ניתוח היצירה

"צלליות" כ"סיפור חברתי" שבמרכזו ביקורת חברתית, שגם היא נחלקת ל"סעיפי משנה":

א. ביקורת על יחס החברה ל"אחר", לחריג, ל- outsider, למי שהחברה מדירה אותו מסיבות שונות. החריג ב"צלליות" הוא כמובן נתן, שמעז לחשוף את אותם שקרים, סודות אפלים,עוולות שהחברה מנסה להסתיר, להדחיק, להכחיש.

ב. תמה (=נושא) יותר מצומצמת: יחס החברה למי ששמו עליו את תווית ה"משוגע". התיוג של אדם כ"משוגע" הוא במידה רבה תלוי-תרבות, תלוי בנורמות החברתיות, במוסכמות המחייבות של החברה, ומי שחורג מהן באופן קיצוני– הוא הראוי להרחקה, לתיוג ואפילו לאשפוז כפוי; הוא המאיים על החיים הסדירים, על מה שנחשב כ"נורמלי", כ"הגיוני" כשייך לעולם "התבונה". בשיא הדרמטי של הסיפור, בעיצומו של מופע הצלליות האחרון של "דוד נתן", המופע החושפני, המאתגר, חושף העוולות, כשנתן מופיע כמעין נביא זעם ותוכחה, הקהל מתנפל עליו ומתקשרים למגן דוד אדום להשיבו ל"מוסד". מהו אם כן קו הגבול התוחם בין ה"נורמלי", ה"נורמטיבי" ל"משוגע", ל"לא שפוי", למי שכביכול "יצא מדעתו"?! מי יותר "נורמלי" – דוד נתן שחשף עוולות והציג באומץ את האמת לאמיתה בפני האנשים – או בני המשפחה שהתנפלו עליו? הסיפור מעלה את השאלה ונותן לנו, הקוראים, חומר למחשבה...

ג. במעגל יותר מצומצם, הסיפור מתייחס ישירות לחברה הישראלית וכולל גם איזכור של כמה נקודות שיא בנרטיב (ב"סיפור המכונן") של הישראליות, שנצרבו בתודעה הקולקטיבית (מלחמות, הסכמי שלום, הישגי ספורט ומוסיקה קלה אפילו): ליחסה לחריג, וביתר דיוק לניצול השואה. כבר באקספוזיציה מתואר נתן בבדידותו, כמי שנדחק בעיסוקו היומיומי לשוליים, פיזית וסימלית, למשרדון עלוב, כמעט כלוא, אפילו חלון אין, כשקיר גבס חוצץ בינו לקבוצת הפקידים ולקבלת הקהל (כמה סימלי הבידוד החברתי הזה!) וכמה דמותו של "האיש הכפוף", ניצול השואה הגלותי הנושא עימו את טראומת השואה וזוועות העבר, מנוגדת למשל ל"ישראלי החדש" (בהמשך יופיע כדמות משנית דני, שם כה ישראלי, שנתן יסיר ממנו את מסווה "הגיבור" הישראלי).

ד. עוד היבט מרכזי של "הסיפור החברתי": "צלליות" הוא גם "סיפור משפחה" (המשפחה היא גם מעין מיקרוקוסמוס\"בקטן", עולם בזעיר אנפין, של החברה הישראלית כולה). המשפחה היא "גיבור קולקטיבי" בסיפור המאכלס את בני המשפחה כגיבורים משניים (ואפילו שוליים). יש בה, למשל את גליה (חתונה!), או את אורן (ברית מילה!) ודוד מנחם, וסבא מנדל ("שבעה"!) ודוד יצחק, ובלה של דוד יצחק... "משפחתולוגיה" שלמה, ומתבלטת ביניהם כדמות יותר אינדיבידואלית דודה פרלה, ניצולת השואה אף היא המקורבת, יחסית, לדוד נתן. המשפחה מתוארת במפגשיה בטקסים\ריטואלים יהודיים־ישראליים מוכרים והיא מזוהה בשימוש של המספר בגוף ראשון רבים ("אנחנו") מה שמדגיש את האחדות המשפחתית שתוצג בשלב מסויים של הסיפור כאחדות מדומה המסתירה סודות ושקרים. הסיפור כמו מערער, מפרק וסודק את "מיתוס המשפחה" הישראלית. בתאור המפגש המשפחתי האחרון, בטקס האולטימטיבי המסמל יותר מכל אחדות משפחתית-מסורתית-חגיגית, ליל הסדר, כבר מתוארת "משפחת צללים" המאיימים על "מיתוס המשפחה" המתפוגג.