ניתוח היצירה

תקציר העלילה

קלייר זאחנסיאן חוזרת לעיירת ילדותה כדי לנקום בחבר הראשון שלה, אלפרד איל. כשהיו צעירים הוא טען בבית המשפט שהיא לא בהריון ממנו, שכר עדי שקר והשופט גרש אותה מהעיר בטענה שהיא זונה. בהווה היא מאוד עשירה ורוצה לנקום. העיירה ענייה. קלייר מציעה המון כסף למי שירצח את איל. כל תושבי העיירה מתנגדים, בהתחלה, אך לאט לאט מתחילים לתכנן רצח ולבזבז כסף על חשבון הפרס שיקבלו. בסוף כולם סוגרים עליו יחד, הוא מת, כולם מקבלים את הכסף מקלייר ובסיום הטוב של המחזה העיר עשירה ומשגשגת.

וביתר פירוט:

כפי שמרמז השם, במרכזו ביקור דרמטי של דמות מבחוץ שמסעירה ומשנה את עולמם של יושבי עיר מוזנחת, קרתנית (פרובינציאלית) שירדה מנכסיה. הביקור פותח "עלילת נקם" של הגברת הזקנה, קלייר זאחנסיאן, המגיעה לעיר הולדתה גילן (שם בדיוני) בשוויץ, אותה עזבה ארבעים וחמש שנים קודם לכן. ה-"עלילה הטרומית" (עלילת העבר) שייכת לאקספוזיציה, אך כאן היא בעלת חשיבות-על, שכן היא המתדלקת את עלילת הנקם הנמרצת בהווה של המחזה.

מדובר בסיפור אהבה כושל עם איל, מאהב הנעורים שבגד בקלייר והתכחש לאבהותו על ביתם לטובת נישואי תועלת עם אישה אחרת, מבוססת. לאחר שנבגדה, תבעה אותו למשפט, אבל איל קנה שני עדי שקר כדי שיעידו שהתינוק שהיא נושאת ברחמה הוא לאו דוקא שלו, והשופט פסק לטובתו. קלייר נטשה בבושת פנים את העיירה, בהריון וחסרת כול. מאוחר יותר התינוק שלה מת והיא הופכת להיות זונה. מקץ שנים היא חוזרת כמיליארדרית שהייתה נשואה במשך השנים לגברים עשירים וירשה את כספם. כשקלייר מגיעה לעיירה, עורכים לכבודה קבלת פנים חגיגית. ראשי העיר ותושביה מצפים להצלה כלכלית משיבתה של "הבת האובדת" ("שתבוא כבר, המליונרית" אומר אזרח ב'), בלי שבתחילה יש להם מושג אודות המזימה האפלה שקלייר זוממת. מתברר שקלייר היא מעין "אלת נקם", היא מביאה עימה חפצים תמוהים כמו ארון קבורה וכלוב ובתוכו פנתר שחור, רמזים מטרימים למה שצפוי בהמשך כאשר היא תחשוף את כוונותיה. היא "תקנה" את תושבי העיר בכספה תמורת רצח איל. ראש העיר נואם נאום חנופה, הכל נוטף צביעות מגוחכת, וכולם מתייחסים אליה בכבוד גדול מתוך ציפייה שתתרום לעיר הענייה סכום נכבד.

קלייר

קלייר מציעה בפומבי עיסקה גאונית בפשטותה - מיליארד תמורת רצח. היא זאת, כך מתברר, שיצרה את החסר הכלכלי בגילן. היא מופיעה כדמות מרתקת, בת 62, "בעלת חן נדיר למרות הגרוטסקיות" (כך בהוראות הבמה). בעבר תוארה כ-"שדה יפהפיה" ובהווה היא בעלת גפיים תותבות, העיוות החיצוני בגופה מעיד על עיוות נפשי. המורה אומר עליה: "זה מפחיד, מעורר חלחלה, איך שהיא ירדה מהרכבת, הגברת הזקנה העוטה שחורים כמו איזו אלת גורל מהמיתולוגיה היוונית". היא חזקה, אך גם מונעת על ידי פגיעות (בתאורי העבר, היא מצטיירת כחסרת מגן, קורבן נשי), ונוקמת על עוול נורא שנעשה לה. היא צינית, שנונה, פראית וגם מחושבת, יצר הנקמה תופח אצלה למימדים מיפלצתיים, אך יחד עם זאת היא אישה מפוקחת, מתוכננת, שוקלת שיקולים קרים ורציונליים בקור רוח מחושב.

היא כביכול מבקשת צדק אך דרכה להשגתו היא מניפולטיבית וצינית. בנימוקיה למעשה הנקם היא מדגישה את הצורך שלה להחזיר את הצדק שעוות במשפט בעברה. היא מביימת ישיבת בית משפט המקבילה בדיוק לישיבה שהתקיימה לפני שנים רבות כאשר תבעה את איל. במהלך הישיבה המבוימת היא חושפת את השקרים מהעבר – עדות השקר של אנשים אותם שיחד איל שיעידו ששכבו עם קלייר כדי שלא יהיה ניתן להוכיח את אבהותו, ואת תמיכת השופט באיל, אותו קנתה בכספה, וכעת הוא רב- המשרתים שלה. מתברר ש-"מסע הנקם" בשותפים להדרדרותה החל כבר מזמן, מעין הכנה "לצוד" את הנאשם העיקרי.

בתחילה בני גילן דוחים את ההצעה המבישה של קלייר המנוגדת, כביכול, לעקרונות המוסר המהוללים, אבל למרות זאת, היא מחליטה ומצהירה "אני אמתין". בהדרגה אנשי העיירה נסוגים אחד אחד ונכנעים לפיתוי. תחילה, אנו עדים לעלייה ברמת הצריכה של אנשי גילן הקונים מוצרים יקרים בהקפה, על חשבון הכסף שהם מצפים שיקבלו מקלייר. אפילו בני משפחתו של איל נכנעים לפיתוי (אשתו, לדוגמה, קונה לעצמה מעיל פרווה, בנו קונה מכונית ובתו לוקחת שיעורים פרטיים בטניס). העליה ברמת החיים ורמת הצריכה סוחפת גם את מכובדי העיר, גם אלה שמייצגים את החוק, המוסר, הדת, הערכים המקודשים של התרבות המערבית-האירופאית שקורסים אט אט יחד עם הסגידה לעגל הזהב, לנוחות, להצלחה הכלכלית.

איל

עד כה התיחסנו לתושבי גילן כאל "גיבור קולקטיבי", שאכן, בסופו של דבר פועל כ-"עדר" ואל "הגברת הזקנה". ומה עם איל? בניגוד לקלייר ה-"גדולה מהחיים" איל מעוצב כדמות יותר ריאליסטית, אך גם הוא דמות די מייצגת - זעיר-בורגני, חוטא "קטן", די עלוב, שהעדיף בעבר את בעלת המכולת על קלייר. בתחילת המחזה הוא דומה בכל לתושבי גילן, מעין "כל אדם". ככל שעובר הזמן ועולה רמת הצריכה, יורדת תחושת הביטחון של איל. מי שהיה מועמד לראשות העיר, אזרח מכובד, חש שעניבת החנק הולכת ומתהדקת סביב צוארו. תסמונת "הנעלים הצהובות" מאותתת לו אות אזהרה. הוא מבקש הגנה מראשי המוסדות החברתיים, משטרה, כמורה, ראשות העיר, אך נוכח שאף אחד לא עומד בפיתוי החומרי. "…אני המחיר, הם ישלמו בי… עם עליית רמת החיים עולה הצורך להמית אותי", הוא אומר לשוטר (עמ' 55). ההבטחות הנבובות של השוטר בדבר הדאגה לכיבוד החוק והסדר, הגנה על האזרח והתערבות המשטרה במקרה שיתעורר חשד קל אפילו לאיום, נקטעות כשאיל שואל בלחש: "איך זה שיש לך שן זהב בפה, מפקח?" ובהמשך, כשהשוטר החמוש ברובה מתרץ שאין לו זמן מכיוון שהפנתר השחור של קלייר ברח וחייבים לצוד אותו, אומר איל לעצמו: "אותי אתם צדים, אותי" ( עמ' 56 ).

אנשי העיירה משנים את יחסם אליו בצורה קיצונית. ראש העיר מעשן סיגריות חדשות ויקרות, עונב עניבת משי חדשה ומקבל מכונת כתיבה חדשה, אך הוא מרגיע את איל החושש לגורלו באמירות שכולן מתבררות כצבועות ומתחסדות, בנוסח: "אתה שוכח שאתה בגילן, עיר בעלת מסורת הומנית, גיתה בילה כאן לילה. ברהמס חיבר כאן רביעיה. הערכים האלה מחייבים."

המחזה הוא כתב האשמה חריף המסיר את מסיכת הצביעות ה-"הומנית" וחושף את משבר הערכים ואפילו ההתבהמות של התרבות המערבית המהוללת. כשאיל מבקש\דורש "אז תעצרו את הגברת", ראש העיר כבר חוזר בו מההגנה המרגיעה על איל, מודיע לו על ביטול מועמדותו לראשות העיר, ואף אומר לו כי "אם לומר את האמת, התנהגותה של הגברת אינה כל כך בלתי מובנת… הידחת שני אנשים לעדות שקר, והבאת נערה לעברי פי פחת" (עמ' 59). איל משיב לו תשובה עניינית: "פי הפחת הזה פירושו כמה מיליארדים".  

גם הכומר, נציג הדת והמוסר, כבר מתנכר לאיל המפוחד בפחד מוות:  "זה חיוני מה שעובר עליך… בגדת בנערה ההיא בגלל כסף, אתה מאמין שגם האנשים כאן יבגדו בך עכשיו בעבור בצע כסף." בשיא הדרמטי של הסצינה, כשאיל מגלה שגם הכומר רכש פעמון חדש, הוא צועק: "גם אתה, הכומר! גם אתה?" ואז הכומר אוחז באיל בחוזקה ואומר: "ברח! אנחנו חלשים, נוצרים כעובדי אלילים. ברח, הפעמון מצלצל בקול גדול בגילן, פעמון הבגידה. ברח, אל תעמיד אותנו בניסיון, אל תשתהה." דווקא אז, בעיתוי סמלי, נשמעות שתי יריות. איל צונח ארצה. מתברר שאלו היריות שהרגו את הפנתר השוכב מת ליד החנות של איל.

ההקבלה בין איל לפנתר ברורה. נותרה אם כך אפשרות הבריחה. בנסיונו לברוח, מכל צד בתחנת הרכבת מגיעים אנשי גילן וחוסמים אותו בלי שאומרים זאת במפורש. אומרים לו שאף אחד לא יעצור אותו מלעלות, ובכל זאת הם כנראה מונעים ממנו לעלות. הוא מתמוטט ואומר בסיום המערכה: "אני אבוד". לא ברור אם איל התמוטט בגלל ההמון המקיף אותו או התמוטט נפשית או שהעדיף למות בעיר, ואולי לא היה נחוש מספיק לברוח מגורלו הבלתי נמנע?

איל בכוחותיו האחרונים מנסה להתגונן. כולם נגדו. המורה אומר לו: "הם יהרגו אותך...הנסיון גדול מידי....גם אני אשתתף בזה. אני חש שלאט לאט אני נהפך לרוצח...", ראש העיר, ואפילו בני משפחתו אינם עוזרים לו. כולם ממתינים שמישהו יקום ויעשה את המעשה. בהמשך הוא מתוודה באוזני המורה ומכיר באחריותו כלפי קלייר "אני עשיתי את קלרה למה שהיא, ואת עצמי עשיתי למה שאני-חנווני מזוהם. מה אני יכול לעשות המורה? להעמיד פנים של חף מפשע? הכל מעשה ידי". בינתיים נוהרים לעיר עיתונאים, לסקר את הביקור, אך אין הם מודעים לתכלית הביקור ולהצעת הגברת. בזמן שהיא ממתינה, היא מתגרשת מבעלה השביעי ומתחתנת עם בעלה השמיני. היא מסבירה כי "העולם הפך אותי לזונה ואני אהפוך אותו לבית בושת".

בחלקו האחרון של המחזה ממשיך איל לחוש את החבל המתהדק סביב צווארו: כל התושבים מתייחסים אליו כאל פושע, כולל בני משפחתו. כולם רומזים לו (ואחר כך אומרים מפורשות) שמוטב שיתאבד ושיפטור את תושבי העיר מלעשות את המעשה בעצמם. איל, שמודע לכך שגורלו נחרץ, מסרב להניח לתושבי העיר לקבל את הכסף מבלי להפוך בעצמם לרוצחים. בינתיים קלייר מתגרשת מבעלה השמיני ונישאת לבעלה תשיעי, ומספרת כי היא מי שגרמה לפשיטת הרגל של העיר: היא רכשה את כל המפעלים ופעלה לסגירתם.

כשאיל נפגש עם קלייר ביער, טרם האסיפה שתגזור את דינו, הוא מבקש פרטים על התינוקת שלהם, שמה, צבע עיניה. זהו ודאי רגע אינטימי נדיר, נוגע ללב שאינו נגוע בהגזמה הסטירית ובאירוניה של המחזה.

בסופו של המחזה מתאספים כל אנשי העיר מסביב לאיל. ראש העיר נושא נאום על עשיית צדק, הכומר נושא דרשה, וכל תושבי העיר מקיפים במעגל, ההולך ונסגר, את איל, עד למותו. בכך הוא נרצח, כביכול,  בידי כל תושבי העיר, ולא בידי אדם ספציפי. זהו מעשה רצח קיבוצי, "זה מהתקף לב", קובע בציניות הרופא (עמ' 109).  גם ראש העיר מצטרף: "הוא מת משמחה". העיתונים מסקרים את הכינוס, אך נמנעים מלספר על הרצח, אלא מדווחים רק על עשיית צדק ועל טוב ליבה של הגברת זאחנסיאן.

סופסוף מגיעה קליר לסיפוקה. מניחים את גווית איל לרגליה. הוא נראה לה כמו פנתר שחור שהובס. היא עוזבת את המקום כשהיא מושיטה את ההמחאה המובטחת.

הסיום

תמונת הסיום, לפי הוראות המחזאי, מסמלת את השיא בעליה האיטית של רמת החיים שהתבטאה קודם בשינוי הדרגתי בלבוש, הבמה\התפאורה לובשת צורה נאה ועשירה יותר, פלאי הטכנולוגיה, דגלים, אורות ניאון, כרזות. 

תחנת הרכבת משופצת בתקבולת ניגודית לתמונה הראשונה, הגילנאים לבושים בגדי ערב, יוצרים שתי מקהלות בדומה למקהלות בטרגדיה היוונית. בטרגדיה היוונית המקהלה מייצגת את חוקי האלים, את התבונה והמוסר העליונים, את אפסות האדם מול האלים. ואילו כאן, בלשון מליצית גבוהה, בצורה שירית, ממש פרודיה (חיקוי נלעג) של השגב בטרגדיה היוונית. 

המקהלה שרה על העוני הנורא מכל והגורל הטוב שפקד את העיר. מעיר נידחת ועלובה היא הפכה לעיר משגשגת. כולם מצליחים בכל התחומים ומאושרים, והאושר מבוסס על חומרנות, אפילו על רכישת מכונית הספורט. המקהלה מספרת על ראוותנות ויוקרה חברתית, על השגשוג הכלכלי של הטייקונים, איילי ההון, שיר הלל לקפיטליזם, לנוחות הבורגנית. 

על רקע השירה, מופיעה קלייר על האפיריון שלה, יושבת כאלילה, עוברת בין שתי המקהלות. המקהלה מודה לה על נדיבותה. אחריה משתרך ארון הקבורה, בו נתון איל המת. ממש טקס פולחני, תוך שימוש נלעג במילים בעלות קונוטציות דתיות גבוהות. המקהלה מסיימת בתפילה לאלוהים שימשיך את השגשוג ומדברת על הערכים המקודשים של העיר. 

אין ספק כי הצופה\הקורא מבין כי זהו מצב אבסורדי, גרוטסקי, תוך שימוש אירוני בביטויים כגון "שישמור האל, על רמת החיים שלנו...על ערכינו המקודשים, על השלום ועל החירות...אל יחשיך עוד את עירנו, זו הנהדרת..."

מוטיבים ואביזרי במה סמליים

מוטיב הכפילות והנעלים הצהובות- צמד העיוורים המסורסים החוזרים כאוטומטים על כל משפט פעמים וכך גם תושבי גילן נוטים לחזור באופן מילולי על אותה מילה או משפט, כאילו כולם "נדבקו" מהסריסים ואיבדו את זהותם העצמית.

הנעלים הצהובות משתכפלות, תהליך של הפיכה ל-"עדר", אובדן הזהות המדבקת את כולם, יחד עם אובדן הערכים. הצהוב עשוי להתקשר עם צבע הזהב של קלייר המתגוררת במלון "האפוסטל המוזהב".

אביזרי במה סמליים נוספים

1. האפיריון עליו נישאת קלייר מקורו בלובר, מתנה מנשיא צרפת.
2. לבישת שחורים, הפנתר השחור בכלוב עשויים לסמל הן את היצריות הפראית של קליר ה-"כלואה" בתוכה. בנוסף, בעבר, גם את איל היא כינתה "הפנתר השחור שלי" ובהווה את איל הניצוד, ארון הקבורה המפואר. שלושת האביזרים הללו הם בעצם תמצית חזותי של העלילה כולה.
3. שימו לב גם לסמל בימתי הנחשף בארגון הדמויות על הבמה, סמל המעגל ההולך ונסגר על איל בניסיון הבריחה ובסצינת הרצח.

ביקורת חברתית

תזמון עלייתו של המחזה, עשור לאחר סיום מלחמת העולם השניה, מדגיש את הביקורת על כוחו של הכסף בעולם המודרני. בתקופה זו, שבה ההצלחה הכלכלית היתה חזקה יותר מהערכים הבסיסיים של אדם, מעלים במחזה את האפשרות למעשה לקנות את הערכים כדי לזנוח את המוסר. 

בעולם המודרני, העולם המוסרי קורס, הנקמה היא הערך העליון והכסף הוא הכוח. הוא הכוח המשחית בצורה אובססיבית, המניע, הייצרי. 

אפשר גם לומר כי המחזה מדמה את התחושה הדיקטטורית של הכוח. זהו כוח שיוצר שליטה אבסולוטית ומלאה על האנשים סביבו. כך גם קלייר משתלטת על התושבים בגילן, וכך מדרדרת אותם לעשיה וחשיבה שאינה ערכית. 

דבר המחזאי על הדמויות

רוב הדמויות האחרות מעוצבות כ-"טיפוסים", מייצגות מוסדות ותפקידים חברתיים (מסוג הכומר, המורה, השוטר, ראש העיר, הרופא).

כותב המחזאי  על "...האישה העשירה ביותר בעולם (קלייר), אשר הונה העצום מאפשר לה לפעול כאחת מגיבורות הטרגדיה היוונית- באופן מוחלט ומחריד... יחסה לבני אדם נעדר מכל מעורבות, יחס כאל 'סחורה' שניתן לקנות אותה... יש לה חן מסויים וגם קסם מרושע... היא הפכה למשהו נוקשה ובלתי משתנה... כך שתהפוך לפסל של אלילה... הסריסים אלה הם קורבנות של נקמה. בעוד שקליר היא דמות יציבה ובלתי משתנה, והיא גיבורה מתחילת המחזה, הרי אהובה לשעבר הופך רק במהלך המחזה לגיבור. חנווני עלוב זה הופך מיד לקורבן. הוא חושב תחילה בתמימותו הרבה שגם אם הוא אשם- הרי החיים מחקו מעצמם את אשמתו. זהו אדם פשוט שאינו מעמיק לחשוב. אך אט אט הוא מתחיל להבין דברים... בהשפעת האימה והפחד. הוא אדם שמכיר באשמתו, מגשים בגופו את הצדק, ובמותו מגיע לגדולה נפשית... הגילנאים שהם בני אדם כמונו, אין להציג אותם כרשעים. איל הוא היחיד המבין את מצבו, והוא מפחד. איש אינו אומר לו ולו מילת גנאי אחת, רק בתמונה באסם של פטרס מתחיל המפנה. עתה ברור כי האסון בלתי נמנע. מכאן והלאה אנשי גילן מכינים עצמם לקראת הרצח. מתמלאים התמרמרות על חטאו של איל וכדומה. רק בני משפחתו של איל משלים עצמם עד הסוף שהכל ייגמר בכי טוב; גם הם אינם רעי לב, כי אם חלשים כמו כל היתר. זו קהילה הנכנעת אט אט לפיתוי, כמו המורה, אולם כניעה זו צריכה להיות מובנת. הפיתוי כה גדול והעוני כה נורא." 

אכן, בניגוד לקלייר, אישה "גדולה מהחיים", שאינה משתנה לאורך כל המחזה, איל הוא הדמות העוברת שינוי עד שלמרות שהוא "אנטי גיבור" (בניגוד לגיבור הטראגי שהוא משכמו ומעלה) הוא מגיע בסוף להכרה בחטאו, מודה בסוג של "מעשה מביש" המוכר לנו כאחד מיסודות הטרגדיה. 

בדומה לגיבור הטראגי הוא מגיע לאובדנו הבלתי נמנע. השבת הסדר הקהילתי נקנית במחיר חורבנו של הגיבור (כך גם בטרגדיה היוונית "אדיפוס המלך").