עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל

רצף העמדות בנושא זהותה הדתית-תרבותית הרצויה של המדינה

רקע

ישראל הוקמה כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית. מייסדי המדינה לא פירטו מהו התוכן של היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי במדינה. על רקע עמימות זו התגבש בשיח הציבורי בישראל מגוון של דעות על אופייה הרצוי של המדינה – מבחינה דתית, מבחינה לאומית ומבחינה דמוקרטית.

ההשתייכות לקבוצות אינה סגורה ואדם יכול להגדיר את עצמו כמשתייך לאחת העמדות בנושא אחד, אך בנושא אחר ישייך את עצמו לעמדה אחרת. למשל: יש אנשים המגדירים עצמם חילוניים, אך צמים ביום הכיפורים ושומרים כשרות. יש אנשים המגדירים עצמם דתיים-לאומיים, אך הולכים ללא כיפה.

יודגש שמדובר ברצף עמדות ולא בגבולות חדים בין קבוצה לקבוצה.

העמדות השונות:

מדינת הלכה:

הציבור החרדי מונה כ-10% מהאוכלוסייה במדינת ישראל. החרדים מאמינים בהשגחה אלוהית ומקפידים על קיום כל המצוות על פי ההלכה. החרדים פועלים על פי הנחיות הרבנים בכל תחום בחייהם – הפרטי, הציבורי, הפוליטי וההלכתי. לימוד התורה הינו ערך בחברה החרדית, מתוך התפיסה ששמירה על לימוד תורה היא הדבר שיגן על העם היהודי ויבטיח את קיומו. מסיבה זו לומדים הבנים לימודי קודש מגיל צעיר ועד לגיל 40 במוסדות תורניים ובישיבות, ואינם מתגייסים לצה"ל. לימודי ליבה נהוגים בחלק ממוסדות החינוך לבנים ובמידה מצומצמת מאוד המקשה על השתלבות בחיים האזרחיים למי שיבחר בכך. הבנות לומדות לימודי ליבה וחלק אף ניגשות לבחינות חיצוניות המקבילות לבחינות הבגרות.

הציבור החרדי אינו זהה אלא מחולק לקבוצות ולתתי קבוצות לפי השתייכויות שונות: חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, ובתוך קבוצת החסידים – חלוקה לחסידויות השונות. למרות השוני בין הקבוצות, ישנם מספר מאפיינים המשותפים לכלל הקבוצות (הרחבה בנושא בפרק אשכול העם היהודי). 

מאפייני העמדה הדתית-חרדית באשר לאופייה הרצוי של המדינה:

·         לפי עמדה זו, על מדינת ישראל להיות מדינה הפועלת על-פי ההלכה. כל עוד המדינה אינה מדינת הלכה, יש להזדהות ולשתף עמה פעולה באופן חלקי.

·         בציבור החרדי קיים מגוון של דעות לגבי היקף שיתוף הפעולה הראוי עם המדינה במצבה הנוכחי (כשאינה מדינת הלכה).

עמדה דתית-לאומית:

הציבור הדתי לאומי הינו המקפיד על שמירת המצוות ופועל לפי ההלכה, אך שלא כמו החרדים, זהו ציבור ציוני המאמין בהשתלבות בחברה בכל תחומי החיים. גם בציבור זה ישנם זרמים שונים, הנבדלים זה מזה באורחות החיים ובהשקפת העולם באשר לקבלה של תרבות המערב.

מאפייני העמדה הדתית-לאומית באשר לזהותה הרצויה של המדינה:

·         מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.

·         יש לפעול לשימור ולחיזוק האופי היהודי במרחב הציבורי (שבת, כשרות, נישואין).

·         רבים בציבור הדתי-לאומי רואים במדינה "אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה) ולכן יש להזדהות עמה ועם מוסדותיה ולפעול לקידומה.

עמדה לאומית-תרבותית:

ציבור הכולל מסורתיים דתיים ולא דתיים, אשר המשותף ביניהם הוא האימוץ החלקי של מצוות הדת ושמירה על מנהגיה. המשותף ביניהם הוא האמונה באלוהים וקיום המצוות והמנהגים הדתיים מתוך רצון לשמר את המסורת והתרבות היהודית כדרך להגן על קיומו של העם היהודי:

מאפייני העמדה המסורתית באשר לזהותה הרצויה של המדינה:

·         מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית.

·         ראוי לבטא את המורשת התרבותית-לאומית היהודית באופייה של המדינה (בנושא זה יש מגוון דעות לגבי אילו חלקים מהמורשת היהודית צריכים לבוא לידי ביטוי).

עמדה חילונית – היהדות כתרבות

ציבור חילוני המאמין שיש לשמר את התרבות והמורשת היהודית, מתוך רצון לשמר את הזהות היהודית. היחס ליהדות הינו כתרבות ולא כדת. השמירה על מנהגי היהדות ועל המסורת הינה מתוך רצון לשמור את ההוויה המסורתית היהודית ולא מתוך אמונה באלוהים.

מאפייני העמדה החילונית של היהדות כתרבות:

·         מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית, תוך ביטוי המורשת התרבותית היהודית במרחב הציבורי.

·         האופי של ביטוי המורשת נתון לפרשנויות שונות ואיננו מחויב לדגם מסוים או להלכה.

עמדה חילונית – הפרדת הדת מהמדינה:

ציבור שאינו מאמין בקיומו של אל ואינו מעוניין בשמירה על מצוות הדת.  הערך של חירות האדם ובזכותו לקבוע את גורלו, והערך השוויון המלא לכל אזרחי המדינה – הם הערכים המובילים. ציבור זה סבור שיש לקיים הפרדה מלאה בין הדת -  שאפשר לקיימה במרחב הפרטי, לבין המדינה – שבה אין מקום לדת במרחב הציבורי, ובה יש זכות שווה ומלאה לכל אזרחי המדינה, ללא קשר לדתם.

מאפייני העמדה החילונית של הפרדת דת ומדינה:

·         מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית, תוך מימוש מירבי של חופש הבחירה, וללא סממנים דתייים.

·         לפי דעה זו, לדת ולמורשת היהודית לא צריכה להיות שום השפעה על המדינה בהיבט החוקי. חוקי המדינה ומוסדותיה צריכים להתנתק מדת ומסורת ולהישען על עקרונות דמוקרטיים.

·         דת והמורשת צריכות להישאר בתחום החיים הפרטי של אזרחי המדינה ולא בתחום הציבורי, ולכן לא צריכה להיות חקיקה שתאכוף את חוקי הדת ואת המורשת היהודית.