המאפיינים היהודיים של המדינה

סטטוס קוו = המצב הקיים

רקע

ערב הקמת המדינה היו חילוקי הדעות בין דתיים לחילונים באשר לאופי ולצביון היהודי של המדינה, ובאשר למעמד הדת במדינה. לכן הושג ב-1947 הסכם בין המפלגות הדתיות והחרדיות לבין מפלגות הפועלים, במטרה לאפשר את ההכרזה על הקמת המדינה על דעת רוב הישוב היהודי בארץ ישראל, תוך השגת פשרה בנושאים שבמחלוקת בענייני דת ומדינה. ההסכם ידוע בשם הסדר הסטאטוס קוו (המצב הקיים).

ההסדר מבוסס על ההכרה שהפלגים השונים ביישוב היהודי מכירים בצורך לחיות ביחד ולכבד האחד את השני, למרות חילוקי דעות בנושאי דת ומדינה. ההסדר אינו מנסה למצוא פתרונות לנושאים השנויים במחלוקת, אלא יש בו הסדרה של נושאים עקרוניים וכללי המשחק בכל הקשור ליחסי דת ומדינה.

להסדר הסטטוס קוו אין מעמד מחייב. הוא איננו בעל תוקף משפטי ולמעשה אין הוא מחייב את מוסדות המדינה ולא גופים דתיים כלשהם. בכל זאת, לאורך השנים ההסדר היה מקובל על דתיים וחילוניים כאחד, כמסגרת של פשרה לחיים משותפים במדינת ישראל מבחינת מקומה של הדת בחיי המדינה. חלק מהנושאים בהסדר אף הוסדרו בחקיקה (חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק בתי הדין הרבניים, שמירת כשרות במקומות ציבוריים ועוד). בשנים האחרונות גוברת המחלוקת בנושאים השונים ליחסי דת ומדינה ומתערער מעמדו של הסדר הסטטוס קוו בעיני ציבורים רבים במדינה.

הגדרה

·         הסדר שנועד להכרעה במחלוקות בסוגיות דת ומדינה. במקור הינו מכתב הצהרת כוונות משנת 1947, שנשלח מהנהלת הסוכנות היהודית למפלגת אגודת ישראל החרדית.

·         ההסדר נועד למנוע העמקת מחלוקות בין דתיים לחילוניים ולאפשר חיים משותפים במדינה שעתידה לקום.

הסדר הסטאטוס-קוו כולל ארבעה סעיפים עיקריים המסדירים את היחסים בין דת ומדינה בישראל:

1.      שמירת כשרות במוסדות ממלכתיים (כמו למשל משרדי ממשלה וצה”ל).

2.      הגדרת השבת כיום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל (ליהודים).

3.      שמירת המעמד האוטונומי (עצמאי) של החינוך הדתי – סעיף המאפשר לזרמי החינוך החרדיים בעיקר להמשיך ולהתקיים כפי שהם, תוך התערבות מינימלית של המדינה. הסעיף מאפשר לזרמים החרדיים להמשיך ולחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם.

4.      נישואין וגירושין של יהודים יתנהלו בהתאם להלכה היהודית. כתוצאה מכך – לאחר קום המדינה מתן זכות בלעדית לבתי דין רבניים בנושאי אישות כמו נישואין וגירושין. סעיף זה נובע מהתפיסה של נושאי האישות כמרכזיים בהקשר של שמירה על אחדות העם היהודי.

רוב החוקים התקבעו בחקיקה. אופן שימורו וישומיו הראויים נתונים לאורך כל השנים במחלוקת ציבורית.