סוג מספר

המספר כאן הוא כל יודע, וכותב בצורה מלאה רמזים ומסרים עד לפואנטה. אנו חשים במתח בין מה שאנו יודעים כקוראים וחוששים מפניו, ובין מה שיודעת הדמות הראשית, יוסף, בתמימות גדולה לכל מה שסובב אותה. התודעה של הרוכל מוגבלת, כפי שנהוג בסיפור פואנטה, ורק בסוף מתגלה לו מה שאנחנו כקוראים מגלים כבר במהלכו.


מוטיבים

1. מוטיב הסכין: 

האדונית מתעלמת ממיני הסידקית שצפוי שנשים יתעניינו בהם ורוכשת מהרוכל סכין ציידים. זהו, כמובן, גם רמז מטרים/מקדם למה שיקרה, לסכנה הרצחנית, והאדונית אפילו אומרת ליוסף "אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם". אמנם האדונית לא ממש משתמשת בסכין בחיי יומיום, אבל הרוכל עצמו תופס את הסכין כמקור לתעלומה האופפת את האדונית. וכדאי לזכור את הציטוט הבא: "עם שהיא מדברת נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה. הביט בה ונזדעזע"- מוטיב הסכין מופיע כדימוי לעיניים של הלני במבט על גרונו של יוסף. ובאותה סכין תשתמש האדונית בניסיון להרגו כשהיא מתנפלת על מיטתו כשחשבה שהוא ישן בה.


2. מוטיב האכילה והשתייה:

  • הפיתוי - כשהוא מתקן את הגג מכינה לו האדונית אוכל.
  • הפיטום והחידה - כשהקשר בין יוסף לאדונית התחזק, מה פשר הימנעותה של הלני מלאכול?
  • יסוד הערפדי-הקאניבלי - "מימי לא ציירתי לי שבשרו של יהודי מתוק כל כך..."


3. מוטיב לשוני - השורש ח.ז.ר: 

הרוכל מחזר על הפתחים, "אבי שבשמיים... כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד, הריני אבוד...". מעין אפשרות ל-"חזרה בתשובה" כשכמעט בנס ניצל ממוות.

ובסיום: ”ואותו רוכל נטל קופתו וחיזר ממקום למקום והכריז על סחורתו."