ניתוח היצירה

עלילת הסיפור

זהו הסיפור של הדוד נתן. הסיפור מסופר על ידי הילד, שמתבונן מבחוץ אבל הוא לא באמת מחוץ לסיפור. 

הכשרון של דוד נתן הוא לעשות צלליות, בעיקר באירועים משפחתיים, בארוחות שישי. הוא מאוד מוכשר וכולם שמחים מזה. בתחילה נראה כי מדובר ב-Show קטן, בידורי, צנוע, מעין "תוכנית אומנותית" חובבנית המתארחת בארוחות חג ובימי שישי. סביב נתן היו מתקבצים "מעריציו" המתפעלים מהקסם, והדימויים שהופיעו על הקיר היו פשוטים ומזוהים, כמו פרפר, צבי, צב (אך שימו לב שכבר בתאור הראשון של "מופע הצלליות" מופיע גם תאודור הרצל, חוזה המדינה). 

מופעי הצלליות מחיים אותו ונותנים לו טעם לחיים. זה מוציא אותו מהחיים האפורים יותר. בעבר, נתן היה פקיד הנותן שירות לאנשים וברגע אחד החליטו להעביר אותו מעבודתו מול אנשים, בודדו אותו והכניסו אותו לחדרון בין 4 קירות. נתן לא מתלונן ומקבל את הגזירה. אחרי שיוצא לפנסיה, הדוד נתן מסתודד בבית הרבה זמן. בזמן הזה מסתבר שהוא הכין ממש מופעי תאטרון מורכבים ואם בעבר היה מכין צלליות של פריטים מסוימים, עכשיו הוא מכין צלליות של אירועים היסטוריים שקרו בישראל. הוא מתלהב מהצלליות המשוכללות אבל המשפחה קצת פחות, המשפחה דוחה אותו ומבקשת את הצורות הפשוטות. 

הדוד נתן נכשל שוב ושוב במופעים הגדולים, בשלב מסוים הוא נעלב, מפסיק לראות אנשים, מתרחק מהם והולך ומתכנס בעצמו עד למצב שהוא צריך להתאשפז במוסד לחולי נפש, ורק הדודה פרלה מבקרת אותו מדי פעם. 

באירוע חד פעמי הדודה פרלה מבקשת שהוא יגיע לארוחת ערב. הוא יוצא מהמוסד ומגיע אליהם לארוחת ערב. המשפחה מבקשת שיעשה עוד מופע צלליות, ואפשר לזהות שהדוד נתן הכין משהו מראש. הדוד נתן מועמד מול סדין לבן גדול, כאילו פסיבי, קצת אילם כאילו "עושים לו טובה"- והנה ההפתעה.

נתן , שקודם נמסר מפי פרלה שנהייה קצת דתי ולראשו עתה כיפה שחורה גדולה, פותח את המופע הטקסי בפאתוס נבואי, חגיגי, טעון. אחרי שזקר באופן תמוה ארבע אצבעות, אחת אחת, וביקש לנחש את צלליתה- הוא פותח בציטוט מספר עמוס פרק ב'. 

זוהי נבואת זעם ותוכחה ופורענות קשה על חטאי ישראל ומידותיו הרעות, חוסר מוסריות, עושק דלים, עיוות דין ויחס משפיל כלפי החלשים. ואז, לאחר הפתיחה המרוממת, מטיל (אקט של התרסה חריפה, האשמה תקיפה, תוכחה כמו-נבואית) דוד נתן על הקיר צלליות מסובכות שכל אחת מהן מייצגת חטא אחר שחטאו בני המשפחה- דוד יצחק שניצל ילדים ניצול מיני, חצי כיכר לחם והינצלות ממוות שהבטיחו לפרלה באקציה בגטו תמורת הסגרת האחרים, צללית של דני חבוש הגבס, שיום לפני מלחמת ששת הימים שמה לו אשתו גבס כדי שלא יצא למלחמה) ובהמשך הלך למפקדה, בעורף, ועוד קיבל על כך אות הוקרה! (את מופע הצללים שהוא כתב האשמה חריף לא מאפשרים לנתן להשלים).

המשפחה לא מבינה על מה מדובר, ובתוך האירוע שהוא מעלה את המופע הכולל את שלושת הסודות (פשעים) של המשפחה, המשפחה עוצרת אותו בגופה, וקושרים אותו עם הסדין, עליו עשה את הצלליות. המשפחה מזמינה אמבולנס ושולחת אותו שוב למוסד לחולי נפש. 

כאן, הילד מתחיל לשאול שאלות, והמשפחה בוחרת שלא לענות לו, ויותר מזה - דואגת להשתיק ולהקטין אותו. במרכז הבמה של הסיפור, הולך ותופס את מקומו המספר הילד המתבגר. בהמשך הוא מגלה שהדוד נתן הוא ניצול שואה ללא משפחה, ולמעשה המשפחה שלו אימצה אותו. הילד רוצה לחקור את הסודות והוא לומד את הדרך לדוד נתן במוסד. אחרי כמה מפגשים איתו, הוא מגיע חזרה אל המשפחה שלו ומספר להם שהוא מתכנן לערוך מופע צלליות.  

הדוד נתן "מוריש" לבן הדור הצעיר לא רק "טכניקה" נרכשת של הפקת צלליות בעזרת אצבעות הידיים. כפי שדוד נתן הפך את אומנותו גם לכלי ביטוי שמעבר ל"בידור" במופע ה"נבואי" המתריס שלו, כך בציון צללית "אליהו ונביאי הבעל" יש רמז לשליחות נעלה יותר, ביטוי לאמת ומחאה נגד השקר, נגד כל מה שמבטאת "עבודת אלילים". הסיפור מסתיים אם כן בתיקון, בנימה אופטימית לאחר שתהליך ההתפתחות שהיה נדמה שהסיפור מוביל אליו הוא תהליך שלילי ופסימי. "ביום הראשון של הקיץ הודעתי שאני עומד לערוך מופע של צלליות." רוחו של דוד נתן כמו נולדה מחדש. סיפור החניכה מגיע לסיומו הסגור. ביום הראשון של הקיץ ישנה התחלה חדשה.

אקספוזיציה

זמן: שנות ה-70-80 של המאה ה-20. 

הדמויות: הנער המספר, הדוד נתן.

התרחשות/קונפליקט: הדוד נתן רוצה לחוש תחושת שייכות אבל בעצם הוא מאוד בודד. 

המקום: שכונות שיכונים כלשהן בעיר, אולי חיפה (אנחנו יודעים כי הסופר נולד בחיפה). 

הדמויות

הדוד נתן 

דוד נתן חי חיים כפולים. במהלך היום הוא פקיד ובערב עושה מופעי צלליות. נתן הוא ניצול שואה ערירי, שמצטרף למשפחה למרות שהוא לא חלק ממנה. בתקופת הפקידות שלו, הוא מבודד, דחוי, נדחק לפינה, חלל סוגר עליו בלי חלון אפילו. בניגוד לחלק האפור שלו בפקידות, הוא יוצר אומנות שלמה ומלאה דרך מופעי הצלליות. במופעים אלה, אין לו קשר לאירועים שקרו אבל זו הדרך שלו להתחבר לישראליות. לצערו, המשפחה והצופים לא אוהבים את המופעים המשוכללים. הדוד מראה שיש למשפחה שלו סודות והוא זועם על חוסר המוסריות. 

מעמדו בחברה הוא נמוך - הוא גר בדירה קטנה, הוציאו אותו לפנסיה עם פיצויים חלקיים ואין לו משפחה אמיתית לחלוק איתה את החיים. הוא מסתמך על חסדיהם של אלו ש"אימצו" אותו. 

הילד 

זהו ילד שלומד על החיים ועל המשפחה שלו דרך הדוד. הילד מתנגד לסיפור המומצא של המשפחה שלו ובכך הוא בשלב מסוים מדבר מ"אנחנו" ל"אני". זה משלים את ההתבגרות וההתפכחות שלו. 

צלליות כסיפור חברתי

"צלליות" כ"סיפור חברתי" שבמרכזו ביקורת חברתית, שגם היא נחלקת ל"סעיפי משנה":

א. ביקורת על יחס החברה ל"אחר", לחריג, ל- outsider, למי שהחברה מדירה אותו מסיבות שונות. החריג ב"צלליות" הוא כמובן נתן, שמעז לחשוף את אותם שקרים, סודות אפלים,עוולות שהחברה מנסה להסתיר, להדחיק, להכחיש.

ב. תמה (=נושא) יותר מצומצמת: יחס החברה למי ששמו עליו את תווית ה"משוגע". התיוג של אדם כ"משוגע" הוא במידה רבה תלוי-תרבות, תלוי בנורמות החברתיות, במוסכמות המחייבות של החברה, ומי שחורג מהן באופן קיצוני– הוא הראוי להרחקה, לתיוג ואפילו לאשפוז כפוי; הוא המאיים על החיים הסדירים, על מה שנחשב כ"נורמלי", כ"הגיוני" כשייך לעולם "התבונה". בשיא הדרמטי של הסיפור, בעיצומו של מופע הצלליות האחרון של "דוד נתן", המופע החושפני, המאתגר, חושף העוולות, כשנתן מופיע כמעין נביא זעם ותוכחה, הקהל מתנפל עליו ומתקשרים למגן דוד אדום להשיבו ל"מוסד". מהו אם כן קו הגבול התוחם בין ה"נורמלי", ה"נורמטיבי" ל"משוגע", ל"לא שפוי", למי שכביכול "יצא מדעתו"?! מי יותר "נורמלי" – דוד נתן שחשף עוולות והציג באומץ את האמת לאמיתה בפני האנשים – או בני המשפחה שהתנפלו עליו? הסיפור מעלה את השאלה ונותן לנו, הקוראים, חומר למחשבה...

ג. במעגל יותר מצומצם, הסיפור מתייחס ישירות לחברה הישראלית וכולל גם איזכור של כמה נקודות שיא בנרטיב (ב"סיפור המכונן") של הישראליות, שנצרבו בתודעה הקולקטיבית (מלחמות, הסכמי שלום, הישגי ספורט ומוסיקה קלה אפילו): ליחסה לחריג, וביתר דיוק לניצול השואה. כבר באקספוזיציה מתואר נתן בבדידותו, כמי שנדחק בעיסוקו היומיומי לשוליים, פיזית וסימלית, למשרדון עלוב, כמעט כלוא, אפילו חלון אין, כשקיר גבס חוצץ בינו לקבוצת הפקידים ולקבלת הקהל (כמה סימלי הבידוד החברתי הזה!) וכמה דמותו של "האיש הכפוף", ניצול השואה הגלותי הנושא עימו את טראומת השואה וזוועות העבר, מנוגדת למשל ל"ישראלי החדש" (בהמשך יופיע כדמות משנית דני, שם כה ישראלי, שנתן יסיר ממנו את מסווה "הגיבור" הישראלי).

ד. עוד היבט מרכזי של "הסיפור החברתי": "צלליות" הוא גם "סיפור משפחה" (המשפחה היא גם מעין מיקרוקוסמוס\"בקטן", עולם בזעיר אנפין, של החברה הישראלית כולה). המשפחה היא "גיבור קולקטיבי" בסיפור המאכלס את בני המשפחה כגיבורים משניים (ואפילו שוליים). יש בה, למשל את גליה (חתונה!), או את אורן (ברית מילה!) ודוד מנחם, וסבא מנדל ("שבעה"!) ודוד יצחק, ובלה של דוד יצחק... "משפחתולוגיה" שלמה, ומתבלטת ביניהם כדמות יותר אינדיבידואלית דודה פרלה, ניצולת השואה אף היא המקורבת, יחסית, לדוד נתן. המשפחה מתוארת במפגשיה בטקסים\ריטואלים יהודיים־ישראליים מוכרים והיא מזוהה בשימוש של המספר בגוף ראשון רבים ("אנחנו") מה שמדגיש את האחדות המשפחתית שתוצג בשלב מסויים של הסיפור כאחדות מדומה המסתירה סודות ושקרים. הסיפור כמו מערער, מפרק וסודק את "מיתוס המשפחה" הישראלית. בתאור המפגש המשפחתי האחרון, בטקס האולטימטיבי המסמל יותר מכל אחדות משפחתית-מסורתית-חגיגית, ליל הסדר, כבר מתוארת "משפחת צללים" המאיימים על "מיתוס המשפחה" המתפוגג.

צלליות כסיפור התבגרות

"צלליות" כ"סיפור חניכה\התבגרות": הסיפור מסופר בגוף ראשון, נקודת התצפית היא של המספר. כילד שעובר במהלך הסיפור תהליך של התבגרות, "התחנכות", וכמו ברוב היצירות מהז'אנר הזה, התהליך מתרחש מבלי שההורים יהיו נוכחים באופן משמעותי בחיי הילד (בחלק מהיצירות מאותו סוג, הילד או הנער ללא הורים כלל!). יש לו חונך מבוגר, הדוד נתן שבאופן ריאלי וסימלי בסיום הסיפור מלמד אותו את אומנות הצלליות. אם בשלבים שונים של הסיפור המספר פסיבי, מרבה להשתמש בגוף ראשון רבים ("אנחנו"), הוא חלק מהמשפחה, מה"קולקטיב", בהמשך הסיפור הוא נעשה עצמאי יותר, הוא לא רק "עד" שנגרר אחרי האירועים ומתאר אותם מן הצד, אלא גם פועל, מבקש הסברים מבני המשפחה לגבי חשיפת השקרים והעוולות שחושף הדוד נתן, מגלה סקרנות, נעשה דמות אינדיבידואלית שלא מקבלת את מה שמוכתב על-ידי החברה כמובן מאליו. נקודת המפנה ב"סיפור החניכה" היא כאשר המספר מגלה תושייה, עוקב אחרי פרלה, מגלה את מקום הימצאו-אישפוזו של הדוד נתן, מגיע אל הדוד שהמשפחה הקיאה אותו מקירבה, והדוד כאילו מוריש לו את אומנות הצלליות ומה שהיא מסמלת. משפט הסיום מדגיש מאוד ציר עלילתי־משמעותי זה של הסיפור: "ביום הראשון של הקיץ הודעתי שאני עומד לערוך מופע של צלליות".

"צלליות" כסיפור בעל יסוד ארס-פואטי

"צלליות" כסיפור בעל יסוד ארס-פואטי (= יצירת אומנות-סיפור, במקרה זה, העוסקת ביצירת האומנות כאחד מנושאיה. לדוגמה, שיר אודות "איך שיר נולד..." הוא שיר "ארס-פואטי". כזהו שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר"). יש ב"צלליות" הד לכוחה של האומנות, לדחף ליצור, לתהליכי היצירה, למפגש עם הקהל הנלהב בתחילה ובהמשך לנתק בין האומן לקהל שאפילו מתנכל לו, לתפקיד האומנות בכלל. אומנם "אומן צלליות" הוא בדרך כלל מעין "אומן עממי" (בדומה ל"קוסם" לדוגמה) שכוחו בעיקר במיומנויות טכניות, אך הדוד נתן מתעלה מעל זה. הפקיד האפור, הדחוי, הבודד, האנטי-גיבור, הופך בזכות אומנותו למי שמרתק את קהל מעריציו, למי ש"כשהחל לקסום צללים רותקו כל העיניים", שיוצר "יש מאין" – "רק תנו קיר, תנו אור" – האיש הכפוף, הפסיבי מול נסיבות חייו, מתחייה בזכות האומנות, "עיניו זוהרות", הוא מציג את פלאיו בפני הקהל. המופעים הראשונים היו מעין "בידור" קליל ובלתי מחייב. כשאומנותו של הדוד נתן משתכללת, כשהוא נעשה יומרני יותר, עד לשיא כשהוא מופיע כנביא זעם ותוכחה וחושף את "צד הצל" המוסתר של בני המשפחה – ההתנגדות למופעי האומן המתריס הופכת לאלימה. וכשהוא נדחה ע"י הקהל והופך ללא מובן ובהמשך ל"מסוכן" (חושף מה שבעיני בני המשפחה אסור לחשוף!), הוא מתבודד, מתכנס בתוך עצמו, מצבו הנפשי כנראה מידרדר. הוא איבד את הרצון לחיות.

מספר, נקודות מפנה

המספר

הסיפור "צלליות" מסופר מנקודת מבט של ילד (המשולבת עם נקודת מבט של מבוגר החוזר לעברו האישי והמשפחתי-חברתי-ישראלי), בגוף ראשון, "אנחנו" או "אני". זהו איננו "מספר כל יודע". אומנם הדמות המרכזית היא "דודי נתן" והמספר הוא מעין "מספר-עד", אך כאמור, זהו גם סיפור התבגרות\חניכה של המספר עצמו שדרך נקודת התצפית שלו מועברת עלילת הסיפור ומתוארות דמויותיו, בעיקר דמותו מעוררת הסקרנות של נתן ומופעי צלליותיו וסיפורה של המשפחה ויחסה המשתנה אל ה"דוד" שהופך מבן משפחה ללא משפחה.

נקודות מפנה 

נקודת המפנה הראשונה היא בהוצאתו של הדוד נתן לפנסיה. כלפי חוץ, הדוד אומר שזה לא נורא, אבל בעצם הוא מתחיל להתבודד, ומייצר את מופעי הצלליות החדשים. 

נקודת מפנה נוספת אצלו, היתה כשהמשפחה מתחילה להתרחק ממנו ולדחות את מופעי הצלליות. הם כבר אינם באים מיוזמתם לראות את המופעים וכן מנסים לעצור את המופעים המיוחדים. 

מוטיב הצל

זהו מוטיב מרכזי בסיפור (מוטיבים משניים הם למשל הקיר הלבן והסדין הלבן, הקיץ-עונת השנה , הטקסים המשפחתיים), ניתן לפרשו בפירושים שונים:

חוקר הנפש קארל גוסטב יונג, מונה את ה"צל" בין אב-טיפוסים, דפוסים הנמצאים בבסיס ההתנהגות האנושית. דפוס זה מייצג את הצדדים באישיותו של האדם שאינם תואמים את ציפיות חברה או המוסר הקולקטיבי; הוא מבטא את היצרים הפרימיטיביים הקיימים בכל אחד מאיתנו ולכן האדם מנסה להסתיר ולהסוות אותם ולהתמודד איתם שוב ושוב. זהו "החצי האפל" של האדם, "צד הצל" שלו, החלקים באישיותו שהם מודחקים, מוכחשים. כל אדם נושא בתוכו צל וככל שהוא מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא טעון יותר. כמו הצל הפיזי של האדם, שאי אפשר להשתחרר ממנו, כך הצל המטאפורי הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, גם אם אנו מנסים להסתירו ולחפות עליו. גם לחברה יש את "צד הצל" שלה, שמתגלה, למשל, ביחס העויין לפגועי נפש שהחברה דוחה, חוששת שיזהו איתה עם היסודות המופרעים הפוגעים בנורמות המקובלות.

ב"צלליות "פנס האור "שופך אור" על הצדדים הנסתרים האלה המוקרנים על הקיר או הסדין הלבן בדמות צלליות. מופע הצלליות האחרון של דוד נתן חושף את "צד הצל" הן האישי, והן החברתי ולא פלא שהוא מעורר תגובה כה אלימה כי הוא נוגע ביצרים אפלים, מנכיח את מה שאנו מסתירים ומנסים להאבק בו.

גם נתן עצמו, וסביר שגם דודה פרלה ואחרים חיים בצל השואה וזוועותיה המעיבות על חייהם ונפשם של השורדים-הניצולים. החברה הישראלית, בעיקר בשנים קודמות ניסתה להדחיק את צד הצל הזה; שתיקת השורדים עצמם, יצירת מיתוס הישראלי החדש, הצבר, הבריא בגופו ובנפשו ,שאיננו מובל כצאן לטבח, גם זה קשור לנסיון להדחיק את הצל, צל העבר הגלותי, להדחיק אותו או להתכחש לו דווקא מפני שהוא חלק מזהותנו! הסופר, אמיר גוטפרוינד הוא עצמו בן לניצולי שואה. הצל משתלט על תאור ליל הסדר במפגש המשפחתי האחרון שמופיע בסיפור, כשהילד מבחין בצללי הדמויות, צללים המעידים על אשמה, בושה, משא העבר, חטאי העבר. הדוד נתן אומנם אושפז במוסד אך הוא פתח "תיבת פנדורה" משפחתית ואולי אף לאומית. הוא למעשה שיחרר את צד הצל.