לא זכיתי באור מן ההפקר- ניתוח השיר

שני הבתים הראשונים כתובים כטענות של המשורר  מול הנמענים התובעים ממנו תשובות.  השיר נפתח בקביעה של המשורר כי השירה שלו היא מקורית – הוא לא לקח אותה מאיש לא ברשות ולא שלא ברשות, ואף לא קיבל את כישרון הכתיבה בירושה.  

האור – מטאפורה שכוונתה כשרון הכתיבה של המשורר ליצור שירים. השירה שלו היא מקורית וייחודית למשורר עצמו, לאף אחד אין זכות עליה. האור כמו יהלום נחצב מלבו של המשורר המכונה "סלעי וצור". 

בבית השני חל מעבר של המטאפורה מאור לניצוץ, מעין חדירה פנימה, אל גרעין הכוח היצירתי החבוי בלב. מה בין אור לניצוץ? 

הניצוץ הוא חלק מהאור, דווקא מכיון שהוא קטן ויחיד - הוא היקר ביותר.

האור הוא דבר יותר מופשט וכללי. הניצוץ המוחשי יותר מאפשר לביאליק לתאר את "עלילת הניצוץ", הוא נע, ניתז, מגיע לעין ועובר גלגול- לחרוז כלומר, לשיר.

בבית השני חוזר המשורר בשנית על בלעדיות השיר: כולו שלו, לא שאל אותו מאיש ולא גנב אותו. השיר שלו ובתוך ליבו.

את החטיבה הראשונה מאחד מבנה תחבירי דומה- בכל בית משפט אחד מורכב, שלילה כפולה: "לא...לא..." ולאחר מכן "כי..." - פסוקית שיעבוד של סיבה.

ביאליק משתמש במונחים משפטיים-הלכתיים הקשורים לדיני קניין: זכייה מן ההפקר, ירושה, שאילה, גנבה, וכך נבנה מעין מעמד משפטי שבו טוען המשורר כלפי קוראיו: אתם תובעים ממני מה שאינכם רשאים לתבוע.

אגב, "גניבה" ו-"ירושה" לגבי שירה יכולות גם להתפרש כתגובה לטענה שהוא גנב "גנבה ספרותית" או הושפע מדורות קודמים, ממשוררים אחרים, או שזכה בשירה בקלות, פשוט לקח אותה מההפקר, מרשות הרבים. לפי ה"לא...לא" ברור שהם תובעים ממנו משהו. זוהי נימה פולמוסית-ווכחנית.

ב-"כולו שלי הוא" מהדהדת שאלה הלכתית ידועה, שדנה בזכות הבעלות על משהו בעל ערך: "שניים אוחזים בטלית. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי."