האמנם - לאה גולדברג

השיר נכתב ב-1943 על רקע מלחמת העולם השנייה וזוועותיה (להרחבה בנושא מהבלוג של הספריה הלאומית), ודווקא על הרקע הזה מרשה לעצמה המשוררת, היושבת בתל אביב, להביע תקווה ואופטימיות זהירה. 

המשוררת שואפת לעתיד טוב יותר, ימים של חסד ומרגוע, ימים שבהם "מותר לאהוב", לחוות את הנאות החיים והנאות החושים הקטנות במרחב של חופש, של פתיחות לעולם ולטוב שבו.

שבוע לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, פרסמה לאה גולדברג רשימה בשם "על אותו נושא עצמו" בעיתון "השומר הצעיר". 

היא הקדישה את רשימתה לשאלת מחויבות המשורר בזמן מלחמה. הייתה זו רשימת תגובה כנגד מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון בריטי נחשב, בו קראה מערכת העיתון למשוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית והאמנותית ולחבר שירי עידוד ללוחמים.

כמי שחוותה את מלחמת העולם הראשונה על בשרה וראתה את התגייסות המשוררים לעידוד הלחימה, הרגישה גולדברג כי המלחמה, כל מלחמה, משכיחה מבני האדם "כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים." 

היא ביקשה להזכיר לקוראיה את עדיפות החי על המת, את האמונה כי "נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר" וכי "לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". על כן, אסור למשורר לעודד את המלחמה בשירתו.

הידרדרות העולם הנאור לתהומות הברבריות הוא בדיוק הזמן שבו אסור "למשורר לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח."

רשימת התגובה של גולדברג עוררה הדים ונתקלה בלא מעט התנגדות – גם מצד מכריה ועמיתיה אך היא סירבה לזוז מעמדתה הפציפיסטית.

ביולי 1942 הוזמנה לאה גולדברג לכינוס אגודת הסופרים העבריים, בו הוחלט על הוצאת קובץ שירים "בַּסַּעַר". אף על פי שחלפו פחות משנתיים מפרסום רשימתה והדיון הספרותי בשאלת התגייסות המשורר סירב לגווע, הסכימה גולדברג לתרום שיר עבור הקובץ.

בנסיבות אלה נולד ככל הנראה שירה "האמנם עוד יבואו ימים".