האמנם - לאה גולדברג

השיר פותח ב-"האומנם", מילת שאלה שיש בה ספק וגם משאלת-לב, ציפייה לעתיד (עוד יבואו ימים...שעדין לא הגיעו), אך המשוררת כמו נסחפת במשאלת-הלב הזאת ולמרות הפעלים בשיר שהם בזמן עתיד, התיאורים כל כך מפורטים, כל כך קרובים לתחושות מידיות של הגוף והנפש, לחוויה המנחמת, עד שיש הרגשה (למשוררת ולקורא) שהנה-הנה- ישובו החיים למסלולם השליו, הנעים והפשוט.

רק בבית האחרון פולש לתיאור הפסטורלי, הד הימים הנוראים, רוחות המלחמה, אימת הקיום, ההרס והחורבן - "....להט \ השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם".

למרות זאת, דווקא בבית האחרון נעלם ה-"אומנם" הספקני שבתחילת השיר, ומופיע, כמו בתהליך של שכנוע עצמי, כמעט בטון של קביעה יותר בטוחה בעצמה: "את תלכי בשדה" – השדה הטבעי, הצנוע והיפה, מנצח את "שדה הקרב" הצורב והמכלה.

השיר כתוב בפנייה ישירה לנמענת לא מזוהה. לא ברור האם זה דיבור של המשוררת לעצמה או דברי עידוד ונחמה למי שכרגע מנועה מלצאת אל החופש המענג של ללכת ככה סתם בשדה?

מכאן והלאה השיר מתאר את אותה הליכה תוך רגישות מעודנת למגע חושני, אפשר לומר נשי, עדין ועז כאחד, תוך תשומת לב לדקויות של מגע, של ערובי חושים, של השתלבות עם תופעות הטבע וגידולי השדה.

דוגמאות:

• הרגישות שמתרכזת במחשוף כף הרגל המלוטף בעלי האספסת, לאילו רזולוציות מגיעה המשוררת במיפוי התחושות שעולות במגע עם "העולם". אפילו "שלפי השיבולים" (הקנים היבשים שנשארו אחרי הקציר) הדוקרים - "תמתק דקירתם". והנה ההולכת בשדה חווה את הגשם ומתחושות כך הרגל (והאדמה) אנו עוברים למטר ממרום ולתחושת נפילת הטיפות על חלקי הגוף העליונים, כתף, חזה, צוואר, ראש רענן, וישנו קשב ושקט, המדומה ל-"אור בשולי הענן". זהו רמז דק לתקווה (האור) שכבר מתגלה בשולי הענן.
• חגיגת החושים ממשיכה הלאה בריח התלם המרגיע (חוש הריח) וחוש הראיה - "וראית את השמש בראי השלולית הזהוב" כמו האור הגבוה בשולי הענן. הפעם המבט מופנה מטה, בשלולית משתקפת השמש המהווה סמל לתקווה ולשלמות מרחבית של גבוה ונמוך, שמים ואדמה. בסיום הבית השלישי מופיע משפט של הכללה, משפט מסכם - "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע". השיר כולו גדוש ב-"מגעים" כך גם ה-"מותר לאהוב" מרחיב את מושג ה-"לנגוע", מגע בין אדם לאדם, בין האדם לטבע, בין האדם לעצמו ולגופו.
• שימו לב שהחזרה על "מותר" מרמזת על ימים של "אסור", שאין בהם מקום לאהבה.
• במסע השליו הזה של הליכה בשדה הגענו אל הבית האחרון המאזכר ישירות את הרקע הקשה של ימי מלחמה אכזרית המשבשת את הדרך (המסמלת גם את "דרך החיים" המטאפורית כמובן), והשיר מסתיים בהתמקדות בעולמה הפנימי ובאפיונה של הנמענת: יושר לב, ענווה, היות חלק מאנושות מיטיבה, והטבע מופיעה כדימוי: "כאחד הדשאים" המקביל ל"כאחד האדם", האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע.