האמנם - לאה גולדברג

מילות השיר

לקריאת היצירה במלואה לחצו כאן

"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם..."

רקע לכתיבת השיר

השיר נכתב ב-1943 על רקע מלחמת העולם השנייה וזוועותיה (להרחבה בנושא מהבלוג של הספריה הלאומית), ודווקא על הרקע הזה מרשה לעצמה המשוררת, היושבת בתל אביב, להביע תקווה ואופטימיות זהירה. 

המשוררת שואפת לעתיד טוב יותר, ימים של חסד ומרגוע, ימים שבהם "מותר לאהוב", לחוות את הנאות החיים והנאות החושים הקטנות במרחב של חופש, של פתיחות לעולם ולטוב שבו.

שבוע לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, פרסמה לאה גולדברג רשימה בשם "על אותו נושא עצמו" בעיתון "השומר הצעיר". 

היא הקדישה את רשימתה לשאלת מחויבות המשורר בזמן מלחמה. הייתה זו רשימת תגובה כנגד מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון בריטי נחשב, בו קראה מערכת העיתון למשוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית והאמנותית ולחבר שירי עידוד ללוחמים.

כמי שחוותה את מלחמת העולם הראשונה על בשרה וראתה את התגייסות המשוררים לעידוד הלחימה, הרגישה גולדברג כי המלחמה, כל מלחמה, משכיחה מבני האדם "כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים." 

היא ביקשה להזכיר לקוראיה את עדיפות החי על המת, את האמונה כי "נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר" וכי "לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". על כן, אסור למשורר לעודד את המלחמה בשירתו.

הידרדרות העולם הנאור לתהומות הברבריות הוא בדיוק הזמן שבו אסור "למשורר לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח."

רשימת התגובה של גולדברג עוררה הדים ונתקלה בלא מעט התנגדות – גם מצד מכריה ועמיתיה אך היא סירבה לזוז מעמדתה הפציפיסטית.

ביולי 1942 הוזמנה לאה גולדברג לכינוס אגודת הסופרים העבריים, בו הוחלט על הוצאת קובץ שירים "בַּסַּעַר". אף על פי שחלפו פחות משנתיים מפרסום רשימתה והדיון הספרותי בשאלת התגייסות המשורר סירב לגווע, הסכימה גולדברג לתרום שיר עבור הקובץ.

בנסיבות אלה נולד ככל הנראה שירה "האמנם עוד יבואו ימים".

ניתוח השיר

השיר פותח ב-"האומנם", מילת שאלה שיש בה ספק וגם משאלת-לב, ציפייה לעתיד (עוד יבואו ימים...שעדין לא הגיעו), אך המשוררת כמו נסחפת במשאלת-הלב הזאת ולמרות הפעלים בשיר שהם בזמן עתיד, התיאורים כל כך מפורטים, כל כך קרובים לתחושות מידיות של הגוף והנפש, לחוויה המנחמת, עד שיש הרגשה (למשוררת ולקורא) שהנה-הנה- ישובו החיים למסלולם השליו, הנעים והפשוט.

רק בבית האחרון פולש לתיאור הפסטורלי, הד הימים הנוראים, רוחות המלחמה, אימת הקיום, ההרס והחורבן - "....להט \ השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם".

למרות זאת, דווקא בבית האחרון נעלם ה-"אומנם" הספקני שבתחילת השיר, ומופיע, כמו בתהליך של שכנוע עצמי, כמעט בטון של קביעה יותר בטוחה בעצמה: "את תלכי בשדה" – השדה הטבעי, הצנוע והיפה, מנצח את "שדה הקרב" הצורב והמכלה.

השיר כתוב בפנייה ישירה לנמענת לא מזוהה. לא ברור האם זה דיבור של המשוררת לעצמה או דברי עידוד ונחמה למי שכרגע מנועה מלצאת אל החופש המענג של ללכת ככה סתם בשדה?

מכאן והלאה השיר מתאר את אותה הליכה תוך רגישות מעודנת למגע חושני, אפשר לומר נשי, עדין ועז כאחד, תוך תשומת לב לדקויות של מגע, של ערובי חושים, של השתלבות עם תופעות הטבע וגידולי השדה.

דוגמאות:

• הרגישות שמתרכזת במחשוף כף הרגל המלוטף בעלי האספסת, לאילו רזולוציות מגיעה המשוררת במיפוי התחושות שעולות במגע עם "העולם". אפילו "שלפי השיבולים" (הקנים היבשים שנשארו אחרי הקציר) הדוקרים - "תמתק דקירתם". והנה ההולכת בשדה חווה את הגשם ומתחושות כך הרגל (והאדמה) אנו עוברים למטר ממרום ולתחושת נפילת הטיפות על חלקי הגוף העליונים, כתף, חזה, צוואר, ראש רענן, וישנו קשב ושקט, המדומה ל-"אור בשולי הענן". זהו רמז דק לתקווה (האור) שכבר מתגלה בשולי הענן.
• חגיגת החושים ממשיכה הלאה בריח התלם המרגיע (חוש הריח) וחוש הראיה - "וראית את השמש בראי השלולית הזהוב" כמו האור הגבוה בשולי הענן. הפעם המבט מופנה מטה, בשלולית משתקפת השמש המהווה סמל לתקווה ולשלמות מרחבית של גבוה ונמוך, שמים ואדמה. בסיום הבית השלישי מופיע משפט של הכללה, משפט מסכם - "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע". השיר כולו גדוש ב-"מגעים" כך גם ה-"מותר לאהוב" מרחיב את מושג ה-"לנגוע", מגע בין אדם לאדם, בין האדם לטבע, בין האדם לעצמו ולגופו.
• שימו לב שהחזרה על "מותר" מרמזת על ימים של "אסור", שאין בהם מקום לאהבה.
• במסע השליו הזה של הליכה בשדה הגענו אל הבית האחרון המאזכר ישירות את הרקע הקשה של ימי מלחמה אכזרית המשבשת את הדרך (המסמלת גם את "דרך החיים" המטאפורית כמובן), והשיר מסתיים בהתמקדות בעולמה הפנימי ובאפיונה של הנמענת: יושר לב, ענווה, היות חלק מאנושות מיטיבה, והטבע מופיעה כדימוי: "כאחד הדשאים" המקביל ל"כאחד האדם", האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע.