לא זכיתי באור מן ההפקר- ניתוח השיר

זהו שיר ארס-פואטי המתאר את מקורות השירה, הכישרון והשראה: מקור השירה, בעולמו הפנימי ביותר של המשורר. עוד לפני שנוצר שיר, נעשיית "עבודה פנימית" מאומצת, קשה ובלתי פוסקת המדומה לחציבת אור\ניצוץ מתוך סלע. המשורר מפיק את האור הפנימי ממעמקי נשמתו, מליבו. רק בעקבות חויית סבל, כשפטיש הצרות (מטאפורה) מכה בו מבחוץ, "הלב מתפוצץ" והניצוץ המסתתר, הניצוץ היקר, הדבר הכי פנימי ואינטימי, עובר תהליך שבו הוא עף לעין ומהעין לחרוז - תהליך חשיפה והחצנה שהוא בלתי רצוני. החרוז מגיע ללב הקוראים הנלהבים לרגע ואז ברגע ה-"ההצתה"- הניצוץ נעלם. המשורר משלם את מחיר הבעירה, כאילו שבכל שיר הוא מאבד חלק מעצמו, הניצוץ הפנימי הולך לאיבוד.

יש בסיום, כנראה, התרסה נגד קהל הקוראים שחושב שהשיר בבעלותו, ורגע ההתלהבות מהשיר הוא קצר מאוד בניגוד למאמץ הקשה שעושה המשורר (חציבת האור וכו').
בקריאה שנייה, כשברור לנו שהשיר מופנה לקהל הקוראים, מה שמתברר רק בבית אחרון במילה "ללבבכם", שמים לב שמהתחלה יש מעין ויכוח, לא...לא...כי! כאילו מישהו טען שהשיר של ביאליק איננו מקורי שלו, איננו בבעלותו המלאה, ולכן המשורר מדגיש "ממני ובי הוא", לא זכה בו מההפקר, לא מירושה, לא משאילה, לא מגניבה.