ניתוח היצירה

סיפורו הקצר של ש"י עגנון מתאר את סיפורן של שתי דמויות: יוסף - רוכל יהודי המסתובב בדרכים, ואדונית-ערפדית נוצרייה בשם הלני המתגוררת לבדה ביער וניזונה כנראה מדם בעליה הקודמים. 

תחילתו של הסיפור עם הדמות המרכזית - יוסף, רוכל המחפש קונים שיקנו את מוצריו. ביער הוא מתהלך עם תיק גב גדול הנקרא "קופה" וכך מוצא את עצמו בביתה של אדונית נוצריה שקונה ממנו סכין ציידים. הלני האדונית רוכשת את הסכין אבל לא מאפשרת לו להישאר ללון אצלה. כשיורדת החשכה, יוסף מאבד את דרכו ומוצא עצמו בלב סערה. הוא רואה בית בלב היער וניגש אליו, ומגלה כי חזר לביתה של האדונית. היא מאפשרת לו להישאר ללילה וכשמגיע הבוקר היא מרשה לו להישאר במחסן בתמורה לתיקונים שיעשה. הימים עוברים, והוא נשאר בביתה של האדונית בתמורה לעבודות בית שמבצע, עד שמגיע למצב שבו הוא עובר לגור עם הלני כבן הזוג שלה ולן בחדרה. הוא עושה שינויים רבים בחייו: מפסיק לעבוד, ישן במיטה של הגויה ונוהג מנהגי גויים. 

בשלב מסוים, מבין יוסף כי הלני לא אוכלת בסביבתו וכשהיא נשאלת לכך, היא צוחקת ואומרת שהיא אוכלת בשר אדם ובסוף תאכל גם אותו. בהמשך היא מתארת את בעליה הקודמים שנאכלו על ידיה. אחרי שחולם חלום רע, שבו הוא נאכל על ידי האדונית, יוסף מבין שהוא חייב לצאת מהבית אבל הוא חלש ולא מצליח לעשות זאת. הוא חלש אופי. לילה אחד הוא מרגיש צורך לקרוא קריאת שמע אבל לא עושה זאת ליד הלני אלא יוצא ליער. 

כשחוזר, הוא מוצא את האדונית על הרצפה, מלאה דם, כשהיא מחזיקה את הסכין שמכר לה בעבר. המיטה שלו מלאת חורים והוא מבין שבאותו יום האדונית באה לחדרו על מנת לאכול אותו, וכשלא היה ומתוך רעב, היא פצעה את עצמה. הוא חומל עליה ומנסה לעזור לה אבל היא בתמורה תופסת את צווארו כדי לנשוך אותו אך לא מצליחה כי דמו היה קר כקרח. הוא מטפל בה ולבסוף היא מתה מפצעיה. בניסיונו לקבור אותה הוא מבין שהאדמה קפואה ומחליט להניח את גופתה בארון על הגג, בשלג, אבל עופות דורסים מגיעים ואוכלים את בשרה. הסיפור מסתיים בכך שיוסף אוסף את חפציו וממשיך בדרכו ובעבודתו כמוכר. 

באקספוזיציה מתוארת אווירה מסתורית סביב מקום ההתרחשות בבית בודד ביער, שאין לדעת היכן הוא, ואין לדעת באיזה זמן מן הזמנים הוא עמד ביער. הסערה הקשה, והרמזים הפזורים על פני הסיפור מאותתים לקורא שלפניו סיפור אימה, עם יסודות פנטסטיים.

סיפורה של הלני הערפדית, ויוסף הרוכל, הוא לא רק סיפור אימה, הוא גם אלגוריה (מטאפורה, משל) מצמררת שכתב עגנון על  העם היהודי, יחסיו עם הגויים בתקופות שונות בהיסטוריה, וקיומו הבעייתי בגלות, קיום בצל הסכנה.

את הסיפור "האדונית והרוכל" פירסם עגנון לראשונה בשנת תש"ג (1943) בקובץ ספרותי שנקרא "בסער" אשר נועד למתנדבים העבריים שלחמו בשורות הצבא הבריטי כדי לחזקו במערכות מלחמת העולם השנייה. בפתח הקובץ הספרותי מופיעה גם קריאה של הסופרים העבריים אל היישוב בארץ ישראל ו-"אל אחינו המעונים בגולה" והיא מכילה דברי עידוד לנוכח זוועות המלחמה שבשנת 1943 כבר החלו להיוודע בקרב אנשי הישוב העברי.

יוסף 

אפיון באמצעות שם הדמות: השם כמובן רומז ליוסף המקראי.  בניגוד ליוסף בספר בראשית שפותה על-ידי אשת פוטיפר המצרייה, אך עמד בניסיון הפיתוי ולבסוף עלה לגדולה בחסדי האל, יוסף כאן לא עמד בפיתוי מה שכמעט הביא לאובדנו. הקשר בין דמותו של יוסף בסיפור לבין יוסף המקראי מתחזק על ידי שילוב מוטיבים מסיפור יוסף המקראי בתוך הסיפור האדונית והרוכל. ישנו קשר בין חלומו של יוסף בסיפורנו לבין חלומותיו של יוסף המקראי.  החלום בסיפור שלנו מבטא את פחדיו של יוסף (בסיפור המקראי . בחלום מוארים חלקי המציאות, אותם נמנע יוסף מלראות.

יוסף בסיפור עשוי לייצג את היהודי הגלותי הנודד, חסר השורשים, התלוש, המתעלם מסכנות קיומיות, המתפתה להנאות רגעיות עד שמאבד כמעט את זהותו היהודית. ויחד עם זאת, מה שמציל אותו ברגע האחרון זאת חזרה לשורשיו היהודיים-הדתיים ורצונו להתפלל את תפילת שמע ישראל.

בתחילת הסיפור הרוכל יוזם את הקשר, מוכר סחורה להלני, מתקן לה את הגג, מבקש מחסה. לאחר מכן הוא הופך להיות פאסיבי בכך שמשנה את פעולותיו ומנהגיו מיהודים לגויים - הוא מפסיק לאכול כשר, ישן במיטתה ומפסיק להתפלל. סוף הסיפור הוא בכך שיוסף חוזר לסורו, חוזר להיות נוכח ויוצא לתפילת "שמע". מאותו רגע הוא מודע לעצמו ולפעולותיו, מטפל באדונית וחוזר לרוכלות. 

מכאן, מצטיירת דמות של אדם תמים, סקרן, קל-דעת ומהיר להתפתות, המאבד את דרכו ומוותר על זהותו. יש בו עיקשות (כמעט טפילית) להשיג את מבוקשו, אך הוא חסר את התבונה לקרוא את המציאות לאשורה. הוא נתון באופוריה כאשר נדמה לו כי שבה את לבה של האדונית, אך למעשה הוא עיוור לסכנה האורבת לו מעבר לפינה. הוא נע מאקטיביות לפאסיביות ובחזרה לאקטיביות. בסופו של דבר הוא בולט במוסריותו, אך נוהג כמי שלא הפיק את הלקח ממה שעבר.

הלני - האדונית

אפיון חיצוני: דמותה של הלני היא אישה יפה ומושכת, מתנשאת, בטוחה בעצמה, בעלת סממנים שטניים, מתוחכמת ומפתה. מבחינת אפיון הדמות על ידי התנהגות התנהגותה יצרית ואורח חייה המסתורי הוא מוזר ביותר וחידתי. לאורך כל הסיפור ניתן לראות כי הלני היא דמות אקטיבית מאחר והיא מציעה ליוסף ללון בביתה, מאכילה אותו ובעצם מפטמת אותו לפני שתאכל אותו. לאורך הסיפור היא מייצרת אצל יוסף תחושות אירוטיות וזאת כדי לפתות אותו. לבסוף, החיזור הופך לנסיון להרוג אותו ודמותה הופכת מדמות אישה לחיה טורפת. 

אפיון על ידי שם הדמות: היסוד האלגורי בולט מאוד בשמה של הלני: מאזכר את הלני\הלנה היפה מהמיתולוגיה היוונית שבגללה פרצו מלחמות ונשפך דם. הרמז העיקרי בשמה של הלני הוא ל"הלניזם", הכינוי לתרבות היוונית (בזמנו ה-"מתיוונים" היו המתבוללים שנהו אחרי תרבות זרה), וכאן היא מייצגת את העולם הנוצרי, אפילו את הגזע הארי (שמיוצג על ידי עיניה הכחולות).

בסיפור מופיעות שתי דמויות בלבד והקשר ביניהן מבוסס על אינטרסים. יוסף כבר בתחילה מתקן תיקונים ביתיים ותמורת זאת מקבל מחסה ואוכל, מתעלם מכל סימני הסכנה והאזהרה, גם כשהאדונית רומזת לו כי טרפה את מאהביה והם בביטנה וקוראת לו בשמות חיבה מוזרים מסוג "פגר מתוק". יש שני יסודות מנוגדים המנהלים את מערכת היחסים בין השניים: כוח מול חולשה; משיכה ופיתוי מול דחייה ורתיעה. מעניין לציין שהכוח דווקא מיוחס לאישה, בעוד שהחולשה, הכניעות והתלותיות מיוחסות דווקא לגבר. הרוכל תמים, כנוע, מתרפס, חסר מודעות לגבי המתרחש ברוב חלקי הסיפור, בעוד שהאדונית מתנשאת, שולטת, מכנה אותו, למשל, בכינוי "יהודי" שבהקשר שמתבקש בסיפור מבטא הרגשת עליונות ואף בוז.

יחסי הכוחות ביניהם מוכתבים גם ע"י מעמד חברתי-כלכלי: רוכל יהודי (מיעוט בסביבה נוצרית), נודד, תלוש מביתו, שמאבד את דרכו ומחפש מחסה מהסערה, מול "אדונית", גבירה, נוצרייה, הרוכל ש-"אדם תמים היה" נגרר אחרי הפיתויים החומריים שהאדונית מציעה לו, מחסה, מזון, חיי נוחות נהנתניים, הוא "עולה בדרגה" מבחינת הקירבה לאדונית, מהרפת עד למיטה. הוא לוקה ב-"עצלות מנטלית" (פגם באישיותו) ובשלבים השונים של הסיפור הוא הולך ומאבד את זהותו היהודית ביחסיו עם הגויה בלבוש, בעירוב מאכלי חלב ובשר ובהתרחקות ממצוות הדת היהודית. הוא בעצם מתנהל כיהודי מתבולל. 

כוחה של האדונית במערכת יחסים זאת הוא במסתורין ובכפל המשמעות בדבריה ובהתנהגותה. למרות שהאדונית אומרת באופן מפורש משפטים מסוג "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת", הרוכל התמים מפרש את הדברים שלא כפשוטם אלא "לפי דרכו" ו-"לטובת עצמו", באופן מטאפורי, וכשהוא שואל משיבה לו האדונית כי "כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול". האמת של האדונית כה מדהימה עד שהיא מתקבלת כלא אמת. כך היא מתעתעת ברוכל הנשבה בקסמיה. רק ההתעוררות שלו לקרוא קריאת "שמע" ויציאתו החוצה מצילים אותו, אז הוא גם מגיע למודעות נדירה במילים: "אבי שבשמיים...כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד, הריני אבוד..." אולם בסיום, במקום לחזור אל עצמו, הוא שב לבית האדונית המאיים והמושך גם יחד, ואף מטפל בה לאחר שפגעה בעצמה.

אפשר כמובן לקרוא את הסיפור כ-"סיפור אימה", ומה שמכונה "סיפור גותי". בסיפור מצויים יסודות מוכרים של סיפור עם מסוג זה, כולל הרקע (יער, מקום מבודד), יסודות פנטסטיים, הלני כדמות ה-"מכשפה" המפתה, האישה השטנית, דמות שמוכרת לנו מסיפורי עם וסיפורי אימה. הסיפור מזכיר לנו, למשל, את סיפור העם על הנזל וגרטל. האדונית והרוכל הוא מעין "סיפור ערפדים" שבא גם לומר משהו על יחסי גבר ואשה. אולם ניתן גם לפרש את הסיפור כאלגוריה, מעין משל שהנמשל שלו מתקשר למצבם של יהודי אירופה ויחסיהם ההדדיים עם הגויים, כולל הביקורת הסמויה כלפי היהודים שמתפתים לחיי נוחות עד להתבוללות (בעיקר במערב אירופה), מתרחקים מהיהדות וממורשתם הדתית, עד לנישואי תערובת, מתעלמים מסימני האזהרה, מהאנטישמיות, במקום לחפש להם מקום בטוח שבו יוכלו לשמור על זהותם היהודית (מדינה משלהם). 

האשליה שניתן לחיות בקרב הגויים, ביחסי קרבה, כשווי זכויות באופן שבו כל צד מרוויח מקרבה זאת – עתידה להתנפץ. הביקורת מתחדדת מאוד בסיום הסיפור: במקום ללמוד לקח, הרוכל ממשיך לחזר על הפתחים, חשוף לסכנות חדשות שיאיימו על עצם קיומו.

סוג מספר

המספר כאן הוא כל יודע, וכותב בצורה מלאה רמזים ומסרים עד לפואנטה. אנו חשים במתח בין מה שאנו יודעים כקוראים וחוששים מפניו, ובין מה שיודעת הדמות הראשית, יוסף, בתמימות גדולה לכל מה שסובב אותה. התודעה של הרוכל מוגבלת, כפי שנהוג בסיפור פואנטה, ורק בסוף מתגלה לו מה שאנחנו כקוראים מגלים כבר במהלכו.

מוטיבים

1. מוטיב הסכין: 

האדונית מתעלמת ממיני הסידקית שצפוי שנשים יתעניינו בהם ורוכשת מהרוכל סכין ציידים. זהו, כמובן, גם רמז מטרים/מקדם למה שיקרה, לסכנה הרצחנית, והאדונית אפילו אומרת ליוסף "אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם". אמנם האדונית לא ממש משתמשת בסכין בחיי יומיום, אבל הרוכל עצמו תופס את הסכין כמקור לתעלומה האופפת את האדונית. וכדאי לזכור את הציטוט הבא: "עם שהיא מדברת נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה. הביט בה ונזדעזע"- מוטיב הסכין מופיע כדימוי לעיניים של הלני במבט על גרונו של יוסף. ובאותה סכין תשתמש האדונית בניסיון להרגו כשהיא מתנפלת על מיטתו כשחשבה שהוא ישן בה.

2. מוטיב האכילה והשתייה:

• הפיתוי - כשהוא מתקן את הגג מכינה לו האדונית אוכל.
• הפיטום והחידה - כשהקשר בין יוסף לאדונית התחזק, מה פשר הימנעותה של הלני מלאכול?
• יסוד הערפדי-הקאניבלי - "מימי לא ציירתי לי שבשרו של יהודי מתוק כל כך..."

3. מוטיב לשוני - השורש ח.ז.ר: 

הרוכל מחזר על הפתחים, "אבי שבשמיים... כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד, הריני אבוד...". מעין אפשרות ל-"חזרה בתשובה" כשכמעט בנס ניצל ממוות.

ובסיום: ”ואותו רוכל נטל קופתו וחיזר ממקום למקום והכריז על סחורתו."

נקודות קריטיות בסיפור

נקודת המפנה

בסיפור זה, מדובר ברגע שבו יוסף קם ומרגיש צורך לקרוא קריאת שמע, וזאת אחרי שאיבד לחלוטין את יהדותו וזנח את אמונתו. הוא מבין כי התבולל ועשה טעות. 

שיא

האדונית הורגת את עצמה ברגע של טירוף, במקום להרוג את יוסף, שניצל בזכות חזרה לאמונתו. כאן נקודת השיא היא גם הפואנטה בסיפור. 

סיום

מדובר בסיום פתוח ומעגלי של הסיפור, מאחר ואין אנו יודעים מה עלה בגורלו של יוסף הרוכל, והוא חזר למסלולו ברוכלות ונדודים בין הבתים. 

ביקורת חברתית 

שי"י עגנון כותב את "האדונית והרוכל" בשנת 1942, כשבישראל כבר ידוע על השואה, וקורא ליהודים לעלות לישראל כדי לחזק את יהדותם. 

בסיפורו, מייצר עגנון ייצוג של היהודים והנאצים בדמותם של יוסף והלני - הוא היהודי התמים, הכנוע והיא הגויה היפה בעלת העיניים הכחולות, כיאה לגזע הארי. לפיו, אם ימשיכו היהודים להסתובב ברחבי אירופה ולהתבולל בעמים הגויים, הם יאבדו את זהותם לחלוטין ולכן החשיבות הרבה בעליה לישראל. הרגע בו יוסף יוצא לתפילת "שמע", הוא הרגע בו מבין שוב את החיבור ליהדותו ושהנהנתנות והחומריות היא למעשה סכנה לעם היהודי כולו.