעולם המוות?
יש לה מושג מה קורה אחרי המוות?
יח הִתְבֹּנַנְתָּ (ראית)
עַד-רַחֲבֵי-אָרֶץ? הַגֵּד אִם-יָדַעְתָּ כֻלָּהּ = אפילו את העולם הזה אתה לא מכיר את כולו אלא רק את אזור מגוריך.
יט אֵי-זֶה
הַדֶּרֶךְ, יִשְׁכָּן-אוֹר; וְחֹשֶׁךְ, אֵי-זֶה מְקֹמוֹ = היכן האור
והחושך ממוקמים?
כ כִּי תִקָּחֶנּוּ
אֶל-גְּבוּלוֹ; וְכִי-תָבִין, נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ = בהמשך לפסוק הקודם – אם אינך יודע מהיכן מגיע האור והחושך כיצד תדע
לשים לו (כמוני) גבולות? כיצד תדע לשלוח אותו ולהחזירו להיכן שצריך?
בדומה לבריאת האור ביום הראשון בבראשית א' האור לא תלוי בהכרח בקיומה של השמש שנבראה ביום ד'. מטרת הצגת חוסר התלות בין השמש לאור שמחייה את העולם היא שבירת המיתוס שהשמש היא אל.
כא יָדַעְתָּ
כִּי-אָז תִּוָּלֵד וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים. = אתה נולדת ואתה קיים
מאז בריאת העולם ויודע כל מה שקרה בימים אלו? יש לך את התמונה המלאה כמוני שאתה
מתווכח מולי?
כב הֲבָאתָ,
אֶל-אֹצְרוֹת שָׁלֶג; וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה. = אתה מילאת (כמוני)
מאגרי שלג וברד?
כג אֲשֶׁר-חָשַׂכְתִּי
לְעֶת-צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה. = שמרתי מאגרים אלו (של שלג וברד) ליום שאלחם/אעניש את הרשעים.
כד אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ
(כיצד) יֵחָלֶק (מתפזר ה) אוֹר? (כיצד) יָפֵץ (מתפזרת) קָדִים (רוח
מזרחית) עֲלֵי-אָרֶץ?
כה מִי-פִלַּג
לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה = מי יצר תעלות/ערוצי נחל למי הגשמים? וְ(מי יצר)דֶרֶךְ
לַחֲזִיז קֹלוֹת (לרעמים).
כו לְהַמְטִיר
עַל-אֶרֶץ לֹא-אִישׁ, מִדְבָּר לֹא-אָדָם בּו. מי הוריד גשם גם היכן
שאין בני אדם, למשל במדבר. כמו בתהילים ק"ד, ובשונה מבראשית
א', העולם לא נברא רק למען האדם. הראיה: יש גשמים גם במקומות שאין בני אדם.
לסיכום: איוב מנסה לחקור במופלא ממנו, בדברים נשגבים מבינת האדם, וה'
תוקף את עצם הניסיון שלו לנסות להבין את דרכי האל. לפי פרק ל"ח נסתרות דרכי
האל.
פותרים את זה יחד:
כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה
ראשית, חזרו לפרק ג' וענו על סעיף ג!
לאחר מכן, לחצו כאן, ופתרו את שאלה 10 סעיפים א-ג
צריכים קצת עזרה?
בסעיף א'1 צריך להראות שה' שולט בים ביד רמה ולפיכך גם האדם צריך להיכנע לו כמו כל יתר הברואים הקטנים והגדולים כאחד.
בסעיף א'2 מעמד האדם בספר בראשית שונה ממה שמוצג באיוב פרק ל"ח.
בסעיף ב' אין צורך לפנות לפרק י"ג (כי הוא לא במיקוד), אולם, ניתן לענות על הסעיף גם ללא הבאת ראיה שבפרק י"ג הוא חושש ומצפה כאחד לפגישה עם ה'. מה שנותר לענות כעת, זה להראות מדוע היה מוצדק לצפות ולחשוש כאחד.
רושמים במחברת:
מילים חשובות:
וַיַּעַן (ענה), אֱזָר כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ (התלבש/קשור את הבגדים כמו גבר) , קו (סרט מדידה), עַל-מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ? (על מה מונח ה"בסיס" (ה"יסודות") של העולם?), בְּ(זמן) גִיחוֹ (כשיצא), נִבְכֵי-יָם (מעמקי הים), אֵי (היכן), אֹצְרוֹת (מאגרים), קָדִים (רוח מזרחית).
מונחים חשובים:
מטאפורה, שריד מיתולוגי (למיתוס מרד הים הכנעני), "אות תלויה", אות זעירה, הגישה הביקורתית/מסורתית.