ניתוח היצירה

דמותה של חנה היא דמות מורכבת "עגולה" ומתפתחת, למרות שלא ידועים לנו פרטים רבים על תולדות חייה, על עולמה הפנימי. 

פעמים רבות בסיפור מכונה חנה בשם "העיוורת." עיוורת פיזית, אולם היא הרואה האמיתית, בעלת חושים חדים ואינטואיציה להבין מצבים מורכבים ואת המתרחש סביבה. עיוורונה הפיזי מקשה עליה לפצח את חידת חייה, אך בעזרת חושים מחודדים אחרים, השמיעה והמישוש, ובעזרת חוכמת הלב שלה והאינטואיציה, מתברר כי חנה העיוורת מצליחה "לראות" ולגלות מהי האמת לאמיתה. חנה חושדת בסביבתה בכל עת (כבר בתחילת הסיפור אימה מודעת לכך כי "דרכה של העיוורת להתרגז על כל דבר שקר"). היא אינה מאמינה לדברי אימה אשר מבטיחה לה בית ובעל צעיר. חשדותיה וחוסר האמון בסביבתה הם המוליכים אותה לגילוי האמת. היא עסוקה כל העת בפענוח השאלות שמטרידות אותה, דבר שמעניק לסיפור אווירת מסתורין.

מצד אחד, העיוורון נתפס כחולשה, פאסיביות, תלותיות כמעט מוחלטת, עד כדי חוסר שליטה בגורלה. היא נזרקת לחיים מלאי שקרים שאותם היא לאט לאט מנסה לחשוף. העובדה שלבסוף גופת התינוקת נלקחה ממנה מוכיחה שוב שגורלה נגזר והיא אינה יכולה לשלוט בו. בתחילת הסיפור נדמה כי היא עיוורת לחלוטין אך ככל שעובר הזמן, ניתן להבין שהיא למדה יותר על חייה ומגלה על הסודות שמסתירים ממנה. 

מצד שני, היא מגלה אומץ ויוזמה, היא אינה שוקעת בפאסיביות אלא בכל רגע נתון היא עסוקה בפיענוח התעלומה, באשר לזהות בעלה ועיסוקו, ולבסוף אף מצליחה לחשוף את האמת המרה. 

חנה מעוררת הזדהות ורחמים כבעלת "מום", אך גם הערכה. היא אומנם עיוורת פיזית, אולם ניחנת בראייה פנימית שמסייעת לה להסיק מסקנות מהרמזים שהיא קולטת מהסביבה ולפענח את תעלומת חייה בכוחות עצמה.

בניגוד לבעלה, חנה רגישה לזולת (יחסה לבניו וכמובן רגש האימהות החם ביחסה לתינוקת). בניגוד לגסות הרוח שלו מודגשת עדינות הנפש של חנה האצילית והמסורה, ולמרות התנהגותו כלפיה היא משתדלת לרצותו, לנהל עמו שיחה אך לשווא. 

חנה, למרות אומללותה מגלה ערנות כלפי הסובב אותה, ובעיקר עם הולדת הילדה נעור בה ניצוץ החיים ושמחתם עד כדי כך שמוטיב הדממה נשבר בשירה המבטאת תקווה שהיא שרה ליד העריסה. ברור שר' ישראל כדמות משנית גם מאיץ את העלילה, גורם ל-"סיבוך", ובאמצעותו המחבר מעביר את המסר שיחסים שמבוססים על שקרים הם מעוותים והופכים את מוסד הנישואים למוסד שגורם לסבל, בעיקר לאשה כקורבן.