סיכום: כל החומר בתחביר

במשפטים הבאים מסומנים משלימי פועל משני הסוגים השונים. נסו לשים לב להבדל בין שתי הקבוצות:

אחותי השתמשה במרכך.                      הם רקדו אתמול.

הם נסעו לקוסטה ריקה.                        דן התאמן במכון.

אני מפחד מהחושך.                              הטיול בוטל בגלל הגשם.

 

באיזו מבין הקבוצות (המילים המודגשות בכתב בולט או בקו תחתון) משמעות המילה המסומנת גדולה יותר במשפט הנתון? באיזו מהקבוצות ניתן להשמיט את המילה מבלי לפגוע בתקינות של המשפט?

המילים המסומנות בצהוב הן הכרחיות במשפט. המשמעות שלהם במשפט חשובה מאוד. כשאומרים "השתמשה" חייבים להוסיף את הדבר שהיא השתמשה בו.

לעומת זאת, המילים המסומנות בקו תחתון אינן הכרחיות במשפט בכלל. הן מוסיפות לנו תיאור כלשהו על מה שקרה אך המשמעות שלהן מרגישה קטנה יותר מאשר המשמעות של המילים המסומנות בכתב בולט.

זה יהיה הניתוח:

 נושא    נשוא       מושא                     נושא  נשוא   תיאור
אחותי השתמשה במרכך.                      הם  רקדו  אתמול.

נושא נשוא     מושא                             נושא    נשוא   תיאור
הם      נסעו   לקוסטה ריקה.                 דניאל התאמן  במכון.

נושא נשוא   מושא                              נושא   נשוא      תיאור
אני    מפחד מהחושך.                           הטיול בוטל בגלל הגשם.

 

נחדד:
תיאור – מתאר משהו לגבי הפועל. זה לא משהו הכרחי במשפט. התיאור יכול להיות מכמה סוגים, והם: תיאור הזמן (מתי זה קרה), תיאור המקום של הפעולה, תיאור סיבה, תיאור תכלית (מטרה), תיאור תנאי, תיאור מצב, תיאור ויתור או תיאור אופן. בבגרות אין צורך להבחין בין סוגי התאורים.

מושא – הכרחי במשפט. בעל משמעות גדולה שלא קשורה לסוגי התיאורים.

 

כדי להבחין בין מושא לתיאור, נציע את שני המבחנים האלו:

1.      הכרחי/ לא הכרחי: אם המילה הכרחית במשפט ← מושא. לא הכרחית← תיאור.

 2.      מתאים לאחד מהתיאורים: אם המילה מתאימה לאחד מסוגי התיאורים הקיימים (זמן, מקום, סיבה, תכלית, מצב, אופן, תנאי, ויתור) ← תיאור. אם לא ← מושא.