לא זכיתי באור מן ההפקר- ניתוח השיר

מילות השיר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

סוג השיר

בשיר זה עוסק ביאליק במקורות שירתו, בתהליך כתיבת השיר, באופן בו מתקבל השיר בלב הקוראים ויחסם כלפי המשורר. 

זהו שיר ארס-פואטי שהוא "אומנות השירה" (משמעות המילים ארס-פואטי בעברית היא "אמנות השירה") - התייחסות של  האומן ביצירה עצמה לעצמו ולאומנותו, תיאורים הקשורים בתהליך היצירה של שיר, כגון מניעים לכתיבה, נושאים וחומרים, וכן הגדרות לשירה והתייחסות לפרסום היצירה ולתגובות הקהל. הדובר מדבר בשירו על תהליך כתיבת השיר, האופן בו הוא מתקבל הלב הקוראים והיחס שלהם כלפי המשורר. 

ניתוח השיר

בשיר ארבעה בתים, אך ניתן לחלקו מבחינה מבנית-תוכנית לשניים: 

• בתים א' ו-ב' - עוסקים במקור השיר, במקוריות השיר  ובייחודיות שלו.
  בשני הבתים הראשונים מתואר תהליך חוזר ונמשך של חציבת האור הפנימי, האור כסמל ליצירתיות, להשראה, לכשרון, לעולם הפנימי שממנו יוולד השיר, סמל למטמון הפנימי, הסמוי מן העין.

• מהבית השלישי מתאר המשורר את תהליך כתיבת השיר המסוים וגלגוליו עד ללב הקוראים, את המעבר מהפנימי ביותר, מעולמו הנסתר, החסוי של המשורר, אל ההחצנה: ה-'ניצוץ', זה שהעתיד להפוך ל"שיר", ליצירה ספרותית, ניתז מן הלב המתפוצץ מעומס הצרות, עף אל עין המשורר ומן העין אל הדף בו נכתב החרוז (החרוז מטונימי* לשיר כולו).
  הבית הרביעי עוסק במערכת היחסים בין המשורר לקהל הקוראים: מהרגע שבו פרסם המשורר את שירו, הוא אינו שייך לו עוד אלא לקורא, ומי שיישלם את המחיר על העלמות הניצוץ שהפך לשיר- זה המשורר עצמו.

בית ראשון ושני

שני הבתים הראשונים כתובים כטענות של המשורר  מול הנמענים התובעים ממנו תשובות.  השיר נפתח בקביעה של המשורר כי השירה שלו היא מקורית – הוא לא לקח אותה מאיש לא ברשות ולא שלא ברשות, ואף לא קיבל את כישרון הכתיבה בירושה.  

האור – מטאפורה שכוונתה כשרון הכתיבה של המשורר ליצור שירים. השירה שלו היא מקורית וייחודית למשורר עצמו, לאף אחד אין זכות עליה. האור כמו יהלום נחצב מלבו של המשורר המכונה "סלעי וצור". 

בבית השני חל מעבר של המטאפורה מאור לניצוץ, מעין חדירה פנימה, אל גרעין הכוח היצירתי החבוי בלב. מה בין אור לניצוץ? 

הניצוץ הוא חלק מהאור, דווקא מכיון שהוא קטן ויחיד - הוא היקר ביותר.

האור הוא דבר יותר מופשט וכללי. הניצוץ המוחשי יותר מאפשר לביאליק לתאר את "עלילת הניצוץ", הוא נע, ניתז, מגיע לעין ועובר גלגול- לחרוז כלומר, לשיר.

בבית השני חוזר המשורר בשנית על בלעדיות השיר: כולו שלו, לא שאל אותו מאיש ולא גנב אותו. השיר שלו ובתוך ליבו.

את החטיבה הראשונה מאחד מבנה תחבירי דומה- בכל בית משפט אחד מורכב, שלילה כפולה: "לא...לא..." ולאחר מכן "כי..." - פסוקית שיעבוד של סיבה.

ביאליק משתמש במונחים משפטיים-הלכתיים הקשורים לדיני קניין: זכייה מן ההפקר, ירושה, שאילה, גנבה, וכך נבנה מעין מעמד משפטי שבו טוען המשורר כלפי קוראיו: אתם תובעים ממני מה שאינכם רשאים לתבוע.

אגב, "גניבה" ו-"ירושה" לגבי שירה יכולות גם להתפרש כתגובה לטענה שהוא גנב "גנבה ספרותית" או הושפע מדורות קודמים, ממשוררים אחרים, או שזכה בשירה בקלות, פשוט לקח אותה מההפקר, מרשות הרבים. לפי ה"לא...לא" ברור שהם תובעים ממנו משהו. זוהי נימה פולמוסית-ווכחנית.

ב-"כולו שלי הוא" מהדהדת שאלה הלכתית ידועה, שדנה בזכות הבעלות על משהו בעל ערך: "שניים אוחזים בטלית. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי."

בית שלישי

כאן חל המפנה בשיר. את הוויכוח מחליף תיאור כיצד נוצר השיר, איך שיר נולד? 

היצירה היא תהליך מורכב שיש בו הרבה סבל. אך הייסורים מביאים להתפרצות משחררת: הניצוץ, מקור הלהט היצירתי, כאילו משתחרר מתוך הסלע בו היה כלוא. התמונה המטאפורית מאוד מוחשית. כשמכים באבן צור או משפשפים אבנים "יוצא ניצוץ".

ליבו של המשורר לא עומד בגודש הצרות הניתחות עליו מבחוץ על ידי "הפטיש" המכה בלבו. מעומס הכאב של הלב המתפוצץ עף הניצוץ מליבו אל עינו. יש כאן תהליך של החצנה.

הניצוץ – הפנימי, האישי, הנסתר, שעומד להפוך ל-"חרוז" כבר אינו פנימי ומוסתר, הוא גלוי יותר כיוון שהוא בעינו של המשורר. העין שהיא סמל המעבר מפנים-לחוץ, היא גם "ראי הנפש" אך גם פונה לעולם הנגלה מחוצה לה.

משם עף אל החרוז, אל השיר שהוא כבר יצירת אמנות "מעובדת"; מה שהיה אינטימי ונסתר מתגלה כיצירה חשופה לעין כל על הדף, הופך למשהו פומבי.

חשוב!

הנושא ברוב שורות בית זה הוא הניצוץ שהופך לעצמאי. פטיש הצרות המכה מתחיל מעין "תגובה כימית", תגובת שרשרת, הוא מעין זרז לסדרת פעולות בלתי רצוניות. באמצעות מילים קצרות ואליטרציה (נתז, חרוזי, וגם במילה ניצוץ  יש פעמיים צ'- קשר בין צליל המילה למשמעותה, יסוד אונומטופיאי) מבטא ביאליק את המעבר המהיר מניצוץ פנימי- לשיר, ליצירת אומנות יפה.

הניצוץ "התמלט"- הפועל הסביל מדגיש את הפעולה הלא רצונית. זה יכול להסביר את הפרדוקס: אם אתה כל כך סובל ומתוסכל מהחשיפה הפנימית ומהמפגש עם הקהל - מי הכריח אותך לכתוב? ביאליק כאילו אומר: זה משהו לא רצוני, הניצוץ פשוט "ברח" לי ממעמקי הלב.

___________________

מטאפורה- תיאור "לא אמיתי" בשיר. לדוגמה כאן: המשורר לא באמת חצב אור מהלב שלו אבל הוא לא אומר "אני מרגיש כאילו חצבתי אור מהלב שלי" (אם הוא היה אומר את המילה "כאילו" זה היה דימוי) הוא אומר "חצבתיו מלבבי". מטאפורה היא אמצעי אמנותי שגורם לנו לפתח הבנה רגשית של סיטואציה יותר מאשר תיאור מדויק ואמיתי שלה או אפילו דימוי, ולהזדהות עם רגשות ומחשבות.

אליטרציה- צליל חוזר שהמשורר משבץ בשיר כדי להמחיש את הצליל המתאים לליווי המסר שכתב. כאן נבחרו בכוונה מילים עם צלילים שנשמעים כמו משהו שניתז החוצה על מנת ללוות את התיאור של משהו שניתז החוצה.

אונומטופיאה- כשצליל של מילה קשור למשמעות שלה. הדוגמה הכי טובה: המילה בקבוק שנשמעת כמו מים שנמזגים מבקבוק. כאן בשיר הצלילים ז' וצ' נשמעים כאילו משהו ניתז החוצה, כמו הניצוץ, כמו נתז.

בית רביעי

דרכי עיצוב, אמצעים ספרותיים

• מוטיב האור -  מוטיב חוזר בשירת ביאליק. האור מופיע תמיד בהקשר חיובי של מקור חיים, אושר, חוויה רוחנית נשגבת וכדומה. כאן האור הוא סמל לשירה וליצירתיות.
• מטאפורות – השיר עשיר בלשון ציורית ויש בו מטאפורות רבות:

                         o       "מסלעי וצורי נקרתיו ,חצבתיו מלבבי" - מטאפורה מפורטת לתהליך הקשה ולעבודה הנפשית המאומצת והמכאיבה המלווה את תהליך הפקת האור, השירה. הלב הוא סלע.

                         o       "ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר" - מטפורה למקור הכתיבה: רגש אחד ויחיד בלב המשורר.

                         o       "פטיש צרותי הגדולות" - מטפורה המתארת את תהליך היצירה: כדי שיווצר שיר כוחות חיצוניים צריכים להפעיל את המשורר. מתוך קשיי החיים של המשורר נכתב השיר.

                         o       "יתפוצץ לבבי"-  מטפורה לשלב הבא בתהליך היצירה: על מנת לשחרר את הניצוץ, הלב חייב להתפוצץ. המשורר משלם את מחיר היצירה.

                         o       "ניתז אל עיני" -  מטפורה המתארת את תחילת תהליך הכתיבה: המשורר כותב בעקבות החוויות שהוא עובר ובעקבות התבוננותו בעולם. הניצוץ עף, ניתז.

                         o       "בחלבי ובדמי את הבערה אשלם" - תיאור מטאפורי של מצב המשורר בעולם, כפי שמצטייר בעיני הדובר: הוא חש תחושה של חוסר צדק, הנובע מן המצב שבו הקוראים הופכים לשותפים לאש ("בעירה") שהוא הדליק במחיר עצום של עבודה מפרכת, סבל וייסורים.

• חזרות – הדובר חוזר על מילת השלילה "לא" מספר פעמים כדי לחזק את התחושה שהשירה  שלו היא מקורית – הוא לא לקח מאיש ולא קיבל אותה בירושה. היא נובעת ממנו והיא משקפת את עולמו הפנימי ותחושותיו. רק לו יש הבעלות עליה.
• מטונימיות - חלק במקום השלם. הניצוץ הקטן מטונימי ל-"אור" הגדול; החרוז שהוא גלגולו של הניצוץ, מייצג את השיר כולו.

ארמזים מקראיים בשיר:

• ארמז מיתולוגי - סיפור פרומתאוס. במיתולוגיה היוונית, פרומתאוס חס על בני האדם, התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ מגלגליה של מרכבת השמש. לאחר שירד לארץ, העניק את האש לבני האדם ונענש על כך בחומרה: הוא נקשר באזיקים לצוק סלע בקצה העולם, כל יום הגיע נשר לנקר את כבדו, ולאחר שהכבד היה מגליד חזר הנשר, וכך לנצח. פרומתאוס הפך לסמל של מרד ומאבק איתנים בכוחות עליונים. "מאבק פרומתיאי" הוא מאבק רצוף בסבל על-אנושי לשחרור הרוח מכבליה, לניצחון החירות וכדו'. בשירנו, כפרומתאוס מעניק המשורר את ה-"אור" לקוראים-ונענש על כך.
•  "פטיש צרותי" - דברי ה' הם "כפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו, כג, כט). הדובר משווה את שירתו לדבר ה', כלומר יש בה שליחות ומסר גורלי ומשמעותי לקוראים-לעם, כמו דברי הנביא. כפי שהנביא לא יכול לברוח מנבואתו אלא הוא חייב למסור אותה לעם, כך גם המשורר. הנבואה "בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל" (ירמיהו, כ\9)
• "בחלבי ובדמי" - רמיזה לאברי הקורבן הפנימיים והמובחרים שהיו מוקרבים כליל על המזבח. באמצעות הארמז מודגשת תחושת ההקרבה העצמית שחש הדובר.
• "סלעי וצורי" - במקרא מוכנה הקב"ה פעמים רבות "סלעי ומצודתי" וכן "צורי" כמשענת ומגן לאדם. בשיר הסלע-הצור הוא סמל ללב אשר תהליך הפקת השיר ממנו קשה ומכאיב בדומה לחציבת אבנים טובות מן הסלע.

לארמזים נוספים מהמקורות היהודיים ראו בדיון בבית רביעי, דיני נזיקין.

לסיכום

זהו שיר ארס-פואטי המתאר את מקורות השירה, הכישרון והשראה: מקור השירה, בעולמו הפנימי ביותר של המשורר. עוד לפני שנוצר שיר, נעשיית "עבודה פנימית" מאומצת, קשה ובלתי פוסקת המדומה לחציבת אור\ניצוץ מתוך סלע. המשורר מפיק את האור הפנימי ממעמקי נשמתו, מליבו. רק בעקבות חויית סבל, כשפטיש הצרות (מטאפורה) מכה בו מבחוץ, "הלב מתפוצץ" והניצוץ המסתתר, הניצוץ היקר, הדבר הכי פנימי ואינטימי, עובר תהליך שבו הוא עף לעין ומהעין לחרוז - תהליך חשיפה והחצנה שהוא בלתי רצוני. החרוז מגיע ללב הקוראים הנלהבים לרגע ואז ברגע ה-"ההצתה"- הניצוץ נעלם. המשורר משלם את מחיר הבעירה, כאילו שבכל שיר הוא מאבד חלק מעצמו, הניצוץ הפנימי הולך לאיבוד.

יש בסיום, כנראה, התרסה נגד קהל הקוראים שחושב שהשיר בבעלותו, ורגע ההתלהבות מהשיר הוא קצר מאוד בניגוד למאמץ הקשה שעושה המשורר (חציבת האור וכו').
בקריאה שנייה, כשברור לנו שהשיר מופנה לקהל הקוראים, מה שמתברר רק בבית אחרון במילה "ללבבכם", שמים לב שמהתחלה יש מעין ויכוח, לא...לא...כי! כאילו מישהו טען שהשיר של ביאליק איננו מקורי שלו, איננו בבעלותו המלאה, ולכן המשורר מדגיש "ממני ובי הוא", לא זכה בו מההפקר, לא מירושה, לא משאילה, לא מגניבה.