עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל

רצף העמדות בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה

רצף העמדות בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה

רקע

ישראל הוקמה כמדינת הלאום של אתנית-תרבותית יהודית וכמדינה דמוקרטית. תפישה זו של המדינה כיהודית וכדמוקרטית באה לידי ביטוי בהכרזת העצמאות והיא על דעת רוב אזרחי המדינה, ומעוגנת בכמה מיסודותיה החוקתיים.

יחד עם זאת, ישנן קבוצות שאינן מסכימות עם הגדרת המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומבקשות לשנות את אופייה הלאומי.

הקריטריון העיקרי להבדל בין הדעות השונות בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה הינו – מהי הזהות הלאומית שישראל צריכה לבטא בסמליה, במוסדותיה ובחוקיה.

העמדות השונות:

מדינת לאום יהודית אתנית-תרבותית דמוקרטית

1.      ישראל היא מדינתו של העם היהודי בישראל ובתפוצות.

2.      המדינה מזוהה ברמה הקולקטיבית עם לאום אתני-תרבותי יהודי ומבטאת את זכותו להגדרה עצמית לאומית.

3.      מדיניות ההגירה מאפשרת לכל יהודי לעלות לארץ ולהתיישב בה (חוק השבות).

4.      עברית היא שפתה הרשמית של המדינה (חוק הלאום).

5.      מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי בתרבותה של המדינה.

6.      חלק מסמלי המדינה נותנים ביטוי למאפיינים האתניים-תרבותיים היהודיים (שפה, דת, היסטוריה, מוצא ותרבות).

7.      למרות היותה מדינת הלאום היהודי (המישור הלאומי הכללי), המדינה מחויבת למתן שוויון זכויות ולשמירה על זכויות הפרט של כלל אזרחי המדינה, ללא קשר לשייכות הלאומית, האתנית והדתית שלהם (המישור של הפרט). בכך בא לידי ביטוי אופייה הדמוקרטי של המדינה.

8.      הריבונות של המדינה קיימת לכלל אזרחיה באמצעות הבחירות לכנסת וזכויות האזרח.

9.      אין חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות – אזרח ישראלי יכול להיות שייך ללאום היהודי או ללאום הערבי.

10. במדינה ישנם גם יסודות אזרחיים המשותפים לכלל אזרחי המדינה, ללא קשר לשייכותם הלאומית. לדוגמה: ערכי הדמוקרטיה.

11. יש הכרה בזכויות קבוצה מסוימות לקבוצות אתניות-תרבותיות מסוימות החיות במדינה. לדוגמה: הזכות לשפה, הזכות לתרבות, הזכות לפולחן דתי. בתוך עמדה זו יש הסכמה על היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, אך יש בה רצף של דעות באשר להיקף ולאופן המימוש של הסעיפים המרכיבים את העמדה. 

עמדות שאינן תואמות את תפיסתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית:

מדינת לאום אתנית-תרבותית לא דמוקרטית

1.      ישראל היא מדינתו של העם היהודי בישראל ובתפוצות.

2.      המדינה מזוהה ברמה הקולקטיבית עם לאום אתני-תרבותי יהודי ומבטאת את זכותו להגדרה עצמית לאומית.

3.      מדיניות ההגירה מאפשרת לכל יהודי לעלות לארץ ולהתיישב בה (חוק השבות).

4.      סמלי המדינה, חוקיה, המועדים הרשמיים ומוסדות המדינה נותנים ביטוי למאפיינים האתניים-תרבותיים היהודיים (שפה, דת, היסטוריה, מוצא ותרבות).

5.      מדינת ישראל אינה מחויבת למתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל השתייכות לאומית.

6.      בכל התנגשות בין היסוד היהודי ליסוד הדמוקרטי במדינה, ליסוד היהודי תינתן עדיפות.

7.      הגרסה הקיצונית של עמדה זו מבקשת לשלול את אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים ולכונן מדינה ליהודים בלבד.

מדינה דו-לאומית דמוקרטית

1.      מדינה דו לאומית המזוהה עם הלאום היהודי והלאום הערבי במידה שווה.

2.      יש לשנות את מרכיבי הזהות של המדינה (דגל, סמל, המנון ומרכיבים נוספים) כך שייתנו ביטוי שווה לזהותם של שני הלאומים.

3.      יש לבטל את ההכרה במוסדות הציוניים של המדינה (הסוכנות היהודית, קק"ל).

4.      מדיניות ההגירה של המדינה צריכה להתייחס באופן שוויוני להגירה של יהודים וערבים לארץ (ע"י ביטול חוק השבות, מתן זכות השיבה לערבים, פתיחת שערי הארץ להגירה ערבית המונית).

5.      קיימת גישה של מדינת כל לאומיה או מדינה רב תרבותית במישור הלאומי – גישה לפיה המדינה מזוהה עם כל קבוצה לאומית החיה בתוכה.

6.      אין חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות – אזרח ישראלי יכול להיות שייך ללאום היהודי או ללאום הערבי.

7.      במדינה ישנם גם יסודות אזרחיים המשותפים לכלל אזרחי המדינה, ללא קשר לשייכותם הלאומית. לדוגמה: ערכי הדמוקרטיה.

מדינת לאום אזרחית דמוקרטית

1.      עמדה התומכת בביטול זהותה היהודית של המדינה ומבקשת למנוע זיקה של המדינה לקבוצה אתנית-תרבותית כלשהיא.

2.      המדינה תגדיר את זהותה הלאומית על בסיס האזרחות הישראלית בלבד.

3.      תהיה חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות, והיסודות המשותפים יהיו יסודות אזרחיים בלבד (כלומר: לא יסודות דתיים או תרבותיים אלא יסודות של ערכים כמו ערכי הדמוקרטיה).

4.      מדיניות ההגירה לא תיתן עדיפות לקבוצה לאומית כלשהיא, וחוק השבות יבוטל.

רצף העמדות בנושא זהותה הדתית-תרבותית הרצויה של המדינה

רצף העמדות בנושא זהותה הדתית-תרבותית הרצויה של המדינה

רקע

ישראל הוקמה כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית. מייסדי המדינה לא פירטו מהו התוכן של היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי במדינה. על רקע עמימות זו התגבש בשיח הציבורי בישראל מגוון של דעות על אופייה הרצוי של המדינה – מבחינה דתית, מבחינה לאומית ומבחינה דמוקרטית.

ההשתייכות לקבוצות אינה סגורה ואדם יכול להגדיר את עצמו כמשתייך לאחת העמדות בנושא אחד, אך בנושא אחר ישייך את עצמו לעמדה אחרת. למשל: יש אנשים המגדירים עצמם חילוניים, אך צמים ביום הכיפורים ושומרים כשרות. יש אנשים המגדירים עצמם דתיים-לאומיים, אך הולכים ללא כיפה.

יודגש שמדובר ברצף עמדות ולא בגבולות חדים בין קבוצה לקבוצה.

העמדות השונות:

מדינת הלכה:

הציבור החרדי מונה כ-10% מהאוכלוסייה במדינת ישראל. החרדים מאמינים בהשגחה אלוהית ומקפידים על קיום כל המצוות על פי ההלכה. החרדים פועלים על פי הנחיות הרבנים בכל תחום בחייהם – הפרטי, הציבורי, הפוליטי וההלכתי. לימוד התורה הינו ערך בחברה החרדית, מתוך התפיסה ששמירה על לימוד תורה היא הדבר שיגן על העם היהודי ויבטיח את קיומו. מסיבה זו לומדים הבנים לימודי קודש מגיל צעיר ועד לגיל 40 במוסדות תורניים ובישיבות, ואינם מתגייסים לצה"ל. לימודי ליבה נהוגים בחלק ממוסדות החינוך לבנים ובמידה מצומצמת מאוד המקשה על השתלבות בחיים האזרחיים למי שיבחר בכך. הבנות לומדות לימודי ליבה וחלק אף ניגשות לבחינות חיצוניות המקבילות לבחינות הבגרות.

הציבור החרדי אינו זהה אלא מחולק לקבוצות ולתתי קבוצות לפי השתייכויות שונות: חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, ובתוך קבוצת החסידים – חלוקה לחסידויות השונות. למרות השוני בין הקבוצות, ישנם מספר מאפיינים המשותפים לכלל הקבוצות (הרחבה בנושא בפרק אשכול העם היהודי). 

מאפייני העמדה הדתית-חרדית באשר לאופייה הרצוי של המדינה:

·         לפי עמדה זו, על מדינת ישראל להיות מדינה הפועלת על-פי ההלכה. כל עוד המדינה אינה מדינת הלכה, יש להזדהות ולשתף עמה פעולה באופן חלקי.

·         בציבור החרדי קיים מגוון של דעות לגבי היקף שיתוף הפעולה הראוי עם המדינה במצבה הנוכחי (כשאינה מדינת הלכה).

עמדה דתית-לאומית:

הציבור הדתי לאומי הינו המקפיד על שמירת המצוות ופועל לפי ההלכה, אך שלא כמו החרדים, זהו ציבור ציוני המאמין בהשתלבות בחברה בכל תחומי החיים. גם בציבור זה ישנם זרמים שונים, הנבדלים זה מזה באורחות החיים ובהשקפת העולם באשר לקבלה של תרבות המערב.

מאפייני העמדה הדתית-לאומית באשר לזהותה הרצויה של המדינה:

·         מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.

·         יש לפעול לשימור ולחיזוק האופי היהודי במרחב הציבורי (שבת, כשרות, נישואין).

·         רבים בציבור הדתי-לאומי רואים במדינה "אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה) ולכן יש להזדהות עמה ועם מוסדותיה ולפעול לקידומה.

עמדה לאומית-תרבותית:

ציבור הכולל מסורתיים דתיים ולא דתיים, אשר המשותף ביניהם הוא האימוץ החלקי של מצוות הדת ושמירה על מנהגיה. המשותף ביניהם הוא האמונה באלוהים וקיום המצוות והמנהגים הדתיים מתוך רצון לשמר את המסורת והתרבות היהודית כדרך להגן על קיומו של העם היהודי:

מאפייני העמדה המסורתית באשר לזהותה הרצויה של המדינה:

·         מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית.

·         ראוי לבטא את המורשת התרבותית-לאומית היהודית באופייה של המדינה (בנושא זה יש מגוון דעות לגבי אילו חלקים מהמורשת היהודית צריכים לבוא לידי ביטוי).

עמדה חילונית – היהדות כתרבות

ציבור חילוני המאמין שיש לשמר את התרבות והמורשת היהודית, מתוך רצון לשמר את הזהות היהודית. היחס ליהדות הינו כתרבות ולא כדת. השמירה על מנהגי היהדות ועל המסורת הינה מתוך רצון לשמור את ההוויה המסורתית היהודית ולא מתוך אמונה באלוהים.

מאפייני העמדה החילונית של היהדות כתרבות:

·         מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית, תוך ביטוי המורשת התרבותית היהודית במרחב הציבורי.

·         האופי של ביטוי המורשת נתון לפרשנויות שונות ואיננו מחויב לדגם מסוים או להלכה.

עמדה חילונית – הפרדת הדת מהמדינה:

ציבור שאינו מאמין בקיומו של אל ואינו מעוניין בשמירה על מצוות הדת.  הערך של חירות האדם ובזכותו לקבוע את גורלו, והערך השוויון המלא לכל אזרחי המדינה – הם הערכים המובילים. ציבור זה סבור שיש לקיים הפרדה מלאה בין הדת -  שאפשר לקיימה במרחב הפרטי, לבין המדינה – שבה אין מקום לדת במרחב הציבורי, ובה יש זכות שווה ומלאה לכל אזרחי המדינה, ללא קשר לדתם.

מאפייני העמדה החילונית של הפרדת דת ומדינה:

·         מדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית, תוך מימוש מירבי של חופש הבחירה, וללא סממנים דתייים.

·         לפי דעה זו, לדת ולמורשת היהודית לא צריכה להיות שום השפעה על המדינה בהיבט החוקי. חוקי המדינה ומוסדותיה צריכים להתנתק מדת ומסורת ולהישען על עקרונות דמוקרטיים.

·         דת והמורשת צריכות להישאר בתחום החיים הפרטי של אזרחי המדינה ולא בתחום הציבורי, ולכן לא צריכה להיות חקיקה שתאכוף את חוקי הדת ואת המורשת היהודית.