נביא ונבואה - סיכום

נבואת נחמה, סליחה ואושר, אל שרידי ממלכת ישראל החרבה

קישור לפרק

רקע

הממלכה של עם ישראל התפצלה לשתי ממלכות: ממלכת יהודה, שהמקדש היה בה, וממלכת ישראל, הצפונית, שניסו למצוא תחליפים למקדש בדמות "מקדשים" מקומיים עם יותר או פחות עבודה זרה. אחרי 300 שנים בערך המעצמה אשור החריבה את ממלכת ישראל, גרשה את רוב הישראלים לארצות מרוחקות ונשארו מעטים מאוד, מפוזרים. כמה עשרות שנים אחר כך ירמיהו פונה אל הישראלים שנותרו בנבואה זו, שבפרק ל"א, ישראלים ללא מלך וללא מקדש (שראינו בנבואותיו האחרות בממלכת יהודה, שם ירמיהו גר) ומעודד אותם, קורא להם לחזור ואומר שה' סלח להם.

נזכיר שספר ירמיהו לא מסודר לפי סדר האירועים. ישנם מעט פרקים ונבואות בספר ירמיהו שיש בהם כותרת, הפסוקים הראשונים מתארים את התאריך והמקום של הנבואה. בפרק ל"א אין לנו כותרת כזו אז יש מחלוקת מתי הוא נאמר. יש אומרים שהוא נאמר בתחילת ימי נבואתו של ירמיהו, כשירמיהו היה נביא צעיר ואופטימי, עדיין לא היתה לו גישה למקדש ולמלכים והוא האמין שתהיה בנייה ולא חורבן. שירמיהו התחיל אופטימי ואז התחיל לנבא רק חורבן ולכן זו היתה אחת הנבואות הראשונות שלו. יש אומרים שזו היתה אחת מהנבואות האחרונות, הסמוכות לחורבן הבית, ושבנבואת נחמה לשרידי ממלכת ישראל ירמיהו מנסה לנחם גם את אנשי יהודה, שבעוד כמה דורות יהיה טוב.

תקציר

נבואת נחמה זאת היא יוצאת דופן ופורצת דרך במובן מה. ירמיהו הנביא - באריכות רבה - מבשר את גאולת עשרת השבטים (ממלכת ישראל שנחרבה). הוא יוצא למסע, ספק פיזי ספק רוחני, שבמהלכו הוא שוזר ביטויי תשועה והצלה לממלכת הצפון. הנבואה עתירה בלשונות ציוריים ונבואיים, הלקוחים משדות סמנטיים של רגשות ושל טבע וחקלאות.

 

סיכום הפרק

הנבואה הארוכה והציורית שבפרק ייחודית מאוד משום שירמיהו מגלה בה רגישות לגורלם של שבטי הצפון על אף היותו נביא יהודאי (מיהודה). מה גם שמרבית נבואותיו הן נבואות זעם, פורענות ותוכחה, ואילו זאת נבואת נחמה וגאולה. בדברי הנביא משובצות אמירות המביעות תחושה של תקווה, של ערגה ושל נחמה לישראל. ניכר כי בנבואה יש מטען רגשי עמוק, הנובע מרצון להושיע ולחבר בין יהודה לישראל, ליצור קרבה במקום ריחוק ודמיון במקום נבדלות. הנביא מנבא להר אפרים (בממלכת שומרון שנשלטה על ידי צאצאי שבט אפרים) חזרה לחיים, לפריחה ולביקוש. 

ממלכת ישראל נחרבה בשנת 722 לפנה"ס על ידי אשור, כ- 136 שנים לפני חורבנה של ממלכת יהודה על ידי בבל בשנת 586 לפנה"ס. פס' א'-ה' מזכירים כיצד בני ישראל למודי המלחמה מצאו חן בעיני ה' כבר בתקופת הנדודים במדבר. בשל כך מבקש ה' להרגיע אותם (לבשר להם נחמה). בדברי ה' ניכרים אהבה וחסד כלפי העם. בני ישראל משולים לנערה בתולה, המתבשרת ששמחות גדולות בדרך אליה כי ממלכת שומרון (ישראל) תשוב לטעת כרמים = לחיות חיי יישוב וחקלאות בשטחה שנחרב.

פס' ו'-ח' ממשיכים את אווירת השמחה ומעודדים את עם ישראל לספר לעמים שונים שה' מושיע אותם, מאחד ומחזיר אותם מבבל ומאשור (שאליהן הוגלו שתי הממלכות). בנבואה מוזכרים "עיוור, פיסח [נכה], הרה [אישה בהיריון] ויולדת" כדי להראות שה' יחזיר את כולם, אפילו את אלה העלולים לעכב את השיבה הבייתה בגלל מגבלותיהם. כולם יחזרו בבטחה כשהם בוכים מהתרגשות.  יחסו של ה' לאפרים בביטוי "ואפרים בכורי הוא" הוא חריג, ומראה על שבירת התחרות בין יהודה ליוסף (ממלכת יהודה וממלכת ישראל, שאליה שייך שבט אפרים).  פס' ט'-י"ג פונים לעמים היושבים באיים ובמרחקים כדי שיידעו שה', אשר פיזר את בני ישראל (עונש הגלות), הוא זה שיקבץ אותו וישמור עליו כפי שרועה שומר על העדר שלו. כולם ישובו לירושלים, לארץ שיש בה שפע מכל, וישמחו מנחמה.בפס' י"ד-י"ט מתוארת פניית ה' לרחל, אשת יעקב ואמם של יוסף ובנימין (עשרת השבטים - שבטי הצפון - גולי שומרון ), כדי לעודד אותה להפסיק לבכות על גורל צאצאיה. 

ה' מבטיח להשיב את בניה מארץ אויב. לדברי ה', הוא שמע את אפרים, ילד שעשועיו היקר והאהוב, מודה שחטא ושמגיע לו עונש (=צידוק הדין (תיאודיציה))  הוא מתחרט על מעשיו ומבקש לשוב לה'  (=חוזר בתשובה), ולכן בשל אהבת ה' לו, הוא מרחם עליו ומושיע אותו לפי מידת הרחמים.

בפס' כ'-כ"ה מעודד ה' את ממלכת ישראל (הבתולה) לפעול למען חזרתה ולא להתבטל, כי ה' ברא מציאות חדשה ומיוחדת (שבה אפילו נקבה מחזרת אחרי גבר). 

פס' כ"ו-כ"ט מתארים שני שינויים שה' מחולל למען עמו: הוא משנה את מאמציו להעניש אותו ולהרוס אותו למאמצים לבנות את עמו ולהצמיח אותו. וכן משנה את תפישת הגמול שהייתה נהוגה, מגמול לדורות לגמול אישי (כל איש נושא באחריות למעשיו).

לשם כך הוא מתשמש במטאפורת האכילה - בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר (פרי לא בשל); וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה (תפגענה). אלא כך אחד יתוגמל לפי מעשיו. דברים אלו נועדו לעודד את העם, שהיה מיואש וחסר תקווה, בגלל חטאי הוריהם.

פס' ל'-ל"ג מתארים את חידוש הברית שרוצה ה' לעשות עם עמו. ברית שונה משהייתה קודם והופרה, אלא ברית שתהיה חקוקה על הלב, שבה הוא יהיה אלוהיהם והם יהיו עמו וכולם יהיו כפופים לתורתו, מגדול ועד קטן. פס' ל"ד-ל"ו מחזקים את הברית בכך שמבהירים את שליטתו של ה' בטבע ואת הכוחות הפועלים בו, שכפי שלא ניתן לבטלם, כך לא יהיה ניתן לפגוע בברית. באופן סמלי ה' מדגיש שביום שבו יוכלו למדוד את השמיים ולחקור את יסודות כדור הארץ, כך תבוטל הברית עמו (כלומר, מעשה שלא ניתן לקרות). פס' ל"ז-ל"ט מתארים את המרחב הגיאוגרפי של עיר ה', שלעולם לא תיהרס ותיחרב עוד, כפי שקרה לירושלים.

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן וענו על שאלה 7 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?
בסעיף א1 יש להתייחס מי יצאו לגלות בזמן גלות ממלכת אשור.
יש לציין כיצד נקראת קבוצה זו בעם ישראל. (ראו בסיכום לעייל).

רושמים במחברת:

מילים חשובות:    

פיסח (נכה), הרה (אישה בהיריון) , בֹסֶר (פרי לא בשל); תִּקְהֶינָה (תפגענה)

 

מונחים חשובים:

נבואות זעם/פורענות, נבואת שלום/נחמה, חורבן/גלות ממלכת ישראל/שומרון/ממלכת הצפון בשנת 722 לפנה"ס, צידוק הדין (תיאודיציה), חוזר בתשובה, מידת הרחמים, תפישות גמול: גמול דורות/אישי, מטאפורה.