לבדי - ניתוח השיר

מילות השיר

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

הרקע לשיר והרעיון המרכזי שבו

השיר נכתב ב-1902, כשביאליק היה בן 29 והוא שייך לחטיבת "שירי בית המדרש" שלו. הוא מתאר את התלבטויות העזיבה של הדובר את בית המדרש ועולם המסורת לטובת עולם ההשכלה שנמצא כרגע מחוץ לתחום. 

זהו שיר לירי ולאומי כאחד, המבטא את יחסו הדו-ערכי לעולם היהדות המסורתית-האורתודוכסית שמיוצג בשיר על-ידי השכינה ובית המדרש:

מצד אחד –

המשורר מגלה קירבת נפש לעולם בית המדרש, המייצג את עולם היהדות המסורתית בכללותו, למקורות היהדות, "לעולם הישן", האמוני, השלם, הדתי, עולם של קיום מצוות ולימוד ספרי קודש, המשורר חש רגש עז של שייכות, נאמנות, מחויבות, הזדהות והערכה.

מצד שני -

המשורר מצוי במשבר אמונה, היסחפות ברוחות החדשות המנשבות באירופה ובחברה היהודית בעקבות תנועת ההשכלה, תהליכי החילון (חילוניות), הפתיחות לעולם, לחיים, ל-"שירה החדשה", לעולם המודרני ותחושת המחנק בעולם בית המדרש העזוב, שנמצא בשלבי חידלון, שרבים מהצעירים עזבו אותו. נטישת עולם בית המדרש יוצרת קרע פנימי והיא מלווה ברגשות אשם וייסורי מצפון.

השכינה מייצגת ביהדות את "רוח אלוהים" בעולם, היא סמל לצד הארצי של האלוקות, מעין "רוח הקודש", מייצגת גם את מידת החסד והרחמים של האל. במקורות היהודיים היא מופיעה בהאנשה לדמות נשית המזדהה עם גורל העם היהודי. השיר כולו מתאר את מערכת היחסים המתפתחת בין המשורר לשכינה.

שימו לב שה-"עלילה החיצונית", כביכול, בעצם מתארת "עלילה פנימית", מה שמתחולל בנפש המשורר. יחסיו עם השכינה מבטאים החצנה של קולות פנימיים מנוגדים, דרמטיזציה של התלבטות פנימית: להישאר בעולם הישן, הדתי-חרדי, עולם בית המדרש, או לנטוש כמו כולם לעבר "עולם ההשכלה" החילוני, ובעצם "לחזור בשאלה"?

הרעיון המרכזי בשיר

השיר הוא למעשה מטאפורה של גוזל רך החוסה תחת כנפי השכינה. בהמשך מתפתח הגוזל ההולך ומתבגר, יוצא אל העולם ומתפתח. יחד עם האפשרות של הגוזל להתפתח, השכינה למעשה הולכת ומתפוגגת. תיאור השיר הוא המתח בין הגוזל לשכינה. 

ניתוח בתי השיר

לחצו על כל בית להרחבה -

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

הבית הראשון

האור והשירה החדשה – מרמזים לתנועת ההשכלה, תחילתה כבר במאה ה-18 במערב אירופה, ולמזרח אירופה הגיעה מאוחר יותר, הסמל המרכזי שלה: האור, אור הדעת (עידן הנאורות) שהפיחה תקוות בלב יושבי בית-המדרש שקיוו לחיים חדשים.

בעקבות הרוח החדשה ששטפה את אירופה, ניערה את העולם הישן, ניפצה דעות קדומות, נאבקה בדת ובשמרנות, הטיפה לשחרור, להסתמכות על השכל וההגיון ולא על האמונה הדתית הדעות הקדומות, הטיפה לשויון, חופש וסובלנות.

רבים נטשו את "בית המדרש" ומה שהוא מסמל, והותירו את המשורר בבית-המדרש עם "השכינה", בודד ועזוב.

המצב החדש מעמיד את הדובר מול קונפליקט חזק, שבו משתתפים שני כוחות איתנים: העולם החדש  מול עולם היהדות המסורתית. העולם החדש מבטיח "שירה חדשה" ואור, לעומתו עולם היהדות הוא עולם של ערכים בני אלפי שנים, וכיצד ניתן לזנוח עולם מלא זה למען מה שמעבר לחלון?

בבית זה, מתחיל להתפתח ציור מטאפורי של גוזל רך (הוא ה-"אני") החוסה תחת כנפי השכינה (האנשת השכינה, היא מעין אם-ציפור). בהיוותרו לבדו חש הוא קירבה רבה לשכינה המכסה עליו בכנפיה, מטאפורת הגוזל ממחישה את הרגשת התלות שלו. הוא גוזל חסר אונים, שנשתכח תחת כנפי אימו. לאורך השיר משתנים\מתהפכים יחסי הכוח והתלות.

בתחילת השיר המשורר הוא החלש והתלותי ("ואני גוזל רך") ואילו השכינה היא החזקה והמגינה ("תחת כנפי השכינה"). 

ארמז - בשורה "תחת כנפי השכינה" יש גם ארמז לעולם של מוות: זה ציטוט מתפילת "אל מלא רחמים" תפילת אשכבה ותפילת "יזכור", להזכרת נשמות המתים.

הבית השני

השכינה מתחילה להיחלש. אומנם המשורר ממשיך להיות תלוי בה ("בדד, בדד נשארתי"), אך לשכינה, שעדיין מגינה עליו, יש נטייה להיחלשות (‎"כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה").

דווקא כנף ימין - הימין הוא הצד ה"חזק", המגן, שבור, למשל, בספר שמות מצוינת יד ימינו של אלוקים כיד שופעת כוח: שמות ט"ו, 6 : "ימינך ה' נאדרי בכוח, ימינך ה' תרעץ אויב". עם ההתבגרות באה המודעות, "ידע לבי את ליבה", ביטוי להזדהות ולאמפאתיה. מצוקתה של השכינה היא למעשה מצוקתו שלו, הוא חרד לגורל השכינה - לגורל העולם היהודי החרדי.

בשלב זה, בין המשורר לשכינה קיים מעין שוויון - שניהם נמצאים בצרה משותפת.

הבית השלישי

המשך התהליך, התחזקות המשורר והחלשות השכינה, מה שמבטא גם את שלבי התבגרותו מ-"גוזל רך" לבוגר עצמאי: בבית זה מתוארת הדרדרות נוספת של השכינה המאבדת את הטריטוריות שלה, את קהל מאמיניה, אפילו מהזויות, מהפינה היא כבר גורשה, עולם היהדות המסורתית הולך ומצטמצם, הולך ומאבד את קהל מאמיניו.

השכינה מגורשת מכל הזוויות ומתכסה בצל בניגוד ל-"אור" שבחוץ, סמל לתנועת ההשכלה, לרוחות החדשות, לתהליכי החילון, כנאמר בתחילת השיר. על פי המדרש חטאים ומעשים רעים גורמים לשכינה שתסתלק.

נטישת בית-המדרש פירושה נטישת ערכי היהדות. המשורר עד, אם כך, לתהליך "סילוק השכינה".

הבית הרביעי

מפנה דרמטי: מתברר כי גם ה-"אני" משתוקק להצטרף ל-"כולם"- לאור, לתהליכי החילון שתוארו בבית ראשון. הגוזל גדל, בגר, ועומד לנטוש את הקן.

השכינה היא כאם המבכה את בניה ומנסה למצוא ניחומים בבן היחיד שנותר לה. כשהיא מבינה, שגם אחרון בניה עומד לעזוב, כי גם נפשו כלתה "לחלון, לאור" היא כובשת ראשה בכתפו ומזילה דמעה. חזרתה על פתיחת השיר מדגישה דווקא את השינוי, אין בדבריה את האור, הבוקר החדש, השירה המרנינה שהופיעו בתחילת השיר, כל אותם תיאורים עם קונוטציות חיוביות של עולם ההשכלה ועולם החילוניות המפתה. נותרה רק הרוח הנושאת את כולם, והישארותה "לבדי". מתברר ששם השיר שסברנו שמתייחס לדובר הבודד - משוייך כאן דווקא לשכינה!

הדמעה הופכת לבכי חרישי ולהתרפקות בבית החמישי, ול-"תפילה, בקשה וחרדה כאחת" מהולה ב"בכייה חרישית" ו"בדמעה רותחת" בבית השישי. יחסי בן חלש לאם מגינה מתחלפים כאן ליחסי גבר-אשה, מתברר שהיא זאת שזקוקה לו יותר מכפי שהוא זקוק לה.

תיאור השכינה, הידרדרותה, מצוקתה וכאבה מייצג את מצבה של היהדות המסורתית הנמצאת במשבר היסטורי.

הבית החמישי

הביטוי "צר לי המקום" בבית הקודם מבטא את הרגשתו הפיסית והנפשית של הדובר. הוא גדל והתפתח ואין לו עוד מקום תחת כנפי השכינה. המקום צר לו, "קטן עליו". בבית החמישי שוב אין הגוזל הרך זקוק לרחמי האם, אלא השכינה בוכה ומתרפקת עליו ("בכתה ותתרפק עלי").

היא מבקשת למנוע ממנו את היציאה: "וכמו שכה בכנפה השבורה בעדי".

בביטוי "שכה...בעדי" – ניתן למצוא גם את הפירוש מגוננת, כאילו מנסה השכינה לגונן על המשורר בשארית כוחותיה וגם את הפירוש עוצרת בעדו היא חוסמת אותו, היא גם משוככת עליו ובו בזמן עוצרת, מעין "חיבוק דוב" שגם חוסם וחונק.

הבית השישי

נוצר רושם של התרחקות, רק חוש השמיעה. האם בין בית חמישי לשישי על הקורא למלא פער: המשורר עזב, בלי שהוא מציין זאת במפורש, מה שמרמז על כך שהוא איננו שלם עם עצמו.

הדובר מתאר את מה ששמעה אוזנו: הבכיה החרישית ההיא – "כעין סיום של קינה עתיקה מאוד".

הקינה העתיקה מרמזת על מגילת איכה שהיא פרקי קינה ואבל על חורבן ירושלים ובית-המקדש הראשון (איכה, א' 1-2: "איכה ישבה בדד…"). ביאליק מרמז על קשר בין הקינה העתיקה על חורבן בית-המקדש ובין חורבן בית-המדרש. המילים הפותחות את הקינות במגילת איכה הן "איכה ישבה בדד העיר... ודמעתה על לחיה" המוטיבים של בדידות ודמעה בשיר מתייחסים למילים מתחילת המגילה.

בית-המדרש הוא השומר האחרון של ניצוץ היהדות, הניצוץ האחרון ששרד משרפת בית-המקדש.

כיליונו של בית-המדרש הוא חורבנה הגמור של היהדות.

הקינה העתיקה היא גם ניגוד לשירה החדשה שבתחילת השיר. המקף בסיום במקום נקודה מראה שאין זה סוף פסוק. הדמעה "נתקעה" בגרון, הסוף סגור או פתוח? דומה כי אכן המשורר עזב את עולם בית המדרש, אך הוא נושא עימו את הקרע הפנימי, ואולי גם יסורי מצפון ורגשות אשם.

דומה כי אכן המשורר עזב את עולם בית המדרש, אך הוא נושא עימו את הקרע הפנימי, ואולי גם יסורי מצפון ורגשות אשם.

דרכי עיצוב בשיר

השיר מעוצב קודם כל בכך שהמאבק הפנימי מוחצן לעלילה חיצונית, כביכול, ובה מתוארת מערכת יחסים מתפתחת בין המשורר ל-"שכינה" המסמלת את עולם היהדות המסורתית, את הקשר לאמונה, לאלוהות, לקדושת הדת מול סמל ה"אור" של תנועת ההשכלה החיצונית. השכינה עצמה מואנשת. ההאנשה היא סוג של מטאפורה - דמות נשית, מזילה דמעה, מדברת וכיו"ב.

ארמזים

רמזים לטקסט קודם כאן, למקורות יהודיים-דתיים, רבים שמעשירים את המשמעות, כגון:

• "תחת כנפי השכינה" מתוך תפילת האשכבה ותפילת אזכרת נשמות "אל מלא רחמים" - כבר בבית הראשון ישנה רמיזה למוות.
• השכינה חרדה "על בנה על יחידה" - רומז לעקידת יצחק ("קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת והעלהו לעולה..."). הארמז מעורר מחשבה שההישארות לצד השכינה כמוה כהקרבת קורבן
• "צר לי המקום מתחת לכנפה" (בית רביעי) - ניגוד אירוני למסופר במסכת אבות אודות אחד מעשרת הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, אף-על-פי שהמונים התכנסו בבית המקדש היה מקום לכולם "ולא אמר אדם לחבירו: צר לי המקום שאלין בירושלים". זה ניגוד כואב לתאור בית המדרש השומם והעזוב שהתרוקן ממאמיניו, ולמרות שנותר בו רק המשורר כ-"בן יחיד" של השכינה הוא חש שצר לו המקום, בית המדרש "קטן עליו".
• "קינה עתיקה מאוד" (בבית חמישי) - רמז ל-"מגילת איכה" שבתנ"ך, פרקי קינה ואבל על חורבן ירושלים ובית-המקדש הראשון (איכה, א' 1-2: "איכה ישבה בדד…"). ביאליק מרמז על קשר בין הקינה העתיקה על חורבן בית-המקדש ובין חורבן בית-המדרש, השומר האחרון של ניצוץ היהדות ששרד משרפת בית-המקדש. כיליונו של בית-המדרש הוא חורבנה הגמור של היהדות.

ניגוד: הקינה העתיקה היא ניגוד לשירה החדשה שבתחילת השיר, וגם שאר הניגודים וההקבלות הניגודיות בשיר הם אמצעי ספרותי התורם לבניית המשמעות, כגון התקבולת הניגודית בבית ראשון בין "כולם" לבין "ואני..."

מוטיבים: מוטיב הדמעה, מוטיב הבדידות (שם השיר, "בדד, בדד", "לבדי לבדי").

סימני פיסוק: השיר אינו מסתיים כנהוג בנקודה אלא ב- מקף, מה שהופך את הסיום לסיום פתוח. בקריאה ראשונה מדובר בסיום סגור - כנראה המשורר בדרכו מחוץ לבית המדרש, המקף מעודד קריאה שנייה בה הסיום פתוח, המשורר ממשיך לשאת איתו את צער העזיבה.

מטאפורות

• הדובר מדומה לגוזל רך, והשכינה מדומה לאימו הציפור.
• הרוח, האור והשירה החדשה - הם מטאפורות לעולם חילוני. זהו עולם ההשכלה שיש בו לתת רובד נוסף של אמת חדשה.