לבדי - ניתוח השיר

מפנה דרמטי: מתברר כי גם ה-"אני" משתוקק להצטרף ל-"כולם"- לאור, לתהליכי החילון שתוארו בבית ראשון. הגוזל גדל, בגר, ועומד לנטוש את הקן.

השכינה היא כאם המבכה את בניה ומנסה למצוא ניחומים בבן היחיד שנותר לה. כשהיא מבינה, שגם אחרון בניה עומד לעזוב, כי גם נפשו כלתה "לחלון, לאור" היא כובשת ראשה בכתפו ומזילה דמעה. חזרתה על פתיחת השיר מדגישה דווקא את השינוי, אין בדבריה את האור, הבוקר החדש, השירה המרנינה שהופיעו בתחילת השיר, כל אותם תיאורים עם קונוטציות חיוביות של עולם ההשכלה ועולם החילוניות המפתה. נותרה רק הרוח הנושאת את כולם, והישארותה "לבדי". מתברר ששם השיר שסברנו שמתייחס לדובר הבודד - משוייך כאן דווקא לשכינה!

הדמעה הופכת לבכי חרישי ולהתרפקות בבית החמישי, ול-"תפילה, בקשה וחרדה כאחת" מהולה ב"בכייה חרישית" ו"בדמעה רותחת" בבית השישי. יחסי בן חלש לאם מגינה מתחלפים כאן ליחסי גבר-אשה, מתברר שהיא זאת שזקוקה לו יותר מכפי שהוא זקוק לה.

תיאור השכינה, הידרדרותה, מצוקתה וכאבה מייצג את מצבה של היהדות המסורתית הנמצאת במשבר היסטורי.