נביא ונבואה - סיכום

ירמיה א'

ירמיהו והקדשתו לנביא של תקווה וחורבן

קישור לפרק

תקציר

הפרק עוסק בנבואת ההקדשה של ירמיהו לנביא (סצנת דפוס הקדשת נביא אמת). הקוראים מתוודעים לפרטים ביוגרפים וכרונולוגיים על ירמיהו ולסיפור הבחירה של ה' בו לנביא אמת. במפגש ההקדשה של הנביא לשליחות, משתמש ה' בחזיונות סמליים המפורשים כנבואות לעתיד על גורל ממלכת יהודה. במסגרת זו גם מגדיר ה' את תפקידו של ירמיהו כנביא.

 

סיכום הפרק

פסוקים א'-ג' מוסרים פרטי רקע ביוגרפיים על הנביא ירמיהו: שיוכו, מוצאו ותקופת הינבאותו. ירמיהו בא ממשפחת כוהנים ששירתו בתחום שבט בנימין בעיר ענתות (הם לא נביאי בית המקדש). דבר ה', כלומר הנבואה, הגיע אליו לראשונה בשנה השלוש עשרה למלכותו של יאשיהו בן אמון, מלך יהודה (מעט לפני תבוסתו בקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס), והוא שימש כנביא ה' עד לחורבן יהודה, ירושלים ובית המקדש וגלות האנשים לבבל  (שנת 586 לפנה"ס) בימי צדקיה (נכדו של יאישהו). 

תקופה זו היא אחת המורכבות בתולדות הממלכה. היא מאופיינת במעבר מהכפיפות לשלטון האשורי שנופל, לכפיפות לשלטון הבבלי. ירושלים חלוקה באשר לדרכים שבאמצעותן יש לפעול מול האויב הבבלי. במקביל רוחשת בה התנהגות שלילית חמורה, המתבטאת בהתרחקות מה', בעבודה זרה ובחטאים מוסריים קשים. על רקע זה נשלח ירמיהו לנבא נבואות זעם ופורענות (ברובן) מול ממלכה סוררת, עקשנית ומפולגת.

פסוקים ד'-י' מתארים את הקדשת ירמיהו לנביא אמת, הנבחר לתפקיד עוד מבטן אמו = ללא בחירה חופשית =  נועד לכך מבטן ומלידה. 

שלב המינוי: ה' מתגלה לירמיהו הנער ומודיע לו שהוא בחר בו לשמש כנביא כבר בהיותו עובר ברחם אמו, ולא סתם נביא, אלא "נביא לגויים", כלומר אוניברסאלי (ולא רק לאומי), כזה המוסר נבואות על גורל עמים רבים ולא רק על הישראלים אשר ביהודה. 

שלב הסירוב: ירמיהו נבהל מדברי ה' (אומר: 'אהה') ומעיד על עצמו שהוא נער (חסר ניסיון),  "לא ידעתי דבר" (לא יודע לנאום/לדבר בפני קהל)  (פס' ו'). 

שלב דחיית הסירוב: על אף ניסיונו של ירמיהו להפחית מהתאמתו לתפקיד, ה' מחייב אותו בקשיחות לקבל את השליחות: "אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך, ואת כל אשר אצווך תדבר". ה' מבטיח לירמיהו הגנה והצלחה וכן אחריות על נבואות לעמים. 

שלב מתן ה"אות" (סימן): כדי לסמל את קבלת השליחות, נוגע ה' בפיו של ירמיהו = מעשה סמלי = ביטוי להעברת הנבואות לתוכו. 

בדברי ה' שבפס' י' עולה תמונה של סוגי הנבואות של ירמיהו: מצד אחד, "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ומצד שני, "לבנות ולנטוע", כלומר השליחות הנבואית תבשר בעיקר על רעות גדולות ואסונות מאת ה' (=נבואות "פורענות"), אך תהיה בה גם בשורת נחמה וגאולה מפעם לפעם (=נבואות נחמה/שלום).

שלב קבלת התפקיד: בפסוקים י"א-ט"ז מתחיל ירמיהו לקבל את דבר ה', הנפתח בשני מראות חזיוניים המסמלים את הנבואה על יהודה וירושלים בשל חטאים הדתיים של תושביה (עבודת אלילים ועזיבת ה'). 

בפעם הראשונה מבקש ה' מירמיהו לדעת מה הוא רואה בחזיונו. הנביא עונה שהוא רואה "מקל שקד" (מוט שעשוי מענף של עץ השקד/שקדיה, עץ המקדים בפריחתו את כל העצים בשל שקידתו לפרוח). ה' מחמיא לו על הזיהוי (כי מקל זה מוט ללא עלים ופירות וקשה לזהות את סוג העץ ללא עלים או פירות). ה' מסביר לנביא שזה מסמל את שקידתו (השקעתו ונחישותו) במהלך העומד להגיע בקרוב (חורבן ממלכת יהודה והמקדש). 

בהתגלות השנייה (שקשורה קשר תוכני וקשר צורני (מילולי) לנבואה הראשונה), רואה הנביא "סיר נפוח", שפניו (הפתח שלו) פונה לצפון. ה' משיב לנביא שזה מסמל שהרעה תיפתח מכיוון צפון. זהו רמז שהאסון שיבוא על ירושלים ויהודה מקורו בעם שיבוא מצפון. בשלב זה לא ברור איזה עם מצפון יגיע. בפועל יגיעו הבלליים להחריב את המקדש.

בפסוקים י"ז-י"ט ניכרת מעורבותו של האלוהים בתמיכה בנביא ובפעולותיו באופן ברור כהתחייבות אליו. ה' מעודד את ירמיהו ללכת בביטחון ולא לחשוש להשמיע נבואות לעם כי הוא שומר עליו ומציל אותו. בדברי ה' יש שימוש בשלוש מטאפורות (פס' י"ח) המתארות את חוזקו של ירמיהו הנביא, שיעמוד בגבורה מול העמים בנבואותיו. הוא יהיה חזק כמו עמוד ברזל וכמו עיר מבצר (מוקפת חומה). בהערה זו רומז ה' לירמיה על הקשיים שיהיו כרוכים במילוי התפקיד שלו כמתווך בין ה' לבין העם. הוא יאלץ להתמודד עם אנשים שיתנכלו לו ויבקשו להמיתו בגלל הדברים הקשים שישמיע.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ד

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב' יש להוכיח משני שלבים שונים של שלבי הקדשת נביא האמת.

בסעיף ג' יש להיעזר בסוגי קהלי היעד שמוזכרים בסיכום

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

אהה (בהלה),  נער (חסר ניסיון), לא ידעתי דבר (לא יודע לנאום/לדבר בפני קהל), מקל (מוט ללא עלים ופירות), שוקד (נחוש), עיר מבצר (מוקפת חומה)

 

מונחים ותאריכים חשובים:

קרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס, חורבן המקדש שנת 586 לפנה"ס, וירושלים סצנת דפוס הקדשת נביא אמת, נביא אמת, תפקיד הנביא,  שלב המינוי/סירוב/דחיית הסירוב/אות/קבלת תפקיד, מעשה סמלי , סוגי נבואות: נבואות פורענות,נבואות נחמה/שלום, סוגי קהלי יעד: נבואה לאומית/אוניברסאלית, תפקיד הנביא (לתווך), מטאפורה.

ירמיה ב' (א'-כ"ח)

נבואת תוכחה על ישראל העוזבים את ה' ועובדים עבודה זרה

קישור לפרק

תקציר

הנביא ירמיהו נשלח על ידי ה' אל תושבי ירושלים לשאת נבואת תוכחה המתריסה על התערערות מערכת היחסים הזוגית, היפה והטהורה, שהייתה בין העם וירושלים לבין ה'. התערערות שרבים אשמים בה, והיא נקשרת לעבודת אלילים ולהתרחקות מה'. ניכר כי בנבואה יש מטען רגשי עמוק, הנובע מתחושת בגידה באל, דחייה ונטישה אותו.

 

סיכום הפרק

הנבואה שבפרק עתירה בלשונות ציוריים ונבואיים, הלקוחים משדות סמנטיים (תחומי חיים) של זוגיות (מטאפורת האירוסין) ושל טבע (מטאפורת הביכורים), והם המשמשים ליצירת המסר האלוהי לעם ישראל. בפס' ב'-ג' מבקש ה' מהנביא לומר לעם, המתואר כזוגתו, שהוא זוכר את ימי החסד האהובים, שבו הם חברו תחת ברית, כאשר העם הלך אחרי ה' במדבר והיה הראשון להיות קדוש לה' ולקבל את הגנתו. זו אידיאליזציה של המציאות, שכן, בפועל, בני ישראל חטאו כבר בדור המדבר (כפי שירמיה ידע להגיד זאת בפרקים אחרים), למשל בחטא הידוע - חטא העגל.

בפס' ד'-ח' טוען ה' כנגד העם ומנהיגיו שעושים אשר התרחקו ממנו ופנו לעבודת אלילים = להבל = (מטאפורה לדברים חסרי תועלת - כמו האויר שיוצא מהפה).  ולכן, גם הם "יעלמו" כמו הבל פה, ילכו לגלות ויכחדו = מידה כנגד מידה.

בדברי ה' משובצות אמירות המביעות תחושה של כפיות טובה, של נטישה ושל אכזבה מהעם. לדבריו, במקום שהעם יזכור את מעשיו, שהוציאם ממצרים, הוביל אותם במדבר הקשוח והוריש להם את הארץ, הם טימאו את נחלתו והרבו תועבה. אף בעלי תפקידים חשובים בעם בגדו בה': כוהנים, תופשי תורה (זקנים/חכמים), רועים (מנהיגים) ונביאים (הכוונה לנביאי שקר!).

בפס' ט'-י"א מזמין ה' את עמו לריב תוכחה (משפט), שבו הוא מציע להם ללכת לבדוק האם קיים עוד עם כזה שהחליף את אלוהיו (וזאת על אף שאלו לא אלוהים אמיתיים). 

 לָכֵן, (קשר של סיבה ותוצאה) עֹוד (=בעתיד) אָרִיב (=אשפוט) אִתְּכֶם נְאֻם-ה’ (גמול אישי); וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם (גמול דורות), אָרִיב. 

הפסוקים הבאים הם אוסף של שאלות רטוריות - של טענות ה' נגד ההתנהגות של עמו, ומשולבים בהם ניגודים המעצימים את המסר של התנהגותו השלילית של העם: הם עזבו (ויתרו על) מקור מים חיים (ה') לטובת בארות נשברים (סדוקים, שהמים דולפים מהם). במקום להיות "בנים של מלך", הם מתנהגים בצורה מושמצת כמו ילדים של עבדים.

בפס' ט"ו-י"ט מתוארים העונשים שיבואו על העם: הכפירים = אויבים יפגעו בו וישרפו את עריו, ולא רק אלה מצפון, גם ערי מצרים יכו בעם על שעזב את ה' שהוליכו בדרך משם. האזכור של מצרים נועד להראות שה' שהושיע את העם מפני המצרִים, יביא אותם כדי לפגוע בו שוב בשל כפיות הטובה. ניסיונותיה של הממלכה לקשור קשרים עם מצרים ועם אשור (והזגזוג ביניהן) יעלו במחיר רב, כל הרע שהיא עושה יגרום לה' להעניש אותה ללא רחם.

בפס' כ'-כ"ח הדימויים משמשים להראות כיצד השתנתה הממלכה עם השנים. ה', אשר חילץ אותה מאזיקי שלטון זר ('ניתקתי מוסרותייך') מכל צרה כל הזמן, מוכיח אותה על שהתחייבה לא לעבור על חוקיו, אך זנתה מבחינה מוסרית על כל גבעה ותחת כל עץ (ניגודים/מקצה לקצה - מעל ומתחת = כל מקום = הדגשה/הגזמה). השימוש בגבעות ועצים בא לציין מקומות ציבוריים שמעידים על חוסר בושה אך גם בא לרמוז על עבודת האלילים שהתרחשה באופן אופייני מתחת לעצים ועל גבעות.

ה', שנטע גפן בריאה ועדינה, רואה איך הפכה לו לצמח בר אלים וגס. חטאיה כל כך ודאיים וברורים, שגם חומרי ניקוי, (כגון "נתר" ו"בורית") לא יצליחו לנקות את כתמם. הלכלוך הוא מטאפורה לחטאים וחומרי ניקוי הם מטאפורה לעונשים שמטהרים.

התנהגות העם (ממלכת יהודה) דומה להתנהגותה של בכרה (נקבת גמל צעירה) שאינה מרוסנת ולפרא (חיה דמוית חמור - חיה לא מבוייתת). 

דימויים אלה נועדו לרמז להתנהגות של אישה בוגדת המחפשת מאהבים בלי סוף ובוגדת בבן זוגה, כך עשו בני העם לה' בגלוי וגם המנהיגים שלהם (מלכים, שרים, כוהנים ולוויים). ה' מלגלג על בחירת האנשים להתייחס לפסלים מאבן ומעץ כהורים וטוען במבחן האמת הם יתגלו כלא מועילים בהצלת העם.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 7 סעיפים א-ג

כל התשובות לכל הסעיפים כתובות (או רמוזות כמעט במפורש) בסיכום.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

 

הבל (אויר שיוצא מהפה), תופשי תורה (זקנים/חכמים), רועים (מנהיגים), נביאים (נביאי שקר), עֹוד (=בעתיד) אָרִיב (=אשפוט), עזבו (ויתרו), בארות נשברים (סדוקים, שהמים דולפים מהם), ניתקתי מוסרותייך (שברתי את האזיקים שלך), בכרה (נקבת גמל צעירה) פרא (חיה לא מבוייתת).

 

מונחים חשובים:

מטאפורת האירוסין, מטאפורת הביכורים, אידיאליזציה,

מידה כנגד מידה, כפיות טובה, גמול אישי, גמול דורות, שאלות רטוריות ,

ניגודים, מקצה לקצה , מטאפורה 

ירמיה ז'

גם המקדש עלול להיחרב אם במקביל לעבודה בו חוטאים נגד ה' ונגד בני אדם

קישור לפרק

תקציר

ירמיה (נביא אמת) יוצא נגד אמונה רווחת בעם בעקבות דבריהם של נביאי שקר שמטעים את העם. ירמיה טוען שבית המקדש יחרב למרות שזה ה"בית" של אלוהים, כי העם חוטא למרות כל אזהרות הנביאים ומחלל בכך את המקום שנקרא על שמו של ה' (בית ה' – בית המקדש). ירמיה משתמש בתקדימים היסטוריים כדי להוכיח טענתנו שה' לא ירחם על המקום ועל עמו.

 

סיכום הפרק

 

פסוקים א-ב: כותרת הפרק

פסוק א:  הַדָּבָר (הנבואה) אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת ה' לֵאמֹר = פרק זה הולך לתאר נבואה.

פסוק ב: מיקום - עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' (בכניסה למקדש),

               קהל יעד - שִׁמְעוּ דְבַר-ה', כָּל-יְהוּדָה (תושבי ממלכת יהודה)

               עיתוי - הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֺת, לַה' (אחד משלושת הרגלים). 

הסיבה לבחירת המיקום והעיתוי – תוכן הנבואה – היוצאת נגד פולחן דתי כמסווה לריקבון חברתי.

 

נבואת ירמיה:

ירמיה מציג קשר של "תנאי ותוצאה"  הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם - וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

אם תתנהגו טוב יהיה טוב. כלומר, יש כאן איום מרומז, אם תמשיכו לחטוא אגלה אתכם מהארץ.

ירמיה מזהיר: "אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר". ירמיה מודע לכך שיש נביאי שקר שמבטיחים הבטחות שווא (שקר) שהכל יהיה טוב ואפשר להתנהג כרגיל ומזהיר את העם לא להקשיב להם.

 

ירמיה חוזר על דברי השקר בצורה אירונית (לעגנית) באמצעות חזרה משולשת על המילים "היכל (ביתו של) ה' ". הוא מצטט את דבריהם כביכול לא יתכן שהמקדש יחרב כי זה "היכל ה'!".

 

הדרך הרצויה בעיני ה':

ירמיה מסביר שה' יסכים להמשיך לתת לעם ישראל לגור בארץ ישראל רק אם ישמרו מצוותיו. כלומר זו "ברית מותנית/ברית דו-צדדית". כל צד צריך למלא את חלקו.

 

סוגי המצוות עליהם יש לשמור:

1)      "עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ" = מצוות בין אדם לחברו –  מצוות חברתיות.

לדוגמה: גֵּר (אדם לא יהודי שמתגורר בארץ) יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ (לא תנצלו לרע), וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ (לא תרצחו חפים מפשע) בַּמָּקוֹם הַזֶּה; (פסוק ו')

2)      ְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם = מצוות בין אדם למקום - מצוות דתיות. 

 

 

התוצאה של שמירת מצוות:  וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם:  לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם.

המילה "מקום" היא מילה מנחה בקטע והיא מדגישה את שיטת הגמול של "מידה כנגד מידה" אם תשמרו מצוות במקום זה תשארו במקום זה. אחרת תגורשו למקום אחר.

 

תיאור האבסורד:

הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ?

 ירמיה פונה לעם באמצעות שאלה רטורית – נראה לכם שתעשו את כל העברות שבעשרת הדיברות ותגיעו לפה להקריב קורבן וה' ירגע ויסלח לכם כל פעם מחדש?

ירמיה מדגיש בדבריו שהבית של ה' זה רק בית שנבנה לכבודו. בית על שמו. (כי לה' אין גוף ואיננו מתגורר פיזית בבית המקדש). כלומר, ירמיה מבטא בדבריו השקפה דויטרונומיסטית (של ספר דברים) שה' הוא מופשט ואין לתארו בשום תיאור גשמי.

 

הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו—בְּעֵינֵיכֶם?

נראה לכם שבית המקדש זה עיר מקלט לרוצחים? הבית שנקרא על שמי ונבנה לכבודי נועד למחסה לרוצחים?

 

שימוש בתקדימים היסטוריים:

לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. ירמיה מבין שנביאי השקר מרגיעים את העם שהעם יכול לנהוג כהרגלו ולכן כדי להוכיח להם שה' עלול לפגוע גם במקדש הוא מביא תקדים היסטורי לכך שה' החריב את המשכן שנבנה לכבודו (המשכן היה דומה לבית המקדש אך בגרסת האוהל. הוא נבנה אחרי חטא העגל, נדד עם עם ישראל במדבר וכשנכבשה הארץ הוצב בשילה שליד ירושלים. הוא נחרב במלחמות מול פלישתים, הארון עם לוחות הברית נלקח בשבי והוחזר אחרי הרבה שנים לקראת בניית המקדש).

וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי (אגלה אתכם מהארץ), כַּאֲשֶׁר (כמו ש) הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם – כמו שה' הגלה את ממלכת שומרון לאשור (בשנת 722 לפהנ"ס, כמאה שנה לפני האירועים בפרקנו, כך שהזכרון מחורבן שומרון טרי, אך לא מאוד טרי).

כלומר, המקום הזה לא מובטח לכם. מי שחוטא הארץ "תקיא" אותו לגלות.

(הערה: שימו לב, גלות זה גמול שלילי קיבוצי– כי גם צדיקים סובלים מכך שהעם נענש ונלקח לגלות).

 

ה' אוסר על ירמיה להתפלל בעד העם:

למרות שאחד מתפקידי הנביא זה להתפלל לרחמים על העם ה' אוסר על ירמיה לבצע תפקיד זה.

וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה

        וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה

       וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי

       אנפורה – חזרה על מילה בראש כל צלע.

תקבולת נרדפת – שימוש במילים נרדפות.  (תתפלל=תשא רינה=תפגע בי). (תפגע בי=תבקש ממני)

הנימוק למניעת ביצוע תפקיד הנביא: כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, אֹתָךְ! ה' לא רוצה לשמוע יותר בקשות סליחה.

הנימוק לסלידה מבני ישראל: הַאֵינְךָ רֹאֶה, מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת, יְרוּשָׁלִָם.  הַבָּנִים מְלַקְּטִים (אוספים) עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים, לָשׁוֹת בָּצֵק:  לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים (עוגות) לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (לעבודה זרה – לעבודת כוכבים) לְמַעַן, הַכְעִסֵנִי (כלומר, במתכוון ולא בשוגג).

 

מדוע ה' אוסר על ירמיה להתפלל? יש איסור לבקש רחמים מה'?

פירוש א: כדי להדגיש את חומרת החטאים של בני ישראל – שהם לא ראויים למחילה וכפרה.

פירוש ב:  כדי לבחון את ירמיה האם ינצל את ההזדמנות להשתחרר מתפקיד זה וכן מיתר תפקידי הנביא.

תיאור העונש:

לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי (כעסי) נִתֶּכֶת (ימס/ישפך) אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל-עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל-פְּרִי הָאֲדָמָה; וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה.  = ה' ישרוף את המקום. כלומר, הם יענשו במידה כנגד מידה. בתיאור החטא הוזכר האלמנט של אש ולכן גם בתיאור העונש יוזכר אלמנט של אש.

 

עקרון העדפת המוסר על פני הפולחן:

ה' סולד מהתנהגות העם ואינו מוכן עוד שהנביא יבקש את רחמיו בעד העם. יתרה מכך, מציע להם במקום לבזבז בשר על הקרבת קורבנות – שיאכלו את הבשר. כי את ה' הקורבנות האלו אינם מעניינים. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  עֹלוֹתֵיכֶם (קורבנות לה') סְפוּ (הוסיפו) עַל-זִבְחֵיכֶם (על בשר זבח שאתם אוכלים), וְאִכְלוּ בָשָׂר. 

 

סוגי קורבנות:

עולה = קורבן שנשרף כל כולו על המזבח לכבוד ה'. האדם לא אוכל ממנו כלום.

זבח/שלמים = קורבן שרק חלקו נשרף על המזבח והשאר נאכל ע"י בני האדם.

 

ה' למעשה טוען כי מעולם לא ציווה אותם להביא קורבנות (כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח).

לכאורה, טענה זו עומדת בסתירה למסופר בספר שמות, ויקרא ובמדבר – בהם מפורטים דיני קורבנות.

פתרונות:

פירוש א: ביום היציאה ממצרים ה' לא צווה זאת. כלומר זה לא מה שהיה הכי חשוב לו באותו יום.

פירוש ב: זו הגזמה ספרותית שנועדה להדגיש את המסר שהקורבנות זה לא הדבר החשוב.

 

תכונות האופי השליליות של עם ישראל:

למרות כל האזהרות של ירמיה וקודמיו, עם ישראל היה "עם קשה עורף" (עקשן) כד וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת (עצות) בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר (נגדי), וְלֹא לְפָנִים (עימי).

וזאת מהרגע הראשון: לְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה

למעשה, יש כאן גם "כפיות טובה" כלפי מי שהוציאם מארץ מצרים והכניסם לארץ ישראל.

 

וְלֹא לָקְחוּ, מוּסָר; אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם = הם הפכו למנותקים כל כך שהם אפילו לא מכירים/זוכרים את המילים שמתארות את מצוות ה' והאמונה בו. (למשל, חלקם לא ידעו מה זה תפילין או כשרות או אמונה באל אחד).

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך עקשנות היא תכונה שלילית או חיובית?

מצד אחד שלילי – אדם חסר גמישות לא מוכן לשנות/להשתנות בהתאם לנדרש/מצב והדבר עלול לפגוע גם בו וגם בסביבתו. למשל, אדם דוהר קדימה בלי להביט לצדדים ולא נעצר שיש רכב שחולף בכביש.

מצד אחר חיובי  - אדם לא משנה/משתנה בגלל לחצים שמפועלים עליו. למשל, אדם לא מפסיק ללמוד למבחן למרות שיש הרבה פיתויים מסביב.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, גללו לעמוד 3, ופתרו את שאלה 2 על פרק ז' - את סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

התשובות כתובות במפורש בגוף הסיכום

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

הַדָּבָר (הנבואה),  תַעֲשֹׁקוּ (תנצלו לרע), דָם נָקִי  (חף מפשע) , פָּרִצִים (רוצחים), רִנָּה וּתְפִלָּה, לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים (עוגות), אַפִּי וַחֲמָתִי (כעסי) נִתֶּכֶת (ימס/ישפך), עולה = קורבן שנשרף כל כולו על המזבח לכבוד ה'. האדם לא אוכל ממנו כלום. זבח/שלמים = קורבן שרק חלקו נשרף על המזבח והשאר נאכל ע"י בני האדם.  עם קשה עורף (עקשן) וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר (נגדי), וְלֹא לְפָנִים (עימי).

 

מונחים ותאריכים חשובים:

נביא אמת/שקר, קשר של "תנאי ותוצאה, אירוניה, חזרה משולשת, ברית מותנית/ברית דו-צדדית,  מצוות בין אדם לחברו –  מצוות חברתיות, מצוות בין אדם למקום - מצוות דתיות, מילה מנחה, שיטת גמול "מידה כנגד מידה", שאלה רטורית, השקפה דויטרונומיסטית (של ספר דברים), גלות שומרון 722 לפהנ"ס,  גמול שלילי קיבוצי,  תפקידי הנביא,        אנפורה, תקבולת נרדפת , עקרון העדפת המוסר על פני הפולחן, סתירה,  הגזמה ספרותית , כפיות טובה

 

ירמיה כ"ו

המשפט: העם רוצה להרוג את ירמיהו על שהוא מנבא שיקרו דברים רעים.

קישור לפרק

מבוא:

פרק זה הוא המשך ישיר של פרק ז' בו ירמיה תאר את הנבואה שאמר בפתח בית המקדש באחד משלושת הרגלים – נגד האמונה הרווחת שניתן להקריב קורבנות ובכך "להרגיע" את ה'.

ירמיה פועל תחת כמה ממלכי יהודה. מבחינת ציר הזמן: נבואה זו היא בתחילת דרכו של המלך יהויקים שעלה לשלטון מייד לאחר מפלתו ומותו הטרגי של אביו המלך הצדיק והאהוב - יאשיהו (בקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס).

 

תקציר

לירמיה נערך משפט פומבי על כך שאמר נבואה שקרית בשם ה' לדעת נביאי השקר. ירמיה מודה בעובדות – שאמר בשם ה' שהמקדש יחרב אך אומר להגנתו טענות נוספות שמשכנעות את השרים שהצדק איתו. הכוהנים משמיעים תקדים לטובתם ולכן מחלצים את ירמיה מהמקום כדי שהעם לא יבצע בו "לינץ'".

 תקציר הפרק כדיאלוג בשפה עכשווית:

[בבית המקדש:]

ירמיהו: אם תמשיכו לא לעשות מה שה' אומר בית המקדש יחרב כמו שנחרב המשכן הקדוש בעבר.
כולם (כהנים, נביאים "מיקצועיים", כל העם): להרוג אותו! אין מצב שה' יחריב את הבית של עצמו!
השרים: רגע רגע בואו נעשה משפט לא הורגים פה אף אחד, בינתיים
כולם (הכהנים והנביאים ה"מיקצועיים" מדברים אל העם ומנסים לשכנע גם את השרים):  להרוג אותו!!! אין מצב שה' יחריב את הבית של עצמו!!!
ירמיהו: א. ה' אמר לי את זה, ב. לא אמרתי שה' יחריב רק שזה תלוי במעשים שלכם אם תעשו מעשים טובים יהיה בסדר, ג. אתם יכולים לשפוט אותי חופשי אבל ד. לא עשיתי כלום חבל לכם להרוג חף מפשע לא נעים
השרים: וואלה ירמיהו צודק
אנשים חשובים שמדברים יותר מדי ולמה הייתם צריכים לפתוח את הפה: כן! ירמיהו צודק! זוכרים? לפני 100 שנה היה הנביא מיכה שאמר אותו דבר על המקדש והמלך שמע לו ולא הרג אותו וירושלים ניצלה בנס מטורף!
הכהנים וה"נביאים": אבל לפני ממש קצת שנים המלך כן הוציא להורג את הנביא אוריהו כי אמר דברים דומים, אז כן, גם כאן, צריך להרוג את ירמיהו!
השרים: [מסתכלים ימינה שמאלה רואים שהעם די נגד ירמיהו ואולי כדאי להם בעצם לפסוק נגדו]
העם: להרוג אותו!!!
אחיקם בן שפן הבכיר המעולה: ירמיהו בוא רגע לבית שלי יש לי דיבור איתך
[אחיקם מגניב את ירמיהו החוצה לפני שהעם מוצא עוד סיבות להרוג אותו]
סוף.

בהמשך נפרט ונסביר דקויות, ביאורי מילים ופרשנויות בתוך הסיפור הזה.

סיכום הפרק

 

פסוקים א-ג: כותרת

עיתוי התקופה שנאמרה הנבואה: בְּרֵאשִׁית (תחילת תקופת) מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.

מיקום: עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-ה', (ברחבת המקדש).

קהל יעד: וְדִבַּרְתָּ עַל-כָּל-עָרֵי יְהוּדָה (כל תושבי ממלכת יהודה)

מועד מסירת הנבואה: הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֺת בֵּית-ה' (באחד משלושת הרגלים)

הוראות מיוחדות: אַל תִּגְרַע דָּבָר  - אל תשמיט שום מילה. גם אם חלק מהדברים יסכנו אותך.

מטרת הנבואה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ (יחזרו בתשובה) אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה; וְנִחַמְתִּי (אוותר) אֶל-הָרָעָה (עונש המוות) אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

המילה המנחה "רע" תפקידה להדגיש את שיטת הגמול "מידה כנגד מידה" בגלל שהם עושים דברים ה' יביא להם דברים רעים.

 

פסוקים ד-ו תקציר תוכן הנבואה (שנאמרה בפרק ז'):

ברית דו-צדדית / תנאי ותוצאה: אם תמשיכו לא להקשיב לי – למרות כל האזהרות – אחריב מקום זה. לחיזוק דבריו הוא מביא את התקדים של חורבן משכן שילה.

בגלל הדמיון המילולי הרב בין הפתיחה של פרק כ"ו ולתוכן פרק ז' מקובל לראות בפרק כ"ו המשך ישיר של פרק ז' (סדר הפרקים בספר ירמיהו לא ערוך לגמרי לפי הסדר בו התרחשו האירועים המתוארים בהם).

תגובת הכוהנים ונביאי (השקר) לנבואת ירמיה:

 וַיְהִי כְּכַלּוֹת (כאשר סיים) יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר (להתנבא) אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל-כָּל-הָעָם  (=נבואת אמת); וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת. הכוהנים והעם מנסים לעשות "לינץ' " בירמיה – כלומר: להרוג אותו.

הטענה של העם: מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם-ה' לֵאמֹר, כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה? כיצד יתכן שהזכרת את שמו של ה' כאשר אמרת שהמקום הזה יחרב?! זו נבואת שקר ולכן דינך מוות (כפי שכתוב ב"חוק הנביא" בספר דברים). כלומר, מבחינתם לא יעלה על הדעת שה' אמר דבר כזה ולכן זו ראייה חותכת שהוא נביא שקר.

 

תגובת השרים:

ארמון המלך ובתי השרים נמצאים במרחק קרוב מאוד למקדש  (כמה עשרות מטרים) והם שומעים את ההמולה ומייד מגיעים למקום ועורכים לירמיה משפט פומבי/שדה/ראווה.

 

טענות ה"תביעה":

וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים (נביאי השקר) אֶל-הַשָּׂרִים, וְאֶל-כָּל-הָעָם, לֵאמֹר:  מִשְׁפַּט-מָוֶת, לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם.  הכהנים, שמקור פרנסתם עומד להיפגע כתוצאה מנבואות ירמיה, יחד עם נביאי השקר (שכנראה מקבלים שכר על נבואות מפרגנות) טוענים בפני השרים הרי אתם בעצמכם שמעתם את דברי ירמיה שאמר בשם שה' שהמקום יחרב. מבחינתם אין צורך להוסיף שום טענה. זה ברור ומובן מאליו שהוא נביא שקר ואפילו לא צריך לחקור עדים כי בעצמכם שמעתם את דבריו.

 

טענות ה"הגנה"

1)      ה' שְׁלָחַנִי, לְהִנָּבֵא אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם = אני נביא אמת.

2)      הֵיטִיבוּ (שפרו) דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם (התנהגותכם) וְיִנָּחֵם (יוותר/יתחרט) ה' אֶל הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר (ניבא) עֲלֵיכֶם = לא אמרתי שבכל מקרה המקום יחרב אלא שזה תלוי בהתנהגות שלכם. אפשר ולכן חובה למנוע את החורבן! 

3)      וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם = ירמיה מכיר בסמכות של השרים לחרוץ את דינו של ירמיה.

4)      אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי אִם-מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי-דָם נָקִי (חף מפשע) אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם = ירמיה מזהיר אותם מפסק דין שגוי שיביא קללה נוספת על מקום שהוציא להורג את נביא ה' במקום לשמוע בקולו.

 

פסק הדין:

וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם, אֶל-הַכֹּהֲנִים וְאֶל-הַנְּבִיאִים:  אֵין-לָאִישׁ הַזֶּה, מִשְׁפַּט-מָוֶת, כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ, דִּבֶּר אֵלֵינוּ.

השרים כמו הכוהנים וירמיה מדברים אל העם. לכולם חשובה "דעת הקהל".

השרים פוסקים כי למעשה אין כאן נבואת שקר אלא רק אזהרה לגיטימית לשמוע בקול דבר ה'.

 

תקדים לטובת ההגנה:

מחשש שהשרים יטו את דעתם בהתאם לדעת הקהל, ודעת הקהל תשתנה בגלל תגובת הכוהנים, אנשים מ"זקני הארץ" (חכמים/שופטים) הוסיפו לדבר למרות שכבר ניתן פסק הדין והציגו תקדים בו נביא (מיכה המורשתי) אמר דברים קשים דומים בשם ה' ולא הוצא להורג אלא המלך (חזקיה הצדיק) הקשיב לו ולכן ניצל (בימי חזקיה העם שינה את דרכיו וברגע האחרון, אחרי שהאויב השמיד חצי ממלכה וישב מסביב לירושלים תקופה ארוכה- פתאום האויב התקפל ועזב את ירושלים. זה היה מאוד דרמטי ואולי בגלל זה העם בטוח שאין מצב שירושלים תיפול, היא חסינה לכל דבר, אי אפשר להשמיד אותה וכו').

 

תקדים לטובת התביעה:

הכוהנים ונביאי השקר ראו שהשרים והעם נוטים לטובת ירמיה ולכן הוסיפו תקדים משפטי הפוך, לפיו, הנביא אוּרִיָּהוּ בֶּן-שְׁמַעְיָהוּ שאמר דברים דומים למיכה וירמיה, המלך יְהוֹיָקִים הוציא נגדו גזר דין מוות. (המלך טרח והביא אותו ממצרים, לאחר שהנביא ברח למצרים לקבל מקלט מדיני).

 

חילוץ ירמיה:

לאחר השמעת התקדים ה"עדכני" (מתקופת יהויקים ולא מתקופת סבא רבה שלו), תקדים שפועל לטובת התביעה גורלו של ירמיה היה בסכנה. השרים היו עלולים לשנות את דעתם כדי למצוא חן בעיני המלך והכוהנים והעם, לכן, אחיקם בן שפן תופס את ירמיה בידו ומחלץ את ירמיה מהמקום.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 7 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א2 - שימו לב ששאלות על הרקע לאירועים הן נפוצות מאוד. הרבה פעמים הרקע המלא לא מוזכר בפרקים ובוחנים אתכם אם קראתם את הסיכום \ הקשבתם בכיתה לרקע ולא רק לסיפור שבתנ"ך. 

בסעיף ב'2 יש להציג פסוק שמבטא את מילות השיר - כיצד המשורר וירמיה חושבים אותו דבר בנושא העברת "תוכחה" על התנהגות השלילית של העם.

בסעיף ג' יש לבחור 2 היגדים בין 2-3 מילים מתוך דברי בן גוריון ולהראות כיצד ירמיה התנהג לפי התיאורים של בן גוריון.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

אַל תִּגְרַע (אל תשמיט), נִחַמְתִּי (אוותר), רָעָה (עונש מוות), כְּכַלּוֹת (כאשר סיים) לְדַבֵּר (להתנבא), הֵיטִיבוּ (שפרו), מַעַלְלֵיכֶם (התנהגותכם)  יִנָּחֵם (יוותר/יתחרט) דִּבֶּר (ניבא), דָם נָקִי (חף מפשע)

מונחים ותאריכים חשובים:

קרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס, חזרה בתשובה, מידה כנגד מידה, ברית דו-צדדית / תנאי ותוצאה, חוק הנביא, נביאי שקר.

 

ירמיה כ"ח

"קרב"  נביאים, אחד על אחד

קישור לפרק

מבוא לפרק:

חורבן ירושלים לא התרחש בבת אחת. הפרק שלנו מבחינת ציר הזמן נמצא בין גלות יהוכין (שהתרחשה בשנת 597 לפנה"ס) לבין גלות בבל (בשנת 586 לפנה"ס). בין ה"מכה" הראשונה שנוחתת על ראשם של תושבי יהודה כאזהרה ע"י מלך בבל למכה השניה והאנושה. יהויכין המלך (לשעבר), משפחתו ואנשיו הקרובים נמצאים עכשיו בבבל, כי ככה בבל החליטו והם ממלכה עצומה אז מה שהם רוצים זה מה שיהיה.
האנשים בירושלים התפצלו לשתי קבוצות (בגדול) אלו שאמרו שעדיף להוריד ראש, לקבל את ה"עונש" של שלטון בבל (ירמיה בקבוצה הזו), ואלה עם הביטחון העצמי המופרז שחושבים שצריך למרוד בבבל או שיש סיכוי לנצח אותם (כנראה שאין סיכוי. זו הקבוצה של הנביא חנניה שבא להופעת אורח בפרקנו). 

 

תקציר

ירמיה מתאר עימות בינו לבין חנניה, נביא שקר שמבטיח לעם שגלות יהויכין (שהתרחשה בשנת 597 לפנה"ס) תסתיים תוך שנתיים וכל מי שגלה לבבל יחזור. חנניה נשמע אמין, נשמע כמו נביא אמת, אלא שה' לא באמת שלחו ולכן ה' אומר לירמיה שחנניה נביא השקר יענש וימות תוך שנה. בדרך ירמיה ניסה להציג מה הקריטריונים לנבואת אמת אך חנניה לא טרח להקשיב ולחזור בו אלא התחצף ונהג באלימות כלפי ירמיה (שבר לירמיה חפץ שירמיה נהג להסתובב עימו על צווארו כמעשה סמלי שמבשר על החורבן/שיעבוד לבבל). חנניה אכן מת בשנה ההיא, אבל ייתכן שתגובתו רודפת השלום של ירמיה ליריבו פגעה בתדמית שלו.

 

סיכום הפרק

 

פסוק א: כותרת

תקופת הנבואה: בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה (המלך האחרון!).

תאריך: בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית  (5 שנים לפני חורבן בית המקדש (בשנת 591 לפנה"ס)) בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי (חודש אב)

מיקום: בְּבֵית ה' (בית המקדש)(ברחבה) לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל-הָעָם

 

פסוקים ב-ד: הצגת דברי חנניה נביא השקר

חנניה טוען שה' נגלה אליו ואמר לו שממלכת בבל תיפול והשיעבוד יפסק. הוא נשמע כמו נביא אמת נראה כמו נביא אמת ולכן קשה להבחין האם הוא נביא אמת או לא.

דברי חנניה:

כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל = נוסחת פתיחה של נביאי אמת (הוא לא מנבא בשם אלילים אלא בשם ה').

שָׁבַרְתִּי אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל = שימוש ב"מעשה סמלי" (כמו נביאי אמת שרצו את תשומת לב העם).

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה = הצבת לוחות זמנים כדי להעמידו במבחן המציאות – משדר ביטחון עצמי שמדובר בנבואת אמת.

אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת-כָּל-כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם בָּבֶל (=כל כלי הזהב שנלקחו בגלות יהויכין (בשנת 597 לפנהס).  וְ(אף) אֶת-יְכָנְיָה (יהויכן) בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה (עצמו)(יחד עם) וְאֶת-כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה,

אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם-ה'  כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל = חזרה = הדגשת הבטחון בנבואה שהיא נבואת אמת.

 

תגובות ירמיה:

תגובה ראשונה: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה'; יָקֵם ה', אֶת-דְּבָרֶיךָ = הלוואי! (גם אני אשמח!).

תגובה שניה: אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ, וּבְאָזְנֵי, כָּל-הָעָם... ירמיה מסתייג ואומר, תקשיב טוב לדברי הבאים:

 

הקריטריונים לנבואת אמת:

בשונה מהקריטריונים לנבואת אמת בספר דברים, ירמיה מגדיר מעט אחרת את המאפיינים של נבואת אמת.

בספר דברים ההגדרה לנבואת שקר היא מאוד פשוטה – לא התקיימה = שקר.

(משמע, אם התקיימה אז לכאורה זה תמיד נבואת אמת)(ניתן לפקפק בכך, כי לפעמים סתם יוצא שאמרת משהו ובמקרה יצא נכון...)

ירמיה מבחין בדרך אחרת בין נבואת אמת לשקר. לפי תוכן הנבואה. אם היא "נבואת שלום" (נבואת נחמה – דברים נעימים וחיוביים לשמיעה) רק אז חובה שהיא תתגשם כדי שנדע האם היא נבואת אמת או שקר. אבל אם זו נבואת "זעם" (פורענות) שמתארת עונשים גם אם היא לא מתגשמת (כי העם נבהל וחוזר בתשובה והנבואה משיגה את מטרתה) אז זו נבואת אמת בכל מקרה כי מטרתה היא לא להתגשם אלא רק לאיים.

במילים אחרות: אם ה' מבטיח משהו טוב- הוא בטוח יקיים אותו ולכן אם לא התקיים זו נבואת שקר. אם ה' מבטיח משהו רע- ייתכן שהגזירה תתבטל כי יש לעם כוח לשנות את המעשים ושיתבטל העונש (או שזו היתה רק אזהרה כי ה' ידע שהם ישנו את המעשים שלהם). אז ירמיהו היה מוכן להסכים עם יריבו שאולי יהיה טוב, למרות שמפעל חייו של ירמיהו ברגע זה לשכנע את כולם שיהיה רע. דמיינו מאמנת כדורגל שמזהירה את הקבוצה מהפסד אם לא יתאמנו ובאה שחקנית ואומרת: בטוח ננצח. המאמנת צריכה להיות אישיות נדירה בשביל לענות: הלוואי שאת צודקת, ולא לחזור עם מלא ביטחון עצמי על האזהרות שלה שכנראה נפסיד כי לא מתאמנות מספיק. אנחנו רגילים שכדי להעביר מסר צריך לחפור איתו וכל הסכמה, אפילו חלקית, עם מי שמתווכח איתנו נחשבת חולשה של הטענות שלנו. ירמיהו איש אמת ולכן מסכים להודות שיכול להיות שישפרו את ההתנהגות שלהם ומה שהוא מזהיר מפניו לא יקרה.

הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם (נבואת נחמה)(רק) בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא (רק כשזה יתגשם אם יתגשם במועד שהובטח רק אז) יִוָּדַע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר-שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת. 

כלומר: לפי ירמיה יש קושי/בעייתיות בזיהוי סוג הנבואה, אם זה נביא אמת או שקר, כרגע לא ניתן לדעת האם חנניה דובר אמת או שקר ויש להמתין שנתיים כדי שנדע האם אכן גלות יהויכין תסתיים והמלך יחזור ליהודה או שחנניה שיקר. 

 

תגובת חנניה:

וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה (מוט עץ) מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ.

רקע למעשה: ירמיהו מסתובב כבר הרבה זמן בירושלים עם מתקן מעץ ששמים על גב של בהמות בזמן העבודה. הוא עושה את זה כדי להמחיש שיהיה טוב  אם נעמוד בעול של בבל ולא נמרוד בהם.

חנניה, כדי להפגין בטחון מוחלט, נגש לירמיה ומסיר ממנו את "מוט" העץ (את ה"עול" של המחרשה) שהסתובב עימו על צווארו כדי לסמל את השיעבוד לבבל – ושבר אותו לעיני כולם (כדי לסמל שחרור מבבל, כמו שהוא חוזה בשקר).

 

תגובת ירמיה:

 וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ – ירמיה שותק וקם והולך ולא מגיב.

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: האם השתיקה של ירמיה היא חיובית או שלילית?

מצד אחד חיובית – הוא לא נלחם על דעתו. לא מגיב בחזרה באלמות. הוא אולי מטיל ספק בעצמו אולי בכל זאת אני טועה וחנניה צודק? אולי חשב לתת לזמן לעשות את שלו ולהמתין שנתיים עד שיתברר לכולם מי צודק.

מצד שני שלילית – נותן לחנניה נביא השקר תחושת ניצחון והעם ימשיך להתנהג כרגיל מה שיקטין את הסיכוי שה' יוותר להם על העונש. והכל בשעה שהוא יודע שחנניה משקר כי ה' אמר לו דברים הפוכים בכל הנבואות הקודמות.

 

תגובת ה':

ה' מעניש את חנניה בגמול אישי מיידי בשיטה של מידה כנגד מידה ואת העם בגמול קיבוצי.

מטאפורת המוטות: מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל.  מעתה, הסבל של השיעבוד מתואר באמצעות מוט ברזל שירמיהו ישא על גבו ולא מוט עץ. כלומר השיעבוד יהיה הרבה יותר קשה וכואב = גמול קיבוצי – גם צדיקים יסבלו מכך.

וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ = הגזמה ספרותית – גם החיות יפחדו ממלך בבל.

לֹא-שְׁלָחֲךָ ה', לָכֵן כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת.

היות ולא נשלחת תשולח. היות והשתמשת בלוחות זמנים תמות לפי לוחות זמנים. כלומר גמול אישי בשיטה של מידה כנגד מידה.

 

התגשמות נבואת  ירמיה:

וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (חודש תשרי, כלומר תוך חודשיים).

 

המילה המנחה "נביא" מופיעה בפרק 12 פעמים. 6 פעמים ביחס לחנניה ו12 פעמים ביחס לירמיה כדי להדגיש את הקושי לזהות מי נביא אמת ומי נביא שקר.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 7 סעיפים א-ג

 

צריכים קצת עזרה?

סעיף ב'1 וסעיף א2 די דומים. בשני המקרים ירמיה נגד נביאי השקר. אולם, בסעיף ב2 הוא עוסק בטענה שונה מאשר בסעיף א'1. פרק כ"ז מדבר לפני שיהויכין יצא לגלות וירמיה יעץ לו מה לעשות בניגוד לדעת נביאי השקר שגרמו לו לו להיות שאנן.

בסעיף ג'2 יש להציג את הסתירה בין פסוק ט' בפרק י"ח לבין דברי ירמיה בפרק שלנו. (אין צורך לתרץ את הסתירה (ממשיכים לחפור: למקרה שישאלו בעתיד - התירוץ הוא: שהנבואה תקפה כל עוד לא יחטאו (השוו לדברי נדר יעקב לאחר שה' הבטיח לו שיגן עליו)).

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי (חודש אב), בְּבֵית ה' (בית המקדש) , אָמֵן (בהקשר זה: הכוונה הלוואי!),  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (חודש תשרי)

מונחים ותאריכים חשובים:

גלות יהוכין (שנת 597 לפנה"ס) גלות בבל וחורבן ירושלים והמקדש (בשנת 586 לפנה"ס), נביא שקר, קריטריונים לנבואת אמת , נוסחת פתיחה, מעשה סמלי, חזרה, "נבואת שלום" (נבואת נחמה), נבואת "זעם" (פורענות), מידה כנגד מידה, גמול קיבוצי, מטאפורה,  הגזמה ספרותית, מילה מנחה.

 

ירמיה ל"א

נבואת נחמה, סליחה ואושר, אל שרידי ממלכת ישראל החרבה

קישור לפרק

רקע

הממלכה של עם ישראל התפצלה לשתי ממלכות: ממלכת יהודה, שהמקדש היה בה, וממלכת ישראל, הצפונית, שניסו למצוא תחליפים למקדש בדמות "מקדשים" מקומיים עם יותר או פחות עבודה זרה. אחרי 300 שנים בערך המעצמה אשור החריבה את ממלכת ישראל, גרשה את רוב הישראלים לארצות מרוחקות ונשארו מעטים מאוד, מפוזרים. כמה עשרות שנים אחר כך ירמיהו פונה אל הישראלים שנותרו בנבואה זו, שבפרק ל"א, ישראלים ללא מלך וללא מקדש (שראינו בנבואותיו האחרות בממלכת יהודה, שם ירמיהו גר) ומעודד אותם, קורא להם לחזור ואומר שה' סלח להם.

נזכיר שספר ירמיהו לא מסודר לפי סדר האירועים. ישנם מעט פרקים ונבואות בספר ירמיהו שיש בהם כותרת, הפסוקים הראשונים מתארים את התאריך והמקום של הנבואה. בפרק ל"א אין לנו כותרת כזו אז יש מחלוקת מתי הוא נאמר. יש אומרים שהוא נאמר בתחילת ימי נבואתו של ירמיהו, כשירמיהו היה נביא צעיר ואופטימי, עדיין לא היתה לו גישה למקדש ולמלכים והוא האמין שתהיה בנייה ולא חורבן. שירמיהו התחיל אופטימי ואז התחיל לנבא רק חורבן ולכן זו היתה אחת הנבואות הראשונות שלו. יש אומרים שזו היתה אחת מהנבואות האחרונות, הסמוכות לחורבן הבית, ושבנבואת נחמה לשרידי ממלכת ישראל ירמיהו מנסה לנחם גם את אנשי יהודה, שבעוד כמה דורות יהיה טוב.

תקציר

נבואת נחמה זאת היא יוצאת דופן ופורצת דרך במובן מה. ירמיהו הנביא - באריכות רבה - מבשר את גאולת עשרת השבטים (ממלכת ישראל שנחרבה). הוא יוצא למסע, ספק פיזי ספק רוחני, שבמהלכו הוא שוזר ביטויי תשועה והצלה לממלכת הצפון. הנבואה עתירה בלשונות ציוריים ונבואיים, הלקוחים משדות סמנטיים של רגשות ושל טבע וחקלאות.

 

סיכום הפרק

הנבואה הארוכה והציורית שבפרק ייחודית מאוד משום שירמיהו מגלה בה רגישות לגורלם של שבטי הצפון על אף היותו נביא יהודאי (מיהודה). מה גם שמרבית נבואותיו הן נבואות זעם, פורענות ותוכחה, ואילו זאת נבואת נחמה וגאולה. בדברי הנביא משובצות אמירות המביעות תחושה של תקווה, של ערגה ושל נחמה לישראל. ניכר כי בנבואה יש מטען רגשי עמוק, הנובע מרצון להושיע ולחבר בין יהודה לישראל, ליצור קרבה במקום ריחוק ודמיון במקום נבדלות. הנביא מנבא להר אפרים (בממלכת שומרון שנשלטה על ידי צאצאי שבט אפרים) חזרה לחיים, לפריחה ולביקוש. 

ממלכת ישראל נחרבה בשנת 722 לפנה"ס על ידי אשור, כ- 136 שנים לפני חורבנה של ממלכת יהודה על ידי בבל בשנת 586 לפנה"ס. פס' א'-ה' מזכירים כיצד בני ישראל למודי המלחמה מצאו חן בעיני ה' כבר בתקופת הנדודים במדבר. בשל כך מבקש ה' להרגיע אותם (לבשר להם נחמה). בדברי ה' ניכרים אהבה וחסד כלפי העם. בני ישראל משולים לנערה בתולה, המתבשרת ששמחות גדולות בדרך אליה כי ממלכת שומרון (ישראל) תשוב לטעת כרמים = לחיות חיי יישוב וחקלאות בשטחה שנחרב.

פס' ו'-ח' ממשיכים את אווירת השמחה ומעודדים את עם ישראל לספר לעמים שונים שה' מושיע אותם, מאחד ומחזיר אותם מבבל ומאשור (שאליהן הוגלו שתי הממלכות). בנבואה מוזכרים "עיוור, פיסח [נכה], הרה [אישה בהיריון] ויולדת" כדי להראות שה' יחזיר את כולם, אפילו את אלה העלולים לעכב את השיבה הבייתה בגלל מגבלותיהם. כולם יחזרו בבטחה כשהם בוכים מהתרגשות.  יחסו של ה' לאפרים בביטוי "ואפרים בכורי הוא" הוא חריג, ומראה על שבירת התחרות בין יהודה ליוסף (ממלכת יהודה וממלכת ישראל, שאליה שייך שבט אפרים).  פס' ט'-י"ג פונים לעמים היושבים באיים ובמרחקים כדי שיידעו שה', אשר פיזר את בני ישראל (עונש הגלות), הוא זה שיקבץ אותו וישמור עליו כפי שרועה שומר על העדר שלו. כולם ישובו לירושלים, לארץ שיש בה שפע מכל, וישמחו מנחמה.בפס' י"ד-י"ט מתוארת פניית ה' לרחל, אשת יעקב ואמם של יוסף ובנימין (עשרת השבטים - שבטי הצפון - גולי שומרון ), כדי לעודד אותה להפסיק לבכות על גורל צאצאיה. 

ה' מבטיח להשיב את בניה מארץ אויב. לדברי ה', הוא שמע את אפרים, ילד שעשועיו היקר והאהוב, מודה שחטא ושמגיע לו עונש (=צידוק הדין (תיאודיציה))  הוא מתחרט על מעשיו ומבקש לשוב לה'  (=חוזר בתשובה), ולכן בשל אהבת ה' לו, הוא מרחם עליו ומושיע אותו לפי מידת הרחמים.

בפס' כ'-כ"ה מעודד ה' את ממלכת ישראל (הבתולה) לפעול למען חזרתה ולא להתבטל, כי ה' ברא מציאות חדשה ומיוחדת (שבה אפילו נקבה מחזרת אחרי גבר). 

פס' כ"ו-כ"ט מתארים שני שינויים שה' מחולל למען עמו: הוא משנה את מאמציו להעניש אותו ולהרוס אותו למאמצים לבנות את עמו ולהצמיח אותו. וכן משנה את תפישת הגמול שהייתה נהוגה, מגמול לדורות לגמול אישי (כל איש נושא באחריות למעשיו).

לשם כך הוא מתשמש במטאפורת האכילה - בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר (פרי לא בשל); וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה (תפגענה). אלא כך אחד יתוגמל לפי מעשיו. דברים אלו נועדו לעודד את העם, שהיה מיואש וחסר תקווה, בגלל חטאי הוריהם.

פס' ל'-ל"ג מתארים את חידוש הברית שרוצה ה' לעשות עם עמו. ברית שונה משהייתה קודם והופרה, אלא ברית שתהיה חקוקה על הלב, שבה הוא יהיה אלוהיהם והם יהיו עמו וכולם יהיו כפופים לתורתו, מגדול ועד קטן. פס' ל"ד-ל"ו מחזקים את הברית בכך שמבהירים את שליטתו של ה' בטבע ואת הכוחות הפועלים בו, שכפי שלא ניתן לבטלם, כך לא יהיה ניתן לפגוע בברית. באופן סמלי ה' מדגיש שביום שבו יוכלו למדוד את השמיים ולחקור את יסודות כדור הארץ, כך תבוטל הברית עמו (כלומר, מעשה שלא ניתן לקרות). פס' ל"ז-ל"ט מתארים את המרחב הגיאוגרפי של עיר ה', שלעולם לא תיהרס ותיחרב עוד, כפי שקרה לירושלים.

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן וענו על שאלה 7 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?
בסעיף א1 יש להתייחס מי יצאו לגלות בזמן גלות ממלכת אשור.
יש לציין כיצד נקראת קבוצה זו בעם ישראל. (ראו בסיכום לעייל).

רושמים במחברת:

מילים חשובות:    

פיסח (נכה), הרה (אישה בהיריון) , בֹסֶר (פרי לא בשל); תִּקְהֶינָה (תפגענה)

 

מונחים חשובים:

נבואות זעם/פורענות, נבואת שלום/נחמה, חורבן/גלות ממלכת ישראל/שומרון/ממלכת הצפון בשנת 722 לפנה"ס, צידוק הדין (תיאודיציה), חוזר בתשובה, מידת הרחמים, תפישות גמול: גמול דורות/אישי, מטאפורה.