איל

עד כה התיחסנו לתושבי גילן כאל "גיבור קולקטיבי", שאכן, בסופו של דבר פועל כ-"עדר" ואל "הגברת הזקנה". ומה עם איל? בניגוד לקלייר ה-"גדולה מהחיים" איל מעוצב כדמות יותר ריאליסטית, אך גם הוא דמות די מייצגת - זעיר-בורגני, חוטא "קטן", די עלוב, שהעדיף בעבר את בעלת המכולת על קלייר. בתחילת המחזה הוא דומה בכל לתושבי גילן, מעין "כל אדם". ככל שעובר הזמן ועולה רמת הצריכה, יורדת תחושת הביטחון של איל. מי שהיה מועמד לראשות העיר, אזרח מכובד, חש שעניבת החנק הולכת ומתהדקת סביב צוארו. תסמונת "הנעלים הצהובות" מאותתת לו אות אזהרה. הוא מבקש הגנה מראשי המוסדות החברתיים, משטרה, כמורה, ראשות העיר, אך נוכח שאף אחד לא עומד בפיתוי החומרי. "…אני המחיר, הם ישלמו בי… עם עליית רמת החיים עולה הצורך להמית אותי", הוא אומר לשוטר (עמ' 55). ההבטחות הנבובות של השוטר בדבר הדאגה לכיבוד החוק והסדר, הגנה על האזרח והתערבות המשטרה במקרה שיתעורר חשד קל אפילו לאיום, נקטעות כשאיל שואל בלחש: "איך זה שיש לך שן זהב בפה, מפקח?" ובהמשך, כשהשוטר החמוש ברובה מתרץ שאין לו זמן מכיוון שהפנתר השחור של קלייר ברח וחייבים לצוד אותו, אומר איל לעצמו: "אותי אתם צדים, אותי" ( עמ' 56 ).

אנשי העיירה משנים את יחסם אליו בצורה קיצונית. ראש העיר מעשן סיגריות חדשות ויקרות, עונב עניבת משי חדשה ומקבל מכונת כתיבה חדשה, אך הוא מרגיע את איל החושש לגורלו באמירות שכולן מתבררות כצבועות ומתחסדות, בנוסח: "אתה שוכח שאתה בגילן, עיר בעלת מסורת הומנית, גיתה בילה כאן לילה. ברהמס חיבר כאן רביעיה. הערכים האלה מחייבים."

המחזה הוא כתב האשמה חריף המסיר את מסיכת הצביעות ה-"הומנית" וחושף את משבר הערכים ואפילו ההתבהמות של התרבות המערבית המהוללת. כשאיל מבקש\דורש "אז תעצרו את הגברת", ראש העיר כבר חוזר בו מההגנה המרגיעה על איל, מודיע לו על ביטול מועמדותו לראשות העיר, ואף אומר לו כי "אם לומר את האמת, התנהגותה של הגברת אינה כל כך בלתי מובנת… הידחת שני אנשים לעדות שקר, והבאת נערה לעברי פי פחת" (עמ' 59). איל משיב לו תשובה עניינית: "פי הפחת הזה פירושו כמה מיליארדים".  

גם הכומר, נציג הדת והמוסר, כבר מתנכר לאיל המפוחד בפחד מוות:  "זה חיוני מה שעובר עליך… בגדת בנערה ההיא בגלל כסף, אתה מאמין שגם האנשים כאן יבגדו בך עכשיו בעבור בצע כסף." בשיא הדרמטי של הסצינה, כשאיל מגלה שגם הכומר רכש פעמון חדש, הוא צועק: "גם אתה, הכומר! גם אתה?" ואז הכומר אוחז באיל בחוזקה ואומר: "ברח! אנחנו חלשים, נוצרים כעובדי אלילים. ברח, הפעמון מצלצל בקול גדול בגילן, פעמון הבגידה. ברח, אל תעמיד אותנו בניסיון, אל תשתהה." דווקא אז, בעיתוי סמלי, נשמעות שתי יריות. איל צונח ארצה. מתברר שאלו היריות שהרגו את הפנתר השוכב מת ליד החנות של איל.

ההקבלה בין איל לפנתר ברורה. נותרה אם כך אפשרות הבריחה. בנסיונו לברוח, מכל צד בתחנת הרכבת מגיעים אנשי גילן וחוסמים אותו בלי שאומרים זאת במפורש. אומרים לו שאף אחד לא יעצור אותו מלעלות, ובכל זאת הם כנראה מונעים ממנו לעלות. הוא מתמוטט ואומר בסיום המערכה: "אני אבוד". לא ברור אם איל התמוטט בגלל ההמון המקיף אותו או התמוטט נפשית או שהעדיף למות בעיר, ואולי לא היה נחוש מספיק לברוח מגורלו הבלתי נמנע?

איל בכוחותיו האחרונים מנסה להתגונן. כולם נגדו. המורה אומר לו: "הם יהרגו אותך...הנסיון גדול מידי....גם אני אשתתף בזה. אני חש שלאט לאט אני נהפך לרוצח...", ראש העיר, ואפילו בני משפחתו אינם עוזרים לו. כולם ממתינים שמישהו יקום ויעשה את המעשה. בהמשך הוא מתוודה באוזני המורה ומכיר באחריותו כלפי קלייר "אני עשיתי את קלרה למה שהיא, ואת עצמי עשיתי למה שאני-חנווני מזוהם. מה אני יכול לעשות המורה? להעמיד פנים של חף מפשע? הכל מעשה ידי". בינתיים נוהרים לעיר עיתונאים, לסקר את הביקור, אך אין הם מודעים לתכלית הביקור ולהצעת הגברת. בזמן שהיא ממתינה, היא מתגרשת מבעלה השביעי ומתחתנת עם בעלה השמיני. היא מסבירה כי "העולם הפך אותי לזונה ואני אהפוך אותו לבית בושת".

בחלקו האחרון של המחזה ממשיך איל לחוש את החבל המתהדק סביב צווארו: כל התושבים מתייחסים אליו כאל פושע, כולל בני משפחתו. כולם רומזים לו (ואחר כך אומרים מפורשות) שמוטב שיתאבד ושיפטור את תושבי העיר מלעשות את המעשה בעצמם. איל, שמודע לכך שגורלו נחרץ, מסרב להניח לתושבי העיר לקבל את הכסף מבלי להפוך בעצמם לרוצחים. בינתיים קלייר מתגרשת מבעלה השמיני ונישאת לבעלה תשיעי, ומספרת כי היא מי שגרמה לפשיטת הרגל של העיר: היא רכשה את כל המפעלים ופעלה לסגירתם.

כשאיל נפגש עם קלייר ביער, טרם האסיפה שתגזור את דינו, הוא מבקש פרטים על התינוקת שלהם, שמה, צבע עיניה. זהו ודאי רגע אינטימי נדיר, נוגע ללב שאינו נגוע בהגזמה הסטירית ובאירוניה של המחזה.

בסופו של המחזה מתאספים כל אנשי העיר מסביב לאיל. ראש העיר נושא נאום על עשיית צדק, הכומר נושא דרשה, וכל תושבי העיר מקיפים במעגל, ההולך ונסגר, את איל, עד למותו. בכך הוא נרצח, כביכול,  בידי כל תושבי העיר, ולא בידי אדם ספציפי. זהו מעשה רצח קיבוצי, "זה מהתקף לב", קובע בציניות הרופא (עמ' 109).  גם ראש העיר מצטרף: "הוא מת משמחה". העיתונים מסקרים את הכינוס, אך נמנעים מלספר על הרצח, אלא מדווחים רק על עשיית צדק ועל טוב ליבה של הגברת זאחנסיאן.

סופסוף מגיעה קליר לסיפוקה. מניחים את גווית איל לרגליה. הוא נראה לה כמו פנתר שחור שהובס. היא עוזבת את המקום כשהיא מושיטה את ההמחאה המובטחת.