חוק וחברה - תקציר

תקציר

פרק זה עוסק בסדרי שלטון ומשפט. חברה לא יכולה להתקיים ללא גוף שאוכף את הסדר והחוק על כולם. בפרק זה מדובר על חובת הציות לפסקי דין וכן על מינוי מלך ע"פ התנאים שהתורה מפרטת בפרק.

 

סיכום הפרק

 

מערכת המשפט: בית משפט מקומי ובית משפט מרכזי (ה"סנהדרין"/בית הדין הגדול)

בשונה ממערכות משפט בימינו, בעבר לא היתה "זכות ערעור" לבעל דין שפסק הדין לא מצא חן בעיניו, מאידך, בשונה ממערכות המשפט בימינו, לשופט היה מותר לומר "איני יודע" ולהעביר את התיק לבית משפט בכיר ממנו. כיום, שופט שלא יודע להכריע, חייב לנקוט צד ואם מי מבעלי הדין ירצה ילך ויגיש ערעור. כמו כן, העונש על התעלמות מפסק דין, בימינו איננו העונש החמור שהיה נהוג בזמן התורה.

 

ניסוח קזואיסטי=מקרה+דין

מקרה: כִּי (כאשר) יִפָּלֵא מִמְּךָ (לא ידוע לך) דָבָר לַמִּשְׁפָּט,

למשל: בֵּין-דָּם (טהור) לְדָם (טמא), בֵּין-דִּין לְדִין (דיני ממונות), וּבֵין נֶגַע (פצע)(טמא)(צרעת) לָנֶגַע (טהור) דִּבְרֵי רִיבֹות בִּשְׁעָרֶיךָ (סכסוכים משפטיים שמביאים לשופט המקומי).

הדין:  וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם , אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ (בספר מלכים המקום שיקבע יהיה ירושלים). וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (השופטים חלקם היו כהנים); וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.

 

חובת הציות מלאה וקפדנית לפסקי הדין  

וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.  עַל-פִּי הַתּוֹרָה (ההוראה) אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה:  לֹא תָסוּר (תסטה), מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. 

אסור לסטות מפסק הדין, לא ימינה ולא שמאלה, לא להקל ולא להחמיר, לא להוסיף ולא לגרוע.

 

דין "זקן ממרה" (אדם/חכם/שופט זוטר שמפר פסקי דין של בית הדין הגדול)

המקרה: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ

הדין: וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא,

הטעם: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.  יג וְכָל-הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (יפחדו); וְלֹא יְזִידוּן, עוֹד. 

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך יש הצדקה לעונש מוות למי שמפר פסק דין?

מצד אחד – זה נשק קיצוני על עבירה פעוטה. למשל, אדם שמחליט לשלם 90% במקום 100% ממה שנפסק נגדו.

מצד שני – זה הנשק הכי מרתיע שקיים כדי שלא יזלזלו בבתי משפט כי בלי שמירה על הסדר הציבורי ועל פסקי דין החברה תתמוטט.

_________________________________________

ממשיכים לחפור:  נזכיר כי חז"ל בטלו את כל עונשי המוות ואת כל העונשים הגופניים גם במקרים של רצח או עבודה זרה וזאת אלפי שנים לפני שמדינות מודרניות בטלו את עונשי המוות על רצח/בגידה במולדת וכו'. כמו כן, בימי חז"ל ממילא לא היה בית דין מרכזי כך שדין זקן ממרה לא היה רלוונטי יותר מאז חורבן המקדש. בימינו אדם שמפר הוראות בית משפט ניתן להאשימו לפי פקודת בזיון בית המשפט ולהכניסו לכלא.

 

_________________________________________

חוק המלך:

מקרה: כִּי (כאשר) תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ = מצווה התלויה בארץ

             אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ = השקפה היסטוריוסופית דתית (שהנצחונות הן בזכות ה' 

              (כמו בדברים פרק כ')),  וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ

הטעם: כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי (כמו שכל המדינות מנוהלות באותה תקופה). 

הדין:   שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, א) אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ = הנביא צריך למנותו לתפקיד

                                                   ב) מִקֶּרֶב אַחֶיךָ = אסור לו להיות מעם אחר

_________________________________________

ממשיכים לחפור: יש פרשנים שטוענים כי המילים "ואמרת אשימה עלי  מלך" הם כבר חלק מה"דין" ולא המשך תיאור ה"מקרה". כלומר, לפי פירוש זה:

א) יש חובה לרצות מלך – זה לא "רשות" האם יהיה מלך או לא.

ב) גם ה' וגם העם צריכים לבחור באותה דמות ולא רק אחד מהם.  (כפי שהיה עם שאול ודוד, שה' ה' בחר בהם וגם העם).

_________________________________________

דיני מלך:

הדין: לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים,

הטעם: וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס

הנימוק הגלוי – ריבוי סוסים יפתח יחסי מסחר עם מצרים – המדינה ששיעבדה את בני ישראל והטביעה את הזכרים ביאור וה' ציווה לא לחזור אליה.

נימוק סמוי – מלך חזק מידי עלול לפתוח במלחמות מיותרות.

 

 

דין:  וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים

הטעם: וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

הנימוק הגלוי – ריבוי נשים עלול לכלול נשים שלא מאמינות בה' ושיגרמו למלך להפסיק להאמין בה'.

הנימוק הסמוי – עיסוק יתר בנשים עלול להסיט את המלך מענייני הממלכה לענייני הנאותיו וכן עלול לגרום לכך שיאלץ נשים שלא רוצות בו לשכב עימו בניגוד לרצונן האמיתי.

  

דין: וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. ("לא" ו"לו" = מצלול (מילים בעלות צליל דומה)

המילים הנ"ל הן מילים מנחות בקטע - חוזרות ומדגישות את המסר כי הכסף והרכוש של העם לא שייך למלך וכי המגבלות של החוק חלות גם עליו.

הפעם לא כתוב "לא ירבה" אלא "לא ירבה מאוד" שהכמות לא תהיה מוגזמת.

לא כתוב מה הנימוק. הנימוק הסמוי הוא שהתמכרות לכסף תוביל לכך שהמלך יעלה מיסים ויכביד על העם בצורה מוגזמת ומיותרת דבר שיגרום למרידות ולחוסר יציבות.

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: כמה זה "הרבה"?

מצד אחד לא כתוב בתורה שבכתב כמה זה נחשב הרבה. אבל גם לא כתוב פרטי דינים נוספים בחוקים רבים. לשם כך יש צורך בתורה שבעל פה/בתי משפט ש"יפרשו" את החוק שמנוסח באופן כללי.

מצד שני בכוונה לא כתוב כמויות כי זה משתנה ממקום למקום מזמן לזמן. מה שנחשב היום הרבה יתכן ובתקופה אחרת יחשב מעט ולהיפך.

 

 דין: וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (עותק מספר תורה/מספר דברים), עַל-סֵפֶר (פרטי שיהיה איתו תמיד), מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (מהגירסה שנמצאת בידי הכוהנים).  וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו.

הטעם:  לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו,

           לְבִלְתִּי (כדי שלא) רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו (שלא ירגיש מעל כולם) = נימוק חברתי

           וּלְבִלְתִּי (כדי שלא) סוּר (יסטה) מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול = נימוק דתי

          לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא (גמול אישי) וּבָנָיו (גמול דורות) בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (גמול קיבוצי).

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: יציבות שלטונית, זה טוב או רע?

מצד אחד – יציבות פוגעת בעקרון חילופי השלטון ומונעת ריענון ותחלופה כאשר לא מרוצים.

מצד שני – שיש תחלופה רבה אין יציבות וקשה לנהל את החיים כאשר הכללים משתנים משליט לשליט. וכן, כאשר יש תחלופה השליט דואג רק לשנים הקרובות ולא לטווח הארוך.

 

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: איזה עקרון דמוקרטי בא לידי ביטוי בחוקי המלך?

"עקרון הגבלת השלטון" – המלך הוא רק אדם והוא עלול לנצל את כוחו לרעה לכן יש להגבילו למרות שהעם וה' בחרו בו.

 

שווה לדעת להשוות:

בספר שמואל היחס למינוי מלך הוא שונה, הוא יחס שלילי. ה' רואה בכך זלזול בהנהגתו. ואילו בפרק שלנו מדובר ביחס חיובי.

סיבת ההבדלים:

לפי הגישה הביקורתית – התנ"ך נכתב ע"י אנשים שונים בתקופות שונות ולכותבים היו דעות שונות.

לפי הגישה המסורתית – ספר דברים (החומש האחרון בספר התורה) וספר שמואל אכן נכתבו ע"י אנשים שונים ובתקופות שונות, אך הם האמינו באותו אל, אותם ערכים ומצוות, ובכל מקרה, אין כאן סתירה אמיתית כי המטרה בספר דברים היא מטרה חיובית – שיהיה חוק וסדר כמו שיש בכל מדינה שאין בה "אנרכיה". תמיד צריך מלך/שליט שינהיג פוליטית את העם וינהל מערכת משפט וגביית מיסים וצבא וכו'. ואלו בספר שמואל המלך נועד להיות תחליף לנביא שהיה נציג ישיר של ה' ולכן הכעס היה על המטרה הסמויה ולא על הצורך הלגיטימי במלך. 

 

שווה לדעת להשוות: חטאי שלמה ועונשו (מלכים א פרקים י-יב)

שלמה המלך הפר את כל חוקי המלך והסכנות שהמחוקק צפה אכן התגשמו. שלמה הרבה נשים, כסף וסוסים והדבר הוביל למפלתו. הנשים הרבות שהתחתן עימן היו בעקר נוכריות והן גרמו לו לעבוד/לאשר עבודה זרה וריבוי המיסים גרם למרד של שבטי הצפון וגרם לפילוג המלוכה.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 8 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב יש להוכיח מהכתוב מי מעל מי? המלך או בתי המשפט?

סעיף ג' שאלה מתחכמת מאוד! המילים שכתובות שונה אך נשמעות אותו דבר הן המילים "לא" ו"לו". והן כמובן מדגישות את העמדה של המחוקק כלפי הכוח/רכוש של המלך.

 

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

כִּי (כאשר), יִפָּלֵא מִמְּךָ (לא ידוע לך), נֶגַע (פצע),  דִּבְרֵי רִיבֹות בִּשְׁעָרֶיךָ (סכסוכים משפטיים שמביאים לשופט המקומי), תּוֹרָה (הוראה), לֹא תָסוּר (לא תסטה), יִרָאוּ (יפחדו), מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה  (ספר דברים)

 

מונחים חשובים:

סנהדרין, ניסוח קזואיסטי=מקרה+דין, זקן ממרה, מצווה התלויה בארץ, השקפה היסטוריוסופית דתית, נימוק חברתי/דתי/תועלתני, מצלול, מילים מנחות, גמול אישי/דורות/קיבוצי, גישה ביקורתית/מסורתית