ניתוח היצירה

רוב הדמויות האחרות מעוצבות כ-"טיפוסים", מייצגות מוסדות ותפקידים חברתיים (מסוג הכומר, המורה, השוטר, ראש העיר, הרופא).

כותב המחזאי  על "...האישה העשירה ביותר בעולם (קלייר), אשר הונה העצום מאפשר לה לפעול כאחת מגיבורות הטרגדיה היוונית- באופן מוחלט ומחריד... יחסה לבני אדם נעדר מכל מעורבות, יחס כאל 'סחורה' שניתן לקנות אותה... יש לה חן מסויים וגם קסם מרושע... היא הפכה למשהו נוקשה ובלתי משתנה... כך שתהפוך לפסל של אלילה... הסריסים אלה הם קורבנות של נקמה. בעוד שקליר היא דמות יציבה ובלתי משתנה, והיא גיבורה מתחילת המחזה, הרי אהובה לשעבר הופך רק במהלך המחזה לגיבור. חנווני עלוב זה הופך מיד לקורבן. הוא חושב תחילה בתמימותו הרבה שגם אם הוא אשם- הרי החיים מחקו מעצמם את אשמתו. זהו אדם פשוט שאינו מעמיק לחשוב. אך אט אט הוא מתחיל להבין דברים... בהשפעת האימה והפחד. הוא אדם שמכיר באשמתו, מגשים בגופו את הצדק, ובמותו מגיע לגדולה נפשית... הגילנאים שהם בני אדם כמונו, אין להציג אותם כרשעים. איל הוא היחיד המבין את מצבו, והוא מפחד. איש אינו אומר לו ולו מילת גנאי אחת, רק בתמונה באסם של פטרס מתחיל המפנה. עתה ברור כי האסון בלתי נמנע. מכאן והלאה אנשי גילן מכינים עצמם לקראת הרצח. מתמלאים התמרמרות על חטאו של איל וכדומה. רק בני משפחתו של איל משלים עצמם עד הסוף שהכל ייגמר בכי טוב; גם הם אינם רעי לב, כי אם חלשים כמו כל היתר. זו קהילה הנכנעת אט אט לפיתוי, כמו המורה, אולם כניעה זו צריכה להיות מובנת. הפיתוי כה גדול והעוני כה נורא." 

אכן, בניגוד לקלייר, אישה "גדולה מהחיים", שאינה משתנה לאורך כל המחזה, איל הוא הדמות העוברת שינוי עד שלמרות שהוא "אנטי גיבור" (בניגוד לגיבור הטראגי שהוא משכמו ומעלה) הוא מגיע בסוף להכרה בחטאו, מודה בסוג של "מעשה מביש" המוכר לנו כאחד מיסודות הטרגדיה. 

בדומה לגיבור הטראגי הוא מגיע לאובדנו הבלתי נמנע. השבת הסדר הקהילתי נקנית במחיר חורבנו של הגיבור (כך גם בטרגדיה היוונית "אדיפוס המלך").