ניתוח היצירה

"צלליות" כ"סיפור חניכה\התבגרות": הסיפור מסופר בגוף ראשון, נקודת התצפית היא של המספר. כילד שעובר במהלך הסיפור תהליך של התבגרות, "התחנכות", וכמו ברוב היצירות מהז'אנר הזה, התהליך מתרחש מבלי שההורים יהיו נוכחים באופן משמעותי בחיי הילד (בחלק מהיצירות מאותו סוג, הילד או הנער ללא הורים כלל!). יש לו חונך מבוגר, הדוד נתן שבאופן ריאלי וסימלי בסיום הסיפור מלמד אותו את אומנות הצלליות. אם בשלבים שונים של הסיפור המספר פסיבי, מרבה להשתמש בגוף ראשון רבים ("אנחנו"), הוא חלק מהמשפחה, מה"קולקטיב", בהמשך הסיפור הוא נעשה עצמאי יותר, הוא לא רק "עד" שנגרר אחרי האירועים ומתאר אותם מן הצד, אלא גם פועל, מבקש הסברים מבני המשפחה לגבי חשיפת השקרים והעוולות שחושף הדוד נתן, מגלה סקרנות, נעשה דמות אינדיבידואלית שלא מקבלת את מה שמוכתב על-ידי החברה כמובן מאליו. נקודת המפנה ב"סיפור החניכה" היא כאשר המספר מגלה תושייה, עוקב אחרי פרלה, מגלה את מקום הימצאו-אישפוזו של הדוד נתן, מגיע אל הדוד שהמשפחה הקיאה אותו מקירבה, והדוד כאילו מוריש לו את אומנות הצלליות ומה שהיא מסמלת. משפט הסיום מדגיש מאוד ציר עלילתי־משמעותי זה של הסיפור: "ביום הראשון של הקיץ הודעתי שאני עומד לערוך מופע של צלליות".