חוק וחברה - תקציר

ויקרא י"ט (א'-ד', ט'-י"ח)

להיות בן אדם טוב

קישור לפרק

מבוא לספר

ספר ויקרא הוא הספר השלישי בחמשת חומשי תורה והוא נקרא ספר ויקרא על שם המילה הראשונה בספר (כמו שספר בראשית נקרא ספר בראשית על שם המילה הראשונה בספר (וכמו שספר שמות נקרא ספר שמות על שם המילה השניה בפסוק הראשון בספר)).

ספר ויקרא נקרא בתרגום השבעים  "לויטקוס" (ספר הלווים).

בחז"ל הוא נקרא ספר תורת כוהנים והיות ויש בו פרקים רבים בנושא קורבנות.

פרק י"ט נקרא ספר הקדושה והוא עוסק בציוויים שהופכים אותנו ל"עם קדוש".

תקציר

קובץ חוקים דתיים וחברתיים זה עוסק בַּמונח קדושה, המשמש כאן כביטוי מכליל לסדרה של התנהגויות ההופכות אדם ל"קדוש" (שונה/נבדל) כמו ה'. מקור החוק ותוקפו של החוק הוא אלוהי, שכן הוא נמסר מה' למשה בדרישה להורות אותו לעם, ולכן פעמים רבות בפרק מופיע הביטוי החוזר "אני ה' [אלוהיכם]", המתַקף את החוק ומהווה "נוסחת סיום" לכל קבוצה/תת נושא של חוקים וכן סוג של איום מרומז שכדאי לנו לשמור על החוק אחרת נענש כי ה' רואה הכל (= "נימוק תועלתני").

 

סיכום הפרק

החוק נחלק לשני חלקים:

פס' א'-ד' מתארים מצוות דתיות ציוויים שבין אדם למקום (לה'), והם דומים לחוקים המצויים בעשרת הדיברות: כיבוד הורים, שמירת שבת, אמונה באל יחיד (איסור עשיית מסכות ואלילים). 

ההבדלים בין הנוסחים של הדיברות לבין המצוי בחוק "קדושים תהיו" אינם משמעותיים (חז"ל וגם המחקר המודרני עמדו על ההבדלים והציעו הסברים שונים לקיומם), אולם אין הם אינם משליכים על הרעיונות הדומים שבחוקים אלה, המלמדים על הערכים הזהים שהנחו את העם בתקופת התנ"ך.

_________________________________

ממשיכים לחפור:

שימו לב למשל, להבדלים הבאים:

1. סדר הציווים - בעשרת הדיברות מצוות שבת לפני מצוות כיבוד הורים. 

2. סדר הדמויות - בעשרת הדיברות האב לפני האם במצוות כיבוד הורים. כדי לאזן ביניהם.

3. שכר ועונש - בעשרת הדיברות יש גמול דורות/אישי/קיבוצי חיובי/שלילי. אדם קדוש לא עושה דברים בגלל שכר ועונש אלא בגלל שזה אמת ולא שקר.

_________________________________

בפסוק ב' מורה ה' למשה לדרוש מהעם להיות עם קדוש מהסיבה שה' הוא קדוש. רעיון זה נובע מהתיאור האוניברסלי של בריאת האדם בבראשית א', כ"ו, שם מתואר האדם כברוא שנברא בצלם האל ובדמותו. בשל כך על האדם להידמות לה' בדרכיו ובהתנהגויותיו. 

הדרישה להרגיש יראה כלפי ההורים (לכבד אותם ולהכיר בחשיבותם) נובעת מהתפישה ששלושה שותפים משתתפים ביצירת האדם: אבא, אמא, ה'. שמירת השבת נדרשת כחלק מרעיון ההידמות לאל - כשם שה' ברא את העולם בשישה ימים ובשביעי נח ופסק ממלאכה, כך גם האדם צריך לעשות. האיסור לעבוד אלילים נובע מהתפישה המונותאיסטית, לפיה יש לעבוד אל אחד בלבד, הוא אלוהי ישראל. 

קיומם של שלושת החוקים הללו, שהם דתיים מעיקרם, מקדם את האדם להיות קדוש בעיני ה'. אך לא די בהם: כדי להיות קדוש, יש לקיים גם את החוקים החברתיים הבאים.

פס' ט'-י"ח מציגים את ההתנהגויות החברתיות המצופות מהאנשים בתחומים: החקלאי, הכלכלי, המשפטי ובתחום יחסי האנוש (להוציא את פסוק י"ב, שהוא בעל אופי דתי). המסר העולה מהם הוא שקדושה אינה עניין דתי בלבד, אלא משלב היבטים חברתי, מוסרי וערכי. כדי להיות "קדוש", עליך תחילה להיות "בן אדם טוב".

בתחום החקלאי (פס' ט'-י') 

גידולי שדה: נדרש החקלאי בעת הקציר להשאיר בשדהו פאה (קצה, מסגרת) ונאסר עליו ללקט שיבולים נפלו לו בעת הקציר ואסיף, אלא עליו להשאירם לשכבות החלשות בחברה: עני וגר. 

גידולי גפנים/כרמים: החקלאי מצווה להשאיר עוללות - את הענבים שלא הבשילו על הענפים, ולא לחזור לאסוף אותם בהמשך. כך גם לא ללקט "פרט" - ענבים בודדים שנפלו לרצפה או אשכול שיש בו כמה ענבים בודדים. 

בתחום יחסי האנוש (פס' י"א) נדרש האדם לא לפגוע בקניין הפרטי של האדם: לא לגנוב, ולא להכחיש שגנב ולא לשקר בשום מצב. יש פה חינוך לאהבת האמת ולמימושה. 

בתחום הדתי (פס' י"ב) נאסרת השבועה בשקר בשם ה' מפני שהיא נחשבת לחילול (זלזול ב)כבודו. הערך הנשגב של האמת לא מאפשר לקשור את שם ה' בדברי שקר. 

בתחום הכלכלי (פס' י"ג) נדרש המעסיק לא לנצל את חולשת העובדים, לא לעשוק אותם ולא לגזול מהם דבר ובעיקר לא להלין (להשכיב את הכסף אצלך בלילה) את המשכורת שלהם בשום מצב (=איסור הלנת שכר). 

פס' י"ד אף הוא עוסק ביחסי אנוש ובמוסר, ובו מוזהר האדם מניצול מגבלה של עיוורים וחרשים באופן נבזה, שלא יאפשר לדעת מי פגע בהם. זהו איסור חמוּר! 

המילים "עיוור" ו"חרש" הן לא רק תיאור פיזי של לקות של אדם שאותה אסור לנצל לרעה (לעשוק), אלא גם מטאפורה לכל חולשה של אדם שניתן לנצל לרעה (=לעשוק). למשל, אסור לקלל אדם שלא דובר את השפה שלך גם אם הוא שומע פיזית. וכן, אסור להטעות מישהו (למשל לסמן לו כיוון שגוי בכוונה), גם אם הוא רואה אך לא מבין שעובדים עליו. 

בתחום המשפטי (פס' ט"ו) מוזהר השופט מעיוות משפט ומהטייתו למען עני (דל) או עשיר (גדול). זוהי שאיפה לצדק, הוגנות ושוויון במשפט. 

פס' ט"ז-י"ח עוסקים בתחום יחסי אנוש. הם אוסרים ללכת רכיל (לספר לשון הרע), אסור לעמוד על דם רעך = אסור לעמוד מנגד שמישהו בסכנת חיים (גם אם לא אתה זה שגרמת לסכנה בה הוא מצוי).

בפסוקים אלו התורה אוסרת על "שמירה בבטן", ומעודדת לדבר על מה שקשה לך. "הוכח תוכיח את עמיתך" - תסביר לו את טעותו/שהוא פוגע בך. כדי להימנע מנטירת טינה (מאיזכור המעשה הרע שעשה לך) או מנקמה. 

"ולא תשא עליו חטא" = פירוש א) אם לא תסביר לו שהוא חוטא/פוגע בך - אתה תשנא אותו וזה הרי אסור (לא תשנא / ואהבת לרעך). תשא (=תסחב, תרים) עליו (=בגללו) חטא (חטא של שנאת האחר)  פירוש ב) הוא ימשיך לחטוא כי לא הסברת לו שזה פוגע/אסור ואז גם אתה תישא בגללו חלק מהחטא.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 8 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א' "חברת מופת" הכוונה חברה "מושלמת" שמשמשת דוגמה לעמים אחרים.

בסעיף ב1 יש להדגים מצוות מתחומים שונים. יש להציג מה התחום וכיצד הנחת היסוד של החוק היא שאנשים נוטים לעשות דברים רעים לכן צריך להזהיר אותם.

בסעיף ג2 יש להראות כיצד גם יוסף וגם האחים עברו על חוקים שונים בויקרא יט. כל אחד מהם עבר על איסור אחר!

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

פאה (קצה, מסגרת),   לקט (הרמת שיבולים שנפלו לו בעת הקציר), עוללות (ענבים שלא הבשילו), פרט (ענבים בודדים (שנפלו לרצפה או אשכול שיש בו כמה ענבים בודדים)), לא להלין (להשכיב את הכסף של המשכורת אצל המעסיק בלילה) , לעשוק (=לנצל לרעה),  דל (=עני),  גדול (=עשיר) ,ללכת רכיל (לספר לשון הרע), טינה (איזכור המעשה הרע שנעשה לך), ולא (=אחרת)

מונחים חשובים:  

חמישה חומשי תורה, ספר תורת כוהנים , ספר הקדושה,  קדוש", חוק דתי,  מצוות בין אדם למקום (לה'), חוק חברתי, ביטוי החוזר/נוסחת סיום, נימוק תועלתני, מטאפורה 

במדבר ל"ה

דיני רצח

תקציר

לפי החוק העתיק לקרובי משפחתו של נרצח מותר להרוג את הרוצח (נקמת דם). על פי פרק זה רוצח בשוגג (=בטעות) יכול לברוח לעיר מקלט, עיר מיוחדת, לתקופה מוגדרת ושם לקרובי משפחתו של ההרוג אסור להרוג את מי שהרג את קרוב משפחתם. הפרק מתאר את הדין, את הערים ועוד חוקים הנוגעים לנוהג זה.

רקע

שבט לוי לא קיבל נחלה כמו כל יתר השבטים. אך קיבל 48 ערים שמפוזרות (בשווה) בין כל השבטים. 6 מתוכן נקראו "ערי מקלט" והם נועדו לרוצחים בשגגה כדי ש" גואל הדם" לא ירצח אותם כנקמה. על רוצח בשוגג לשהות בעיר המקלט עד למות הכהן הגדול אחרת דמו בראשו. בפרק יש הגדרה משפטית לרצח במזיד: כדי להיחשב רוצח במתכוון (בכוונה) לרוצח צריך להיות או "אמצעי" (כלי רצח) או "כוונה" לרצוח (אין צורך בשניהם כדי להוכיח כוונת זדון).

 

סיכום הפרק

 

ערי הלוויים:

ה' מצווה את משה להעניק 48 ערים (יישובים) לבני שבט לוי (שאין להם נחלה- אין להם קרקעות כשבט שלם באותו אזור גיאוגרפי). עיר כללה גם מגרש מחוץ לעיר לצורכי מרעה ולחקלאות (אך כנראה לא שטחים נרחבים כמו נחלות השבטים).

שטח המגרשים יהיה 2000 אמה (=סה"כ כקילומטר) מסביב לעיר עצמה (לכל כיוון (=לכל "פאה") יש למדוד 2000 אמה  (= 1000 מטר)).

מתוך 48 הערים, 6 ערים תהיינה "ערי מקלט".

 

מדוע הלויים לא קיבלו נחלה כמו יתר השבטים?

יעקב מקלל את שבט לוי ושמעון על כך שרצחו את בני שכם בגלל שהם אנסו את דינה וזאת ללא הסכמת יעקב לנקמה מזעזעת זו. אך שבט שמעון כן קיבל נחלה (שבט שמעון נטמע בהמשך בתוך שבט יהודה כך שאפשר לראות בזה התגשמות של העונש שלא תהיה להם נחלה). 

שבט לוי הפכו למשרתי הציבור. בימים ההם עיקר הפרנסה היה מחקלאות- אנשים גידלו אוכל לעצמם על נחלתם. שבט לוי עבד במשכן, ובמקדש לאחר מכן. הם היו מורים נודדים ומלומדים. שבט לוי התפרנס מצדקה, ממעשרות ומכסף שהביאו להם העם שכן היו להם נחלות נרחבות.  מאוחר יותר מוסבר ששבט לוי לא מקבל נחלה כדי שיתמסר לעבודת המקדש ולא למרוץ הכלכלי של החיים וכך יתרוצצו מעיר לעיר כדי ללמד תורה את בני ישראל.

 

 

דיני רוצח

 ניסוח קזואיסטי=מקרה+דין.

מקרה:  כִּי (כאשר) אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן (=נכנסים ל), אַרְצָה כְּנָעַן = מצווה התלויה בארץ.

דין: וְהִקְרִיתֶם (תקבעו) לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם;

ה"טעם" (ה"נימוק"): וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט. 

 דיני גואל הדם: מצד אחד מותר לקרוב משפחה לרצוח את מי שהרג את קרוב משפחתו כפי שהיה נהוג בעולם העתיק ובחלק מהמקומות עד ימינו אנו, מצד שני, התורה מערימה קשיים ומגבלות על גואל הדם כך שבפועל הרוצח ירצח רק אם הרוצח התרשל מאוד בהגנה על עצמו. לגואל הדם מותר לרצוח את הרוצח רק אם תפס אותו מחוץ לעיר המקלט. לכן, כל רוצח, במזיד או בשגגה, דבר ראשון נמלט לעיר המקלט הקרובה (כזכור הן מפוזרות ברחבי הארץ).

 

פיזור ערי המקלט ברחבי הארץ:

3 ערים בעבר הירדן המערבית

3 ערים בעבר הירדן המזרחית

נשמע שיוויוני, אולם בצד המזרחי של הירדן היו רק 2.5 שבטים ובצד המערבי היו 9.5 שבטים.

כלומר, בצד המזרחי יש כמעט פי 3 ערי מקלט יחסית לכמות התושבים.

אולם, בחלוקה לפי קווי אורך ורוחב המרחק יחסית זהה ללא קשר לכמות האוכלוסיה. וכן, החשש היה שבעבר הירדן המזרחית, יהיו יותר רציחות בשגגה בגלל זלזול בחיי אדם, בגלל עצם הבקשה שלהם לא להיכנס לארץ ולחיות בסמוך לה מסיבות כלכליות (שטחי מרעה טובים).

 

קהל היעד:

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם, תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ-הֶעָרִים הָאֵלֶּה

שוב בא לידי ביטוי בתורה עקרון השיוויון בפני החוק. משפט אחד יהיה לכולם. לגר ולאזרח.

 

הגדרת רוצח במזיד:

מבחן נסיבתי – כלי הרצח:

מי שמכה אדם באמצעות כלי שיכול לרצוח (כלי מאבן, ברזל או עץ וכו') לא יוכל לטעון "לא התכוונתי" שזה "בשוגג" והוא נחשב רוצח במזיד. (בשונה מקין שהיכה את הבל ולא ידע שמכות הורגות).

במקרה זה, גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח ולא יעזור לו להתחבא בעיר מקלט. לאחר פסק הדין שהוא רוצח במזיד גואל הדם יהיה רשאי להוציאו להורג (ואם יסרב העדים יצטרכו להוציאו להורג).

 

כוונה פלילית – יש מניע לרצח:

גם אם הרצח היה ללא כלי רצח או רצח אותו בידיים או הושלך על הנרצח חפץ שלא אמור להרוג, אך זה נעשה מתוך שנאה (זעם/עצבים) ומתוך "צדייה" (צייד) כמו צייד שמכוון כדי לפגוע בטרף – מדובר ברצח במזיד.

 

שימו לב, לפי התורה לא צריך גם "אמצעי" וגם "כוונה" אלא מספיק אחד מהם כדי להרשיע ברצח.

 

הגדרת רוצח בשוגג:

וְאִם-בְּפֶתַע (במקרה) בְּלֹא-אֵיבָה (רגש שנאה/כעס) הֲדָפוֹ (דחף) אוֹ-הִשְׁלִיךְ (הפיל) עָלָיו כָּל-כְּלִי (שלא נועד לרצח), בְּלֹא צְדִיָּה (לכוון) וְהוּא לֹא-אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ.

אם אין כלי שנועד לרצח ואין כוונה לרצוח = רצח בשוגג.

 

תפקידי עיר המקלט:

1)      עונש (מאסר) לרוצח בשגגה. אסור לו לצאת את גבולות עיר המקלט.

2)      הגנה על רוצח בשגגה מפני גואל הדם.

 יש אומרים שלעיר המקלט יש גם תפקיד שיקומי- הלוויים שגרו בה היו דמויות חינוכיות וטוב היה למי שרצח לחיות ביניהם.

משך ה"מאסר"/שהות בעיר המקלט:

וְיָשַׁב בָּהּ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (הכהן הבכיר/עליון - היחיד שהיה רשאי להיכנס פעם בשנה לקודש הקודשים להתפלל ליד ארון הברית ביום כיפור).

מדוע שני בני אדם שביצעו אותה פעולה אחד לפני שמת הכהן הגדול ואחד לאחר שמת הכהן הגדול – אחד ישב זמן קצר מאוד בעיר המקלט והשני זמן ממושך? האין זה חוסר שוויון בפני החוק?

התשובה נאמרה בפרק אחר: לפי התורה "ה' אינה לידו" = ה"תאונה" היא לא במקרה אלא ה' גרם לה. לכן, כל אחד אחד נשלח לעיר מקלט בהתאם ל"גורלו". האחד שנגזר עליו להרוג לפני מות הכהן הגדול ישהה זמן קצר ואילו האחד שרצח לאחר מות הכהן הגדול יאלץ לשהות שנים רבות עד שהכהן הגדול החדש ימות גם הוא.

מדוע דווקא הכהן הגדול נבחר להיות הדמות שהרוצחים ממתינים למותה? מדוע לא ראש הסנהדרין?

יש פרשנים שסבורים שהסיבה היא כי הוא אחראי על אהבת חינם בעם ישראל ואם כשל בתפקידו וגואל הדם רוצה לרצוח את הרוצח אז "מגיע" לו שהרוצחים יחכו למותו (מידה כנגד מידה).

 

דיני רוצח בשגגה שנמלט מעיר מקלט:

במקרה ורוצח יצא מגבול עיר המקלט מותר לגואל הדם לרצוח אותו.

"אין לו דם" = אין דין רוצח למי שרוצח אותו מחוץ לעיר המקלט (אם הכהן הגדול שהיה חי בזמן הרצח עדיין בחיים).

 

דיני עדות

כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים, יִרְצַח אֶת-הָרֹצֵחַ; וְעֵד אֶחָד לֹא-יַעֲנֶה (יעיד) בְנֶפֶשׁ לָמוּת.

אסור להוציא להורג בפחות מ2 עדים. לא מספיק עד אחד (בימינו לא צריך כלל עדים מספיק שהרוצח מעיד נגד עצמו)(בדיני תורה עם עד אחד  או עדות של העבריין עצמו בלבד לא ניתן להוציא להורג)(בדומה לדיני גאולת הדם – המטרה היא שלא יבוצעו רציחות נוספות (אומרים "כן" אך מתכוונים ל"לא!!").

 

תפקידי ה"עדה" (השופטים)

א) להציל את הרוצח מידי גואל הדם במקרה שהוא רוצח בשגגה ולא במזיד

ב) להעניש את הרוצח בשוגג ולהטיל עליו עונש לשהות בעיר המקלט עד מות הכהן ולחילופין, לפסוק נגדו גזר דין מוות אם יתברר שרצח במזיד.

איסור כופר:

אדם שרצח בשגגה (וכל שכן במזיד) לא יכול להמיר את הענש הגופני (מאסר/הוצאה להורג) בקנס. וזאת בשונה מהדין שהיה נהוג בעת העתיקה, שהיה "תעריף" כמה לשלם במקרה שהרגת בכוונה או בשוגג ובמקרה שהאדם היה עבד או בן חורין. בתורה הדין לא מושפע ממעמד הנרצח והעונש לא מכופר באמצעות כופר/תשלום קנס אלא רק ע"י עונש גופני (מוות או גלות לעיר מקלט).

 

הטעם לאיסור כופר נפש:

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ--אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ:  כִּי, אֲנִי ה'--שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הדם של החף מפשע שנבלע באדמה מטמא את הארץ והרי ה' שוכן בארץ ולכן יש לטהר אותה במידה כנגד מידה באמצעות הדם של הרוצח.

מעבר לכך רצח הוא מעשה חמור מדי ולכן אי אפשר שעשירים יימלטו מעונש על ידי תשלום. (בעבירות אחרות כמו גניבה או פציעה יש בתורה עונש של קנס. אולי בגלל שרצח אי אפשר לתקן או לרפא אז לא יעזור קנס)

תזכורת: קין נענש להיות נווד - ללא נחלה - בגלל שאילץ את האדמה לבלוע את דמו של הבל. ארץ ישראל לא מוכנה לבלוע דם של חפים מפשע.

כפי שנאמר בספר בראשית:

שופך דם האדם באדם דמו ישפך – מידה כנגד מידה. אדם שרוצח - ירצח.

הטעם: כי בצלם ה' נברא האדם. הריגת אדם איננה כהריגת בעל חיים. מי שפוגע באדם למעשה פוגע בצלם ה'! פירוש אחד: אדם שרצח איבד את צלם ה' שבו ולכן מותר להורגו כי הוא כבר לא בצלם ה'.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 8 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

השאלה נראית מפחידה ועמוסה, אך עברו עליה לאט לאט - על הכל ניתן לענות לאור החומר בסיכום.

בסעיף ב2 יש להתייחס בשאלה לדין "כופר" לפי התורה.

תשובה ג1 וא2 די דומות! (אך בסעיף ג' יש להתמקד בתשובה בתפקיד של העיר עצמה ולא בתפקיד של השופטים שבעיר (למרות הדמיון הרב))

רושמים במחברת:

מילים חשובות:     אמה (=מידת אורך – כחצי מטר),  פאה (צד/כיוון), כִּי  (כאשר) , וְהִקְרִיתֶם (תקבעו) , "טעם" (="נימוק"), נָס (=ברח), מַכֵּה (=רוצח), בִּשְׁגָגָה (=בלי כוונה), גּוֹאֵל (=קרוב משפחה) עֵדָה (=שופטים), "צדייה " (צייד), אֵיבָה (רגש שנאה/כעס) הֲדָפוֹ (דחף) , יַעֲנֶה (יעיד), כופר (=קנס),

 

מונחים חשובים:  ניסוח קזואיסטי=מקרה+דין.  מצווה התלויה בארץ. עבר הירדן המערבי/המזרחי, ערי מקלט, גואל דם, כהן גדול, מידה כנגד מידה

דברים ט"ז

דיני שלושת הרגלים

קישור לפרק

תקציר

בקובץ חוקים זה ציוויים פולחניים הנקשרים למקבץ חגים הנקרא "שלושת הרגלים" - החגים הם: פסח, שבועות וסוכות. בקובץ החוקים ציוויים חברתיים ודתיים הנקשרים למשפט צדק ולעבודה זרה (וכן זיכרון יציאת מצרים).  עבודת האל והציווי להידמות לו אינם נובעים ממעשה פולחן בלבד, אלא גם מתיקון המידות ומשאיפה לחברה חומלת, מוסרית וצודקת. 

הקישור בין חגי שלושת הרגלים לבין המצוות החברתיות הוא כפול: (א) בחגים עצמם ישנן מצוות חברתיות- לחגוג עם העניים, ולהביא מן היבולים לירושלים לעובדי הציבור (=כוהנים ולוויים שאין להם נחלה נרחבת כמו לשאר העם) ולעניים ו-(ב) בחגים מתאספים יחד וזו הזדמנות עבור מי שיש לו תביעה או סכסוך לגשת אל השופטים והשוטרים שבעיר.

 

סיכום הפרק

החלק המרכזי בפרק ט"ז עוסק בשלושת הרגלים. על פי אחד הפרושים, פירוש המילה "רגל" הוא "פעם", כלומר שלוש פעמים. שלושת הרגלים הם שלוש הפעמים בשנה שהתרחשו במועדי החגים: פסח, שבועות וסוכות, שבהם הזכרים מבני העם צוו לעלות (ברגל...) מכל מושבותיהם אל המקום אשר יבחר ה' לשכן בו את שמו (לימים מקום זה נבחר להיות בית המקדש בירושלים), וזאת כדי לזבוח לו, להביא נדבות ולשמוח. עניין זה מופיע בסיכום שלושת החגים בפס' ט"ז-י"ז.

פס' א'-ח' עוסקים בחג הפסח ובהוראות מדוקדקות לחגיגתו. את החג יש לשמור ולקיים בחודש האביב = ניסן, שהוא החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים בלילה (בתקופת התנ"ך חודש ניסן היה החודש הראשון בשנה, בדומה לתשרי היום). במסגרת העלייה לרגל נדרשו החוגגים לזבוח קורבנות צאן ובקר בבית המקדש. את הזבח ניתן היה לקיים רק שם ובערב (במקביל לשעה שיצאו ממצרים), ואסור היה לעשותו בערי ישראל (פס' ה'-ו'). כמו כן יש לסיים את אכילת הבשר בלילה ואסור להותיר ממנו לבוקר. ציווי נוסף הנקשר לחג זה הוא איסור אכילת חמץ במשך שבעת ימי החג, אלא לחם עוני = מצות. זאת כזכר לחיפזון (מהירות)  שיצאו בני ישראל ממצרים, שלא אפשר להם להחמיץ לחם ולהתפיח אותו.

פס' ט'-י"ב עוסקים בחג השבועות, שנקרא כך על שום הספירה של שבעה השבועות (49 יום, הנקראים כיום ' ספירת העומר') הנספרים מתחילת הקציר (למחרת יום החג הראשון של פסח) ועד לערב חג השבועות. החג מוקדש לה' ובמהלכו יש לעלות לרגל עם נדבה מהתוצרת החקלאית של כל אדם. החוק מגלה רגישות כלפי כלל האוכלוסיות ומחייב את האדם לשתף בחגיגת החג את משפחתו, את עבדיו ואמותיו (אמה=עבד ממין נקבה), את הלוי שחי בערים שלו (בלי שטח חקלאי) ואת הגר (שלא ירש קרקעות), היתום והאלמנה (שאין להם אפשרות כלכלית לחגוג בגלל העדר מפרנס בתקופה של כלכלה פטריאכלית). החוק מזכיר כי בני ישראל היו עבדים במצרים, וה' הושיע אותם משם, ועל כן עליהם לשמור את חוקיו.

פס' י"ג-ט"ו עוסקים בחג הסוכות, חג האסיף, הנחגג במשך שבעה ימים בסיום עונת היבול (לפני עונת הגשמים). בתקופה זו שהתבואה הספיקה להתייבש כל הקיץ והתחילו לייצר קמחים. מהות החג היא שמחה לה' יחד עם כולם: בני משפחה, עבדים ואמות, לוויים שחיים בערי ישראל, גרים, יתומים ואלמנות, שאין להם אפשרות כלכלית לחגוג.

פס' י"ח-כ"ב הם קובץ חוקים סוציאליים ודתיים יחד, המצויים גם בקבצים נוספים בתנ"ך (כמו ויקרא י"ט), ותכליתם הם יצירת חברה המבוססת על אמונה מונותאיסטית, על צדקה ועל משפט הוגן. 

המחוקק דורש שהעם ימנה שופטים ושוטרים שישפטו את העם על פי עקרונות של צדק, ובתוך כך אוסר על השופטים להטות משפט (לטובת אדם כלשהו), להכיר פנים (לשפוט אדם מקורב) ולקחת שוחד (כסף בתמורה להצלחה במשפט). "צדק צדק תרדוף" מטרת הכפילות של המילה "צדק" להדגיש עד כמה ערך הצדק הוא ערך חשוב. עד כמה החברה תלויה בכך שבתי המפשפט יעשו צדק אם אזרח חש שגורם אחר פגע בו. לכן, חשוב מאוד שהשופטים ממש "ירדפו" אחרי עשיית הצדק, יחקרו ויבררו לעומק ולא רק יקשיבו באופן פאסיבי לצדדים.

על השוחד נמסרת הערה שיש בכוחו להחליש גם את המובחרים ביותר, חכמים וצדיקים - השוחד מעוור עיני חכמים - גורם להם לסלף את עשיית הצדק. 

בהמשך לברית הדו-צדדית עם עם ישראל, כדי לרשת את הארץ, העם צריך לפעול על פי הצדק והאמת. בסיום הקובץ אוסר המחוקק על נטיעת אשרה (אלה כנענית שהייתה מפוסלת מעץ) ועל בניית מצבות (אתרי פולחן אליליים עשויים מאבן). 

מה הקשר בין האיסור על פולחן עצים ואבנים לשאר הפרק? פולחן עצים ואבנים הוא פולחן מקומי - ניתן לערוך אותו בכל כפר ועיר. התורה אוסרת פולחן מקומי. הפולחן המקומי הוא ניגוד לפולחן ריכוזי בבית המקדש שהוצג בתחילת הפרק. האיסור על פולחן מקומי קשור גם לחוקים הסוציאליים שהוזכרו: הפולחן המקומי עלול ליצור גם ריבוי אלים, ריבוי חוקים, חוסר שוויון, מעמד מיוחד ל"כוהנים" שמנהלים את הפולחן המקומי ועוד (תופעות שאכן קרו כשהעם חטא, בהמשך התנ"ך, ועבד לאשרות ולמצבות מקומיות) ולכן הוא הוזכר בסמוך לנושא השופטים והשוטרים המסמלים את החוק והצדק האחידים והשוויון. 

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 8 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א -  יש למצוא מכנה משותף שכתוב בפועל בנוגע לכל 3 החגים (אין לציין שלושתם זכר ליציאת מצרים כי זה לא כתוב במפורש לגבי חג סוכות). רמז: היכן חוגגים חגים אלו בתקופה שבית המקדש היה קיים.

בסעיף ב2 יש רמז לתשובה בסעיף ב1.

בסעיף ג1 ניתן וצריך להתייחס לשתי הקבוצות אליהן מתייחס סעיף ג'2. 

בסעיף ג2 יש לנמק איזה מבין 2 הקבוצות שהזכרת בסעיף ג1 חשוב יותר שיקפידו על עשיית צדק.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

רגל" (=פעם/תדירות), חודש האביב  (= ניסן), לחם עוני (=מצה), חיפזון  (מהירות), להחמיץ (לתפוח), אמה  (עבד ממין נקבה), חג האסיף (חג סוכות) , להכיר פנים  (לשפוט אדם מקורב) לקחת שוחד (לקבל כסף בתמורה להצלחה במשפט), אשרה  (אלה כנענית שהייתה מפוסלת מעץ), מצבות (אתרי פולחן אליליים עשויים מאבן).

 

מונחים חשובים:

שלושת הרגלים, שבע , ספירת העומר ,  חוקים סוציאליים ודתיים , מונותאיסטית , ברית דו-צדדית, כפילות.

 

 

 

דברים י"ז

תקציר

פרק זה עוסק בסדרי שלטון ומשפט. חברה לא יכולה להתקיים ללא גוף שאוכף את הסדר והחוק על כולם. בפרק זה מדובר על חובת הציות לפסקי דין וכן על מינוי מלך ע"פ התנאים שהתורה מפרטת בפרק.

 

סיכום הפרק

 

מערכת המשפט: בית משפט מקומי ובית משפט מרכזי (ה"סנהדרין"/בית הדין הגדול)

בשונה ממערכות משפט בימינו, בעבר לא היתה "זכות ערעור" לבעל דין שפסק הדין לא מצא חן בעיניו, מאידך, בשונה ממערכות המשפט בימינו, לשופט היה מותר לומר "איני יודע" ולהעביר את התיק לבית משפט בכיר ממנו. כיום, שופט שלא יודע להכריע, חייב לנקוט צד ואם מי מבעלי הדין ירצה ילך ויגיש ערעור. כמו כן, העונש על התעלמות מפסק דין, בימינו איננו העונש החמור שהיה נהוג בזמן התורה.

 

ניסוח קזואיסטי=מקרה+דין

מקרה: כִּי (כאשר) יִפָּלֵא מִמְּךָ (לא ידוע לך) דָבָר לַמִּשְׁפָּט,

למשל: בֵּין-דָּם (טהור) לְדָם (טמא), בֵּין-דִּין לְדִין (דיני ממונות), וּבֵין נֶגַע (פצע)(טמא)(צרעת) לָנֶגַע (טהור) דִּבְרֵי רִיבֹות בִּשְׁעָרֶיךָ (סכסוכים משפטיים שמביאים לשופט המקומי).

הדין:  וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם , אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ (בספר מלכים המקום שיקבע יהיה ירושלים). וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (השופטים חלקם היו כהנים); וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.

 

חובת הציות מלאה וקפדנית לפסקי הדין  

וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.  עַל-פִּי הַתּוֹרָה (ההוראה) אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה:  לֹא תָסוּר (תסטה), מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. 

אסור לסטות מפסק הדין, לא ימינה ולא שמאלה, לא להקל ולא להחמיר, לא להוסיף ולא לגרוע.

 

דין "זקן ממרה" (אדם/חכם/שופט זוטר שמפר פסקי דין של בית הדין הגדול)

המקרה: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ

הדין: וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא,

הטעם: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.  יג וְכָל-הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (יפחדו); וְלֹא יְזִידוּן, עוֹד. 

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך יש הצדקה לעונש מוות למי שמפר פסק דין?

מצד אחד – זה נשק קיצוני על עבירה פעוטה. למשל, אדם שמחליט לשלם 90% במקום 100% ממה שנפסק נגדו.

מצד שני – זה הנשק הכי מרתיע שקיים כדי שלא יזלזלו בבתי משפט כי בלי שמירה על הסדר הציבורי ועל פסקי דין החברה תתמוטט.

_________________________________________

ממשיכים לחפור:  נזכיר כי חז"ל בטלו את כל עונשי המוות ואת כל העונשים הגופניים גם במקרים של רצח או עבודה זרה וזאת אלפי שנים לפני שמדינות מודרניות בטלו את עונשי המוות על רצח/בגידה במולדת וכו'. כמו כן, בימי חז"ל ממילא לא היה בית דין מרכזי כך שדין זקן ממרה לא היה רלוונטי יותר מאז חורבן המקדש. בימינו אדם שמפר הוראות בית משפט ניתן להאשימו לפי פקודת בזיון בית המשפט ולהכניסו לכלא.

 

_________________________________________

חוק המלך:

מקרה: כִּי (כאשר) תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ = מצווה התלויה בארץ

             אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ = השקפה היסטוריוסופית דתית (שהנצחונות הן בזכות ה' 

              (כמו בדברים פרק כ')),  וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ

הטעם: כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי (כמו שכל המדינות מנוהלות באותה תקופה). 

הדין:   שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, א) אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ = הנביא צריך למנותו לתפקיד

                                                   ב) מִקֶּרֶב אַחֶיךָ = אסור לו להיות מעם אחר

_________________________________________

ממשיכים לחפור: יש פרשנים שטוענים כי המילים "ואמרת אשימה עלי  מלך" הם כבר חלק מה"דין" ולא המשך תיאור ה"מקרה". כלומר, לפי פירוש זה:

א) יש חובה לרצות מלך – זה לא "רשות" האם יהיה מלך או לא.

ב) גם ה' וגם העם צריכים לבחור באותה דמות ולא רק אחד מהם.  (כפי שהיה עם שאול ודוד, שה' ה' בחר בהם וגם העם).

_________________________________________

דיני מלך:

הדין: לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים,

הטעם: וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס

הנימוק הגלוי – ריבוי סוסים יפתח יחסי מסחר עם מצרים – המדינה ששיעבדה את בני ישראל והטביעה את הזכרים ביאור וה' ציווה לא לחזור אליה.

נימוק סמוי – מלך חזק מידי עלול לפתוח במלחמות מיותרות.

 

 

דין:  וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים

הטעם: וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

הנימוק הגלוי – ריבוי נשים עלול לכלול נשים שלא מאמינות בה' ושיגרמו למלך להפסיק להאמין בה'.

הנימוק הסמוי – עיסוק יתר בנשים עלול להסיט את המלך מענייני הממלכה לענייני הנאותיו וכן עלול לגרום לכך שיאלץ נשים שלא רוצות בו לשכב עימו בניגוד לרצונן האמיתי.

  

דין: וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. ("לא" ו"לו" = מצלול (מילים בעלות צליל דומה)

המילים הנ"ל הן מילים מנחות בקטע - חוזרות ומדגישות את המסר כי הכסף והרכוש של העם לא שייך למלך וכי המגבלות של החוק חלות גם עליו.

הפעם לא כתוב "לא ירבה" אלא "לא ירבה מאוד" שהכמות לא תהיה מוגזמת.

לא כתוב מה הנימוק. הנימוק הסמוי הוא שהתמכרות לכסף תוביל לכך שהמלך יעלה מיסים ויכביד על העם בצורה מוגזמת ומיותרת דבר שיגרום למרידות ולחוסר יציבות.

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: כמה זה "הרבה"?

מצד אחד לא כתוב בתורה שבכתב כמה זה נחשב הרבה. אבל גם לא כתוב פרטי דינים נוספים בחוקים רבים. לשם כך יש צורך בתורה שבעל פה/בתי משפט ש"יפרשו" את החוק שמנוסח באופן כללי.

מצד שני בכוונה לא כתוב כמויות כי זה משתנה ממקום למקום מזמן לזמן. מה שנחשב היום הרבה יתכן ובתקופה אחרת יחשב מעט ולהיפך.

 

 דין: וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (עותק מספר תורה/מספר דברים), עַל-סֵפֶר (פרטי שיהיה איתו תמיד), מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (מהגירסה שנמצאת בידי הכוהנים).  וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו.

הטעם:  לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו,

           לְבִלְתִּי (כדי שלא) רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו (שלא ירגיש מעל כולם) = נימוק חברתי

           וּלְבִלְתִּי (כדי שלא) סוּר (יסטה) מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול = נימוק דתי

          לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא (גמול אישי) וּבָנָיו (גמול דורות) בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (גמול קיבוצי).

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: יציבות שלטונית, זה טוב או רע?

מצד אחד – יציבות פוגעת בעקרון חילופי השלטון ומונעת ריענון ותחלופה כאשר לא מרוצים.

מצד שני – שיש תחלופה רבה אין יציבות וקשה לנהל את החיים כאשר הכללים משתנים משליט לשליט. וכן, כאשר יש תחלופה השליט דואג רק לשנים הקרובות ולא לטווח הארוך.

 

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: איזה עקרון דמוקרטי בא לידי ביטוי בחוקי המלך?

"עקרון הגבלת השלטון" – המלך הוא רק אדם והוא עלול לנצל את כוחו לרעה לכן יש להגבילו למרות שהעם וה' בחרו בו.

 

שווה לדעת להשוות:

בספר שמואל היחס למינוי מלך הוא שונה, הוא יחס שלילי. ה' רואה בכך זלזול בהנהגתו. ואילו בפרק שלנו מדובר ביחס חיובי.

סיבת ההבדלים:

לפי הגישה הביקורתית – התנ"ך נכתב ע"י אנשים שונים בתקופות שונות ולכותבים היו דעות שונות.

לפי הגישה המסורתית – ספר דברים (החומש האחרון בספר התורה) וספר שמואל אכן נכתבו ע"י אנשים שונים ובתקופות שונות, אך הם האמינו באותו אל, אותם ערכים ומצוות, ובכל מקרה, אין כאן סתירה אמיתית כי המטרה בספר דברים היא מטרה חיובית – שיהיה חוק וסדר כמו שיש בכל מדינה שאין בה "אנרכיה". תמיד צריך מלך/שליט שינהיג פוליטית את העם וינהל מערכת משפט וגביית מיסים וצבא וכו'. ואלו בספר שמואל המלך נועד להיות תחליף לנביא שהיה נציג ישיר של ה' ולכן הכעס היה על המטרה הסמויה ולא על הצורך הלגיטימי במלך. 

 

שווה לדעת להשוות: חטאי שלמה ועונשו (מלכים א פרקים י-יב)

שלמה המלך הפר את כל חוקי המלך והסכנות שהמחוקק צפה אכן התגשמו. שלמה הרבה נשים, כסף וסוסים והדבר הוביל למפלתו. הנשים הרבות שהתחתן עימן היו בעקר נוכריות והן גרמו לו לעבוד/לאשר עבודה זרה וריבוי המיסים גרם למרד של שבטי הצפון וגרם לפילוג המלוכה.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 8 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב יש להוכיח מהכתוב מי מעל מי? המלך או בתי המשפט?

סעיף ג' שאלה מתחכמת מאוד! המילים שכתובות שונה אך נשמעות אותו דבר הן המילים "לא" ו"לו". והן כמובן מדגישות את העמדה של המחוקק כלפי הכוח/רכוש של המלך.

 

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

כִּי (כאשר), יִפָּלֵא מִמְּךָ (לא ידוע לך), נֶגַע (פצע),  דִּבְרֵי רִיבֹות בִּשְׁעָרֶיךָ (סכסוכים משפטיים שמביאים לשופט המקומי), תּוֹרָה (הוראה), לֹא תָסוּר (לא תסטה), יִרָאוּ (יפחדו), מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה  (ספר דברים)

 

מונחים חשובים:

סנהדרין, ניסוח קזואיסטי=מקרה+דין, זקן ממרה, מצווה התלויה בארץ, השקפה היסטוריוסופית דתית, נימוק חברתי/דתי/תועלתני, מצלול, מילים מנחות, גמול אישי/דורות/קיבוצי, גישה ביקורתית/מסורתית

 

 

דברים כ'

קישור לפרק

דיני מלחמה ולחימה

תקציר

קובץ חוקים זה עוסק כולו בדינים הנקשרים למלחמה, והוא מחולק לשלוש יחידות:

חלק א פס' א'-ט' עוסקים בהיערכות למלחמה באויב, הן מבחינה מורלית והן מבחינה מערכתית, 

חלק ב פס' י'-י"ח קובעים את הוראות המלחמה בעמים קרובים ובעמים רחוקים ואת ההבחנה ביניהם 

חלק ג פס' י"ט-כ' עוסקים ביחס אל העצים במלחמה.

 

סיכום הפרק

דברי העידוד של כהן משוח מלחמה

פס' א'-ד': החוק נפתח בתיאור יציאה למלחמה עם אויב שיש לו צבא גדול, מצויד ומיומן יותר ('סוס ורכב עם רב ממך'). הכהן משוח מלחמה (שמתמנה לתפקיד בזמן  מלחמה), הוא הראשון שניגש אל החיילים לפני המלחמה ומנחה אותם לא לחשוש מהאויב, לא להירתע מלחימה איתו ולא לטעות בתגובות מולו מכיוון שה' מגן עליהם והולך עמם להילחם נגד האויב ולהביס אותו = השקפה היסטוריוסופית דתית - שה' הוא אל המלחמות והנצחונות הן בזכותו (ללא קשר לגודל ועוצמת צבא האוייב). 

חלוקת הפטורים

לאחר הכהן מגיעים השוטרים אל החיילים ופוטרים ארבע קבוצות מהם מיציאה למערכה. שלושה סוגי חיילים פטורים מהקרב על רקע חברתי/סוציאלי, מכיוון שיש חשש שמותם ימנע מהם לממש דבר מה שחיכו למענו והתאמצו בשבילו, ואדם אחר ייהנה מזה במקומם:
1. חייל שבנה בית, אך טרם חנך אותו ונכנס לגור בו,
2. חייל שנטע כרם (נדרש זמן רב להגיע ליבול ענבים), אך טרם חיללו (טרם אכל מהפירות. יש מצווה שלא לאכול מפירות העצים במשך 3 השנים הראשונות של העץ. הפרות נחשבים קדושים אז חילול הכרם זה בעצם להנות מפירותיו בשנה הרביעית), 
3. חייל שהתארס לאישה, אך לא הספיק להינשא לה. 

הפטור הרביעי מופרד משלוש הראשונים (אחרון חביב) (מבנה של שלושה וארבעה / X+1), וניתן לסוג של חיילים על רקע שונה - על רקע ביטחוני ומורלי: חייל שחושש מאוד מהמלחמה והדבר אינו מאפשר לו לתפקד באופן יעיל. יש סיכוי שהוא יכשיל את המלחמה, יסכן את יתר החיילים ואף יוריד את המורל בקרבם.
כל אלה מוצאים מבין הלוחמים ונשלחים לביתם. רק אז שרי הצבא סופרים את הנותרים, מחלקים אותם לגדודים ויוצאים למלחמה.

מלחמת רשות ומלחמת מצווה/חובה

פס' י'-י"ח: בקטע זה מוצגת הבחנה שעושה המחוקק בין מלחמת רשות, כלומר מלחמה בעיר/ארץ רחוקה, היושבת מחוץ לגבולות הארץ, לבין מלחמת חובה/מצווה, כלומר מלחמה בעיר/ארץ קרובה, בעמים היושבים בין יישובי הישראלים. לגבי העיר הרחוקה (פס' י'-ט"ו), על החיילים לקרוא לה לשלום (להציע לה להיכנע ולהשתעבד כדי להימנע משפיכות דמים). אם היא נכנעת, חיילי ישראל הופכים את תושבי העיר ל"עבדים" - כלומר לכפופים לעם ישראל שמשלמים מיסים מהיבול שלהם לשלטון של עם ישראל. אם העיר מסרבת להיכנע ("להשלים" - לעשות שלום איתנו), אין לפתוח מייד במלחמה אלא יש לעשות מצור (דבר זה מייקר את המלחמה ולמעשה גורם למלך לוותר לעיתים על רצונו להגדיל את ממלכתו). אחרי שהעיר גוועה ברעב והאוייב נחלש, מותר לפרוץ את חומות העיר אך  יש להרוג את כל הזכרים/הגברים ('זכורה') בלבד, ומותר לבזוז/לקחת בשבי את הנשים והילדים (לעבדות), וכן את הרכוש והבהמות. גם המגבלה להרוג רק גברים מונעת יציאה למלחמות כי גם הוראה זו מקשה על החיילים שלנו. כלומר, המילה המנחה "שלום" וכן תוכן חוקי הלחימה מדגישים שמטרת דיני המלחמה - למנוע מלחמה. (כי בסופו של דבר כולם בני אדם וחווה כולם בניו של ה' גם האוייבים).

ממשיכים לחפור: על מנת שלא יפגעו חפים מפשע, לפי חז"ל יש להשאיר מסדרון הומניטרי, להשאיר פתח מילוט לתושבים שרוצים לנטוש את המערכה. הפתח יהיה לכיוון שלא פונה לארץ ישראל.

אולם, לגבי עיר קרובה (פס' ט"ז-י"ח), שבה יושבים העמים שרוצה ה' לתת את נחלותיהם לעם ישראל, יש לפעול על פי "חוק החרם", הקובע כי יש להשמיד את הערים האלה באופן טוטאלי, מבלי להשאיר זכר לאדם, לחי ולצומח = להרוג גברים, נשים, זקנים וטף, וכן לא לקחת כשלל דבר. הסיבה ליחס השונה כל כך, הוא החשש שישיבה לצדם של עובדי עבודה זרה ומגע איתם בתוך ארץ ישראל, יגרמו לבני ישראל ללכת בחוקותיהם, ללמוד את תרבותם ולעבוד את אליליהם. כלומר, התורה מבינה שאנו נתפתה ללמוד מהם ולא שהם ילמדו מאיתנו (כי הרבה יותר קשה להאמין באל אחד ולחיות לפי תורת משה). מצד שני, אם לא נשמיד אותם ונלמד מהם ה' יכעס עלינו וישמיד אותנו (ראו דברים פרק ו' פרשיית שמע ישראל)).

_____________________

ממשיכים לחפור: למה להרוג את תושבי הערים הקרובות? דרך אחת להסתכל על כך היא שבעולם העתיק היה מובן מאליו שברגע ששטח ארץ מסוים שייך לעם מסוים ולאל מסוים (לפי התפיסה של אלוהות מקומית) לעמים אחרים אסור להיות בשטח (החיים בשטח משמעותם גם עיבוד האדמות וכו', לא רק לגור שם). חלוקת הקרקעות בין עמי העולם היתה ידועה מאז אירועי ספר בראשית בהם הוקצתה נחלה לאברהם, ללוט (שבניו הם העמים עמון ומואב שנחלתם סמוכה לישראל), לעשיו (שבניו הם אדום, שגם נחלתם סמוכה לישראל) וכו'. עיבוד האדמה בשטח שאינו של העם שלך נחשב כמרד נגד החלוקה המוסכמת של הקרקעות בין העמים ולכן מרד נגד השלטון. לכן כיבוש הערים הקרובות הוא מלחמה בעמים שיודעים שהם גרים בשטח של ישראל. כיבוש שטח באופן זה נראה חריג על רקע הנורמות של ימינו אבל על רקע חוקי העולם העתיק הוא סביר.

_____________________

הערה: האם החובה להציע שלום היא רק לעיר רחוקה או גם לעיר קרובה?

רשי: מציעים שלום ועושים מצור והורגים רק גברים - כל 3 הדינים הנ"ל חלים רק במלחמת רשות.

רמב"ם: מה שכתוב "כך תעשו" מתייחס רק להוראה השלישית (להרוג רק גברים) אך 2 ההוראות הראשונות חלות תמיד. כלומר, גם במלחמת מצווה יש חובה להציע  שלום ולעשות מצור  כדי שיכנעו. רק אם לא נכנעים והם עומדים על שלהם יש הצדקה לפעול לפי חוק ה"חרם" ולהשמידם.

לסיכום החלק הזה: 

עיר רחוקה --> מלחמת רשות --> או שהם מסכימים לעשות שלום ולשלם מס לישראל, אם לא - עושים מצור והורגים את הגברים

עיר קרובה --> מלחמת חובה --> הורגים את התושבים (לפי חלק מהדעות - עושים אותו דבר כמו במלחמת רשות רק שאם הם לא מסכימים לשלם מס הורגים את כל האוכלוסיה)

היחס לעצים

פס' י"ט-כ': מציגים הנחיות באשר לדרך שיש לנהוג כלפי עצים בשעת מלחמה. מדובר במלחמת רשות שהשהייה במצור סביב העיר הנכבשת היא ממושכת כדי לכבוש אותן אחרי שהעיר גוועת ברעב בגלל חסימת פתחי הכניסה/יציאה לעיר. במצב כזה נדרשים הלוחמים להבחין בין עץ פרי לעץ סרק (עץ שבני אדם לא אוכלים את פירותיו) כדי להרוויח מהם את התועלת הרבה ביותר בזמן מלחמה ומצור. אסור לגדוע עץ פרי, מכיוון שהוא יכול לספק מזון לתקופת הקרב הארוכה (=נימוק תועלתני), אך מותר לעשות כן לעץ סרק/נוי ולהשתמש בו לבניית כלים ולהבערת אש. מטרת החוק מבחינה פסיכולוגית, ככל הנראה, היא לרסן את הלוחמים בשעת מלחמה ולהט החרב והשעמום. לוחמים בשדה הקרב עמוסים באדרנלין, בהורמונים, ברוח לחימה ובגבריות מתפרצת, וקיים חשש שיתנהגו בצורה משולחת רסן, ודווקא ההתבוננות בפרטים הקטנים הנדרשת מהם (למשל בעצים), מלמדת אותם איפוק ושיקול דעת. יתרה מכך, יש כאן נימוק מוסרי - אין לפגוע במי שלא פוגע בך. האדם עץ השדה? = שאלה רטורית. האדם זה כמו עץ? העץ הוא אוייב? התשובה היא לא ולכן אסור לפגוע בו. 

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 8 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

התשובות לכל השאלות בגוף הסיכום

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

רכב (מרכבות מלחמה), עם רב ממך (כמות חיילים גדולה יותר), חנך (השתמש בפעם הראשונה), חיללו (לא קדוש),   שלום (כניעה), עץ סרק (עץ שבני אדם לא אוכלים את פירותיו) 

 

מונחים חשובים:

כהן משוח מלחמה, השקפה היסטוריוסופית דתית, מבנה של שלושה וארבעה (דגם X+1),  מלחמת רשות, מלחמת חובה/מצווה, מילה מנחה,  חוק החרם, נימוק תועלתני/מוסרי, שאלה רטורית

 

 

דברים כ"ד (י'-כ"ב)

היחס לעניים

קישור לפרק

בפרק זה יוזכרו באופן חופשי המושגים הבאים:

ניסוח חוקים במבנה של "מקרה+דין" נקרא ניסוח קזואיסטי.

מצוות שמצוות לבצע פעולה = מצוות עשה

מצוות שאוסרות לבצע פעולה = מצוות לא תעשה .

מצוות שמתייחסות לבני אדם = מצוות בין אדם לחברו / מצוות חברתיות

מצוות שמתייחסות לה' = מצוות בין אדם למקום / מצוות דתיות.

מצוות שקשורות בשטח ארץ ישראל = מצוות התלויות בארץ

מצוות שקשורות בלוחות זמנים = מצוות שהזמן גרמן

מצוות שנועדו לתועלת מבצע המצווה = מצוות תועלתניות (או לפי הרמב"ם: שיכליות)

 

 

תקציר

בפרק זה לקט מצוות הממחישות עד כמה יש להתייחס בכבוד לעניים.

באופן פשוט, על פי הצדק- אם הלווינו למישהו כסף מותר לנו לעשות מה שאנחנו צריכים כדי לגבות את הכסף שלנו חזרה. ואם גידלנו יבול בשדה- היבול כולו שייך לנו, ואם נרצה - ניתן לאחרים.

על פי חוקי התורה צריך ללכת לקראת העניים יותר- אם לווינו ממישהו כסף זה לא אומר שאפשר להיכנס לבית שלו מתי שנרצה. עדיין צריך לשמור על כבודו. אם גידלנו יבולים- יבול שנשכח בשדה או יבול שנראה פחות טוב- אסור להתקמצן ולקחת גם אותם איתנו אלא יש להשאיר אותם לעניים שבאים לקחת את השאריות מהשדה, אפילו שהיבול שלנו וגידלנו אותו בעצמנו. וכן במצוות נוספות המגבילות את היחס "הצודק" לעניים על מנת לשמור על כבודם.

 

סיכום הפרק

 

דיני משכונות:

1)      איסור כניסה לבית הלווה

המקרה: כִּי (כאשר) תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ (יהיה לך משכון) מַשַּׁאת מְאוּמָה (לא חשוב מה סכום המישכון)

הדין: לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (לא תכנס לשטח הפרטי שלו כדי לקחת את המשכון).  בַּחוּץ, תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט, הַחוּצָה. 

טעם הדין: לא כתוב. ניתן לשער שמדובר כאן על הגנת הפרטיות / שמירה על כבוד האדם.

הערכים המתנגשים: הזכות לקניין של המלווה לעומת הזכות לפרטיות/כבוד של העני.

 

2)      איסור הלנת משכון.

המקרה: וְאִם-אִישׁ עָנִי הוּא (ולקחת לו משכון (למשל, בגד לשינה))

הדין: לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ (אסור להשאיר אצלך את הבגד בלילה, אלא)  הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט (המשכון) כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ (בשקיעה) וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ (עם הבגד שמשכנת)

טעם המצווה: וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, לִפְנֵי ה'אֱלֹהֶיךָ. 

הערכים המתנגשים: זכות לקניין של המלווה והזכות לתנאי מחייה / הזכות לכבוד של העני.

 

דוגמה נוספת:

וְלֹא תַחֲבֹל (אל תשאיר אצלך) בֶּגֶד אַלְמָנָה (שמשכנת בגלל הלוואה שנתת לה).

יש צורך בדוגמה ספציפית זו, כדי שהמלווה לא יגיד שהוא משאיר את הבגד שלה בבית שלו ולא הולך אליה בשקיעה ובזריחה כדי למסור ולקבל את הבגד בחזרה כדי שלא יחשדו בה שהיא עוסקת בזנות. התורה מחייבת את העשיר לדאוג להחזיר לה את הבגד ולא ל"התחסד" כאילו דואג לה כשהוא בסה"כ רוצה לחסוך מעצמו את הטרחה ללכת ולחזור כל יום פעמיים ביום.

 

שאלת עמ"ר/דיון/מחשבה: האם זה מועיל להחזיר ולקחת כל יום את המשכון? הרי ממילא העני ממשיך להשתמש בחפץ כרגיל?

מצד אחד זה לא מועיל כי העני יכול להגיד למה לשלם על ההלוואה אני ממשיך להשתמש כרגיל בחפצים שמשכנתי.

מצד שני זה מועיל כי זה לא נעים לראות פעמיים ביום את מי שהלווה לך כסף.

 

 

איסור עושק:

נוסח אפודיקטי (קצר וקולע – ללא הסבר/נימוק/תיאור מקרה)

לֹא-תַעֲשֹׁק (לא תנצל את הכוח שלך לרעה נגד) שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. 

המכנה המשותף: אנשים חלשים כלכלית. 

שווה לדעת להשוות: לגנוב זה לקחת בסתר בלי להפעיל כוח חפץ שלא שלך. לגזול זה לקחת בכוח לאור יום חפץ שלא שלך (שוד). עושק זה לנצל את הכוח לרעה ולקבל או להשאיר אצלך משהו כביכול ללא התנגדות של הצד השני. כי הוא יודע שהוא לא יכול להגיד לך לא מסכים כי הוא יפגע מזה.

 

למשל:

איסור הלנת שכר שכיר: אסור להשאיר את השכר שהבטחת לשכיר בסוף יום עבודה אצלה בכיס למשך הלילה אלא יש לתת לו את הכסף מייד בתום יום העבודה אחרת זה עושק – ניצול לרעה של הכוח שלך.

 

 

איסור גמול דורות

לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל (בגלל) בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל (בגלל) אָבוֹת:  אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ

אסור להעניש אבא של עבריין או בן של עבריין אלא כל אחד נושא בעונשו.

לכאורה פסוק זה עומד בסתירה לכתוב בעשרת הדיברות (שם ה' מבטיח גמול דורות שלילי למי שעבדו בעבודה זרה וגמול דורות חיובי למי שיאמינו רק בו באל אחד)

פתרון:

לפי הגישה הביקורתית: התורה נכתבה ע"י אנשים שונים בתקופות שונות עם דעות שונות וכל אחד רשם את דעתו.

לפי הגישה המסורתית – עשרת הדיברות מדברות על עונש משמים – ה' רשאי להעניש גם את הילדים/הורים על חטאי הוריהם/ילדיהם. אבל לבית דין אסור להעניש את הבן/אב של העבריין. כל אחד ישא בעונשו בכוחות עצמו.

 

איסור הטיית משפט:

לֹא תַטֶּה (לא תסלף/תשנה) מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם

 

טעמי המצוות:

הסיבה לקיום המצוות לעיל, היא:

וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם = נימוק חברתי-מוסרי – התחשבות בחלשים. זכור איך הרגשת שהיית עבד.

וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם = נימוק דתי – שום דבר לא שייך לך. הכל שייך לה' שהוציא אותך מעבדות.

יש מפרשים שרואים בכך רמז לנימוק תועלתני – רמז לאיום שאם לא נשמור על המצוות ה' יחזיר אותנו לגלות מצרים.

 

מתנות עניים:

דיני "שיכחה" בשדה

מקרה: כִּי (כאשר) תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר (חבילת שיבולים) בַּשָּׂדֶה

דין: לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה: 

טעם: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה'אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ = נימוק תועלתני

 

דיני "לקט" בעצים:

מקרה: כִּי (כאשר) תַחְבֹּט (תכה את העץ לבצע מסיק) זֵיתְךָ,

דין: לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ (אל תקטוף מה שנשאר על העץ למרות המסיק)  לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה.

מקרה: כִּי (כאשר) תִבְצֹר כַּרְמְךָ (קטיף ענבים),

דין: לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ (אל תקטוף אשכולות בוסר / לא בשלים):  לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. 

הטעם: וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה.

יש הרואים באיזכור זה נימוק חברתי-מוסרי-היסטורי ויש שרואים בו איום מרומז - אני עלול להחזירך למצרים כעונש על חטאיך = נימוק תועלתני.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 8 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ג'1 יש לציין 2 מגזרים שונים.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

כִּי (כאשר) תַשֶּׁה  (יהיה לך משכון )  מַשַּׁאת מְאוּמָה (לא חשוב מה סכום המישכון) לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ  (לא תכנס לשטח הפרטי שלו כדי לקחת את המשכון).  וְלֹא תַחֲבֹל (אל תשאיר אצלך ( ' לֹא-תַעֲשֹׁק  (לא תנצל את הכוח שלך לרעה) אֶבְיוֹן (עני), לגנוב ( זה לקחת בסתר בלי להפעיל כוח),  לגזול (לקחת בכוח לאור יום (=שוד)). עושק  (לנצל את הכוח לרעה ולקבל או להשאיר אצלך משהו כביכול ללא התנגדות),  עַל (בגלל), לֹא תַטֶּה  (לא תסלף/תשנה), עֹמֶר (חבילת שיבולים),  תַחְבֹּט  (תכה את העץ לבצע מסיק) , לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ (אל תקטוף מה שנשאר על העץ למרות המסיק) , תִבְצֹר כַּרְמְךָ (קטיף ענבים), לא תְעוֹלֵל  (אל תקטוף אשכולות בוסר/לא בשלים)

 

מונחים חשובים:

נוסח אפודיקטי (קצר וקולע – ללא הסבר/נימוק/תיאור מקרה), גישה ביקורתית/מסורתית, נימוק חברתי-מוסרי /דתי/תועלתני