ניתוח היצירה

עלילת הסיפור

עלילת הסיפור מתמקדת בדמות אחת, חנה העיוורת וביחסיה עם סביבתה: עם אימה, עם ר' ישראל הקברן, עם ילדיו וגם עם ביתה התינוקת. עיקר הסיפור בנוי במתכונת של מעין "סיפור בלשי", עד לפואנטה בסיום בה חושפת חנה את האמת המרה על עיסוקו של בעלה ועל מקום מגוריהם, ואז מתגלה השקר הגדול, הולכת השולל שהוליכו אותה, אימה ובעלה. 

חנה, אישה צעירה עיוורת, נישאה בעל-כורחה לרבי ישראל, איש מבוגר יותר ממנה. כנהוג בחברה היהודית לפני כ-150 שנה, משדכים לה שידוך, אך משקרים לה - מספרים שהחתן הוא אלמן כבן שלושים שעוסק במסחר בטבק ובתחילה נאמר לה שאין לו ילדים מנישואיו הקודמים, אולם אמה מתקנת כי יש לו שני ילדים אך הם שקטים כיונים. האם מספרת על ביתו המרווח של החתן שגר בין ערלים (גויים) שנמצא בקצה הישוב ומזהירה אותה "מוטב שתשבי בבית". השקרים הגסים הללו (שייחשפו בהמשך), מנצלים את המום שבו לוקה חנה, את עיוורונה, את מוגבלותה לקלוט את המציאות המלאה. אך אט אט הן חנה והן הקורא הצמוד לתודעתה, לנקודת התצפית שלה על המציאות (למרות שהסיפור איננו מסופר בגוף ראשון, אלא ע"י "מספר כל-יודע") צוברים פרטי מציאות מעוררי חשד וחשש עד לפתרון התעלומה בפואנטה בסיום. 

היא גילתה שישראל נוהג בה בגסות ומונע ממנה לצאת מהבית.

בהמשך, חנה נכנסת להיריון, ורק לאחר חג הסוכות היא עוזבת את בית אמה ועוברת לגור בבית בעלה. הנסיעה נמשכת זמן רב וחנה מבינה כי בית בעלה הוא מחוץ לעיירה בגלל ששמעה את נביחות הכלבים באיזור הערלים. בביתה החדש חנה חשה זרות ועומדים בפניה מכשולים רבים כמו מזג האוויר, ילדיו האילמים, יחס בעלה כלפיה.

הוא מוחק אותה מסביבתה, נועל אותה בבית, וכשהיא שואלת על מה שקורה מחוץ לבית הוא משתיק אותה בגסות. לידת ביתה היא נקודת האושר בחייה, היא אף מקרבת אותה לילדי בעלה. לאחר זמן מה פורצת מגפה שקוטלת ילדים קטנים וגם ביתה של חנה נדבקת במחלה ולבסוף מתה. לידת ביתם, מחלתה ומותה אינם נוגעים כלל בבעלה, שאדיש לגורלה כפי שאדיש לילדיו ולחנה. בלילה, כשהתינוקת מתה, חנה צועקת ואומרת שלא תמסור אותה לקברן ואיזו אירוניה זו - חנה והקורא עדין אינם מודעים לכך ש"הקברן" הוא ר' ישראל בעצמו. כיוון שהייתה מותשת נמנמה ובעלה העלים את התינוקת. היא יוצאת בסערה מהבית, נתקלת במצבת בית הקברות, וכך מגלה כי ביתה נמצא בבית קברות וכי בעלה הוא הקברן.

דמותה של חנה

דמותה של חנה היא דמות מורכבת "עגולה" ומתפתחת, למרות שלא ידועים לנו פרטים רבים על תולדות חייה, על עולמה הפנימי. 

פעמים רבות בסיפור מכונה חנה בשם "העיוורת." עיוורת פיזית, אולם היא הרואה האמיתית, בעלת חושים חדים ואינטואיציה להבין מצבים מורכבים ואת המתרחש סביבה. עיוורונה הפיזי מקשה עליה לפצח את חידת חייה, אך בעזרת חושים מחודדים אחרים, השמיעה והמישוש, ובעזרת חוכמת הלב שלה והאינטואיציה, מתברר כי חנה העיוורת מצליחה "לראות" ולגלות מהי האמת לאמיתה. חנה חושדת בסביבתה בכל עת (כבר בתחילת הסיפור אימה מודעת לכך כי "דרכה של העיוורת להתרגז על כל דבר שקר"). היא אינה מאמינה לדברי אימה אשר מבטיחה לה בית ובעל צעיר. חשדותיה וחוסר האמון בסביבתה הם המוליכים אותה לגילוי האמת. היא עסוקה כל העת בפענוח השאלות שמטרידות אותה, דבר שמעניק לסיפור אווירת מסתורין.

מצד אחד, העיוורון נתפס כחולשה, פאסיביות, תלותיות כמעט מוחלטת, עד כדי חוסר שליטה בגורלה. היא נזרקת לחיים מלאי שקרים שאותם היא לאט לאט מנסה לחשוף. העובדה שלבסוף גופת התינוקת נלקחה ממנה מוכיחה שוב שגורלה נגזר והיא אינה יכולה לשלוט בו. בתחילת הסיפור נדמה כי היא עיוורת לחלוטין אך ככל שעובר הזמן, ניתן להבין שהיא למדה יותר על חייה ומגלה על הסודות שמסתירים ממנה. 

מצד שני, היא מגלה אומץ ויוזמה, היא אינה שוקעת בפאסיביות אלא בכל רגע נתון היא עסוקה בפיענוח התעלומה, באשר לזהות בעלה ועיסוקו, ולבסוף אף מצליחה לחשוף את האמת המרה. 

חנה מעוררת הזדהות ורחמים כבעלת "מום", אך גם הערכה. היא אומנם עיוורת פיזית, אולם ניחנת בראייה פנימית שמסייעת לה להסיק מסקנות מהרמזים שהיא קולטת מהסביבה ולפענח את תעלומת חייה בכוחות עצמה.

בניגוד לבעלה, חנה רגישה לזולת (יחסה לבניו וכמובן רגש האימהות החם ביחסה לתינוקת). בניגוד לגסות הרוח שלו מודגשת עדינות הנפש של חנה האצילית והמסורה, ולמרות התנהגותו כלפיה היא משתדלת לרצותו, לנהל עמו שיחה אך לשווא. 

חנה, למרות אומללותה מגלה ערנות כלפי הסובב אותה, ובעיקר עם הולדת הילדה נעור בה ניצוץ החיים ושמחתם עד כדי כך שמוטיב הדממה נשבר בשירה המבטאת תקווה שהיא שרה ליד העריסה. ברור שר' ישראל כדמות משנית גם מאיץ את העלילה, גורם ל-"סיבוך", ובאמצעותו המחבר מעביר את המסר שיחסים שמבוססים על שקרים הם מעוותים והופכים את מוסד הנישואים למוסד שגורם לסבל, בעיקר לאשה כקורבן.

דמותו של ר' ישראל

זו דמות די "שטוחה" במובן זה שאין בה מורכבות, היא אינה מתפתחת, אין חשיפה של עולמה הפנימי והוא ניגוד גמור לדמותה של חנה. 

כל מה שידוע לקורא הם גילוייה של חנה אודות מראהו החיצוני והתנהלותו הלא מפוענחת עד הסוף כפי שהיא קולטת אותה בחושיה המחודדים, המישוש והשמיעה. דמותו מתקשרת למוטיב הדממה ולמוטיב המוות. הוא ממעט מאוד לדבר וכשהוא מדבר נהימה יוצאת מגרונו כלפי אשתו. גם עם בניו הוא לא מדבר ומשום כך הם כבדי פה. בלילה נשמעות נחירותיו וכשחנה יושבת מיוסרת ליד עריסת התינוקת ומקשיבה לנשימתה הוא ממשיך בנחירותיו שמעידות על ניתוק מסבלה של אשתו ומדאגה לביתו (גם מות ילדים ממחלות הוא חלק מעיסוקו היומיומי, השגרתי).

השקט ואי הנחת מגיעים לשיאם כשחנה השקועה בחרדה לגורל ילדתם, התינוקת החולה, ומגלה שבעלה כלל אינו מתרגש מהעניין. כדמות משנית ר' ישראל מאיר את דמותה של חנה בתקבולת ניגודית וגם מיגדרית - ישראל עיוור נפשית, אטום לסבלה של חנה. הוא עסוק במוות לפרנסתו, ואפשר לומר שתפקידו מסתכם בכך שהוא היה הקברן של כולם: גם של ילדתו התינוקת באופן פיזי וה-"קברן" של אשתו ובניו באופן סמלי.  

ר' ישראל כמעט חסר חיים, לא מתפקד כאב וכבעל ואפשר לומר שתפקידו מסתכם בכך שהוא היה הקברן של כולם: של ביתו באופן פיזי וה-"קברן" של אשתו ובניו באופן סמלי. 

במערכת היחסים ביניהם מגיע רגע של התפרצות, המרירות, השקט ואי הנחת מגיעים לשיאם כשחנה השקועה בחרדה לגורל התינוקת החולה מגלה שבעלה כלל אינו מתרגש מהעניין, ואז נאמר: "מיום ליום רחש ליבה שנאה לבעלה...ופעם קרה מקרה, כי לא יכלה העיוורת לשאת את חרונה ותסתער על בעלה בצעקות וביללה: - רוצח, הן עיניים לך, הגד לי מה היה לילדה?" וההמשך: "בנהימה נמלט האיש מידי העיוורת". זהו אחד הקטעים הדרמטיים ביותר בתיאור מערכת היחסים בין בני הזוג, ובסצינה זו חנה היא המתפרצת, התובעת, העומדת על שלה. אטימותו של ר' ישראל עשויה להסתבר לאור עיסוקו הממושך כקברן, מה שהקהה את רגישותו, ואולי אף הוא ראוי לרחמינו?

כדמות משנית ר' ישראל מאיר את דמותה של חנה בתקבולת ניגודית וגם מיגדרית (אשה/גבר-בעל), מה שמבליט את אומללותה של חנה ומאיר את תכונותיה על דרך הניגוד. ישראל עיוור נפשית, אטום לסבלה של חנה. בליל הכלולות הוא לא מגלה שום גילויי חיבה כלפיה. בתגובה לשאיפתה לדעת הוא גוער בה: "אין לך צורך לדעת, שבי בבית, ודי!" האין זאת אמירה שגורמת לקורא לעבור מהעלילה המצומצמת להכללה לגבי מצב האישה המקופחת, המודרת ונדחקת לגבולות הצרים של הבית, המנועה מלרכוש ידע, בעולם הפטריארכלי?

המוטיבים בסיפור

מוטיב הדממה והקול:  

הדממה היא גם רמז מטרים לנושא המוות ומדגישה גם לצידה את מוטיב הדפיקות. 

לדוגמה:   

• בדרכה לבית בעלה חנה שמה לב לדממה ברובע היהודי ובשוק וברקע לדפיקות המדודות של השומר. 
• בבית בעלה שומעת בלילה את הדפיקות על החלון ואת הקריאות "רבי ישראל", היא עומדת חיוורת ודוממת ותמהה על פשר העניין. 
• כשיורד השלג הראשון העיוורת שוב מקשיבה לדממה והדממה היא כה רבה עד שהיא שומעת את קול צווחת העורב. 
• כאשר התינוקת מתה נאמר "דממה ונשימת הילדה לא תשמע".  
• הדממה מדגישה את בדידותה של חנה. אין שום אדם שעמו תוכל לחלוק את מצוקתה. היא נזרקת אל סביבה זרה ולא מוכרת. 

מוטיב הדפיקות: 

הדפיקות ממחישות את המתח המרכזי של הסיפור ואת מצוקת חנה העיוורת. קול הדפיקות מופיע במהלך כל העלילה, חוץ מאשר בתקופה של הולדת הבת. תקופה זו מאפיינת את קרן האור בחייה, כשהיא שרה גם שני הילדים סמוכים אליה וחנה שמה ידה עליהם; מה שמדגיש את הצד האימהי בדמותה. 

לדוגמה:  

• על פי דפיקות מטהו של בעלה על האדמה הקשה של החצר היא מבינה בבירור שהוא זקן ושאינו בן שלושים.  
• לפי הדפיקות שהשמיע השומר היא מזהה את המקום שבו היא מצויה.  
• נשמע גם, יחד עם חנה, את קול דפיקות נטפי המים, את דפיקות מטה בעלה, את דפיקות הלמות ליבה. 

הרמזים המטרימים בסיפור

כראוי לסיפור פואנטה, בקריאה שנייה, לאור ידיעת הסיום ופתרון התעלומה, אנו ערים לרמזים שונים המפוזרים בטקסט, למוטיבים מטרימים, ואז אנו מגלים שמתוך פיסות המידע ניתן להרכיב את הפאזל (התצרף) השלם. לדוגמה:

רמזים על המקום בו מתגורר הבעל -  

• אמה מספרת לה כי בית בעלה הוא בקצה הישוב ושלא תתרחק מביתה (והרי ידוע כי בתי הקברות ממוקמים בקצה הישוב) . 
• היא מזהה צעדי יהודים ורק לאור הסיום אנו מבינים שמדובר בקהל בהלווייה.  
• היא שומעת רוחות ומבינה כי ביתם עומד בקצה הישוב ואין בתים לידו. 

2. רמזים על עיסוק הבעל -  

• הדפיקות על החלון המזעיקות את הבעל, נטילת הידיים כשהוא שב מעיסוקו המסתורי, ספירת מטבעות הכסף בשובו, נעליו המלוכלכות בבוץ. 
• אדישותו למות ילדים במגיפת מחלת האסכרה, כשהוא נוהם ומשיב לשאלתה בדבר המחלה המתהלכת בעיר "כזבובים הם נאספים העוללים", חנה מהרהרת "על מה הוא נוהם ככה בדבר הילדים המתים, היש לו תועלת מזה?".  

3. רמזים מטרימים למוות - 

• דומה שביתה המבודד של חנה הופך להיות באופן סמלי כמעין מקום קבורה, בידוד, ניתוק מעולם אנושי.
• הקירבה של הבית לבית הקברות הופכת את יושביו כמי שקרובים למוות יותר מאשר לחיים.
• הסכין בה חוצה ר' ישראל את הסוכר היא רמז מטרים למוות. 

האם הגיבורה שולטת בגורלה?

דמותה של חנה היא דמות מורכבת "עגולה", יחסית, למרות שלא ידועים לנו פרטים רבים על תולדות חייה, על עולמה הפנימי. מה שמוסיף לעניין שלנו בדמות זה השילוב הבא:

הגיבורה מראה חולשה, פאסיביות, תלותיות כמעט מוחלטת, חוסר השליטה בגורלה. היא מונעת ע"י החלטות של אחרים, עיוורונה גורם לה להיות תלויה בבעלה, מנתקים אותה ממשפחתה ומאלצים אותה להתחתן עם גבר מנוכר ואפילו גס רוח. היא נזרקת לחיים מלאי שקרים שאותם היא לאט לאט מנסה לחשוף. התייחסותו כלפיה היא חסרת רגישות. חוסר האונים מביא אותה להיות תלויה אפילו בשני הילדים שבביתה. כשהיא שומעת קול צעדים של היהודים היא מרימה את הילד לחלון ומבקשת שיגיד לה מה קורה שם, וגם דרכו היא לא מצאה תשובה לשאלה.

ניסיונה היחיד להתקומם נגד הגורל הוא סירובה למסור את גופת התינוקת לקברן, שלמרבה האירוניה הוא גם בעלה. העובדה שלבסוף גופת הילדה נלקחה ממנה מוכיחה שוב שגורלה נגזר והיא אינה יכולה לשלוט בו.

לעומת החולשה והפאסיביות שלה, אפשר לראות שהיא מגלה אומץ ויוזמה, היא אינה שוקעת בפסיביות אלא בכל רגע נתון היא עסוקה בפיענוח התעלומה ולבסוף אף מצליחה לחשוף את האמת המרה. באמצעות דמותה מתברר לקורא שהשגת האמת אינה מצריכה בהכרח ראייה פיזית. חנה, בזכות חושיה החדים וראייתה הפנימית המעמיקה, מצליחה להגיע אל האמת שניסו להסתיר מפניה. דווקא ר' ישראל הרואה הוא זה שעיוור למצבה של אשתו, מגלה אטימות וחוסר רגישות משוועת.

קריאה פמיניסטית-מיגדרית של הסיפור תוביל אותנו לראות בחנה כמייצגת את מה שהקצו לאשה התרבות והמוסכמות החברתיות והעולם הפטריארכלי (שלטון הגבר) - מוסד השידוכין, תלותה של האישה בגבר-בבעל הקונה עליה בעלות (ובתוך זה גורל האשה היהודיה). באמצעות דמותה של חנה משתמעת גם ביקורת כנגד החברה, שה-"אחרים" בה נידונים לחיים אומללים ולהשפלה. חנה בדומה לנשים יהודיות רבות בתקופתה נישאת בניגוד לרצונה, השידוך עומד בסימן של שקר ורמייה, וקרוביה משתפים פעולה עם זה. בעלה מתייחס אליה כאל חפץ ואינו משתדל כלל להעניק לה אושר וגילויי אהבה. בחברה היהודית ערכן של נשים "פגומות" כמו חנה לא היה רב וקשה היה לחתן אותן. לכן, חנה העיוורת נאלצת לחיות חיים אומללים עם בעל שאינו ראוי לה.

נקודת השיא של הסיפור

האירוע הדרמטי בחייה עם בעלה הוא הולדת ביתה. לידת הבת הוא אירוע חריג ומשמח שמעורר ציפיות לשינוי חיובי בחייה. לראשונה בסיפור אפשר לראות שלווה ואושר בפנייה. הדבר בא לידי ביטוי בשירים ששרה על עריסת התינוקות כששני ילדי בעלה יושבים לידה ושותפים לאושרה. הדממה שעד כה סימלה את המוות מפנה מקום לשירה שמסמלת כוח חיים ושמחה. אך הגורל האכזר קוטע אושר רגעי זה. המחלה, שמובילה למוות מגיעה גם אל סף ביתה לאורך כל הסיפור, מלבד כמה רגעי האושר המועטים עם הולדת ביתה, מובלטת בדידותה של חנה מכל הבחינות - אין לה תקשורת עם הזולת, הבית החדש זר לה, היא מנותקת ממקום ישוב, הדממה ממלאה את חייה, הבעל המנוכר מסתפק בנהימה במקום לשוחח ולתקשר, גם עם שני ילדיו התקשורת לקויה, והם כאילמים. זעקתה בסיום השוברת את הדממה היא זעקת הכאב בצל המוות. אומנם, הסוף הוא "סוף סגור", ה"-חידה" נפתרת, אך לצד גילוי האמת המלאה – חייה של חנה יימשכו תחת מועקת הבדידות והמוות הנוכח בכל, אולי אפילו ביתר שאת. ויחד עם זאת לגילוי האמת יש ערך מוסרי, האמת נותנת כוח, חנה הצליחה לחשוף את השקר.

ביקורת בסיפור

ביקורת חברתית - הסיפור מתאר את יחס החברה לנכה והמוגבל (העיוורון) כדי להעלים מידע ולהוליך שולל. במהלך הסיפור אנחנו מגלים כי העיוורת מסוגלת להבין יותר ממה שאנחנו מניחים. לאורך הסיפור מזוהה חנה כ"עיוורת" והיא נושאת את הסטיגמה המדירה אותה מהחברה, והסיפור מנסה לצאת נגד סטיגמה זו. 

ביקורת פמיניסטית-מגדרית של הסיפור תוביל אותנו לראות בחנה כמייצגת את מה שהקצו לאשה בתרבות והמוסכמות החברתיות. באותה התקופה נשים, ובטח כאלה עם נכות, נחשבו למעמד נחות במיוחד, חיו חיים אומללים, ושודכו עם גברים ברמה נחותה. 

ביקורת במישור קיומי-פילוסופי - הסיפור מסמל את "המצב האנושי" בעולם בצל המוות. האושר הוא אפיזודה חולפת (בסיפור: לידת הבת), והסיפור כולו מביא אותנו לחשוב על ההכרה האמיצה והמרה כאחד שחיי האדם הם בצל המוות הבלתי נמנע.  

   ביקורת חברתית: הסיפור עוסק ביחס החברה ומוסכמותיה לחריג, ל"אחר", למוגבלים ובעלי הלקויות. הסיפור מתאר ניצול של המגבלה כדי להעלים מידע, להוליך שולל. ההצמדות לנקודת התצפית הסובייקטיבית של ה-"אחר" עוזרת לנו להבין, לגלות אמפתיה, להניח שגם מתוך המגבלה והחולשה נוצר כוח. העיוור מסוגל ליותר ממה שאנו מניחים, תפיסת המציאות שלו וההתנהלות שלו בעולם וביחסי אנוש עשויים להיות לא פחות מעמיקים, רגישים ואפילו חכמים מאשר של האדם ה-"בריא", ולעיתים אף נעלים עליו. שימו לב שחנה מזוהה לאורך הסיפור פעמים רבות כ"העיוורת", ללא שמה הפרטי, כמוגדרת רק ע"י המום והמגבלות שלה, ולא כ"סובייקט" שלם ומלא, היא נושאת עליה את הסטיגמה והתיוג שיצרה החברה שמדירה אותה כ"עיוורת"! הסיפור יוצא נגד הסטיגמה הזאת.

·         קריאה פמיניסטית-מיגדרית של הסיפור תוביל אותנו לראות בחנה כמייצגת את מה שהקצו לאשה התרבות והמוסכמות החברתיות והעולם הפטריארכלי.

·         קריאה במישור קיומי-פילוסופי הסיפור יכול לזמן קריאה מעמיקה שתראה שכל הסיטואציה המעוצבת בסיפור מסמלת את "המצב האנושי" בעולם בצל המוות, חרדת הקיום, שילוב בין מסתורין לאימה, בין חוסר ודאות, ואפילו עיוורון סימלי והכחשה, לבין עמידה פנים מול פנים מול הוודאות וההכרה. אנחנו מדחיקים את נוכחות המוות - מרחיקים מאיתנו פיזית ומנטלית את קיומו של בית הקברות. האושר הוא אפיזודה חולפת (בסיפור: לידת הבת), והסיפור כולו זורם אל ההכרה האמיצה והמרה כאחד שחיי האדם הם בצל המוות הבלתי נמנע.