ניתוח היצירה

קלייר מציעה בפומבי עיסקה גאונית בפשטותה - מיליארד תמורת רצח. היא זאת, כך מתברר, שיצרה את החסר הכלכלי בגילן. היא מופיעה כדמות מרתקת, בת 62, "בעלת חן נדיר למרות הגרוטסקיות" (כך בהוראות הבמה). בעבר תוארה כ-"שדה יפהפיה" ובהווה היא בעלת גפיים תותבות, העיוות החיצוני בגופה מעיד על עיוות נפשי. המורה אומר עליה: "זה מפחיד, מעורר חלחלה, איך שהיא ירדה מהרכבת, הגברת הזקנה העוטה שחורים כמו איזו אלת גורל מהמיתולוגיה היוונית". היא חזקה, אך גם מונעת על ידי פגיעות (בתאורי העבר, היא מצטיירת כחסרת מגן, קורבן נשי), ונוקמת על עוול נורא שנעשה לה. היא צינית, שנונה, פראית וגם מחושבת, יצר הנקמה תופח אצלה למימדים מיפלצתיים, אך יחד עם זאת היא אישה מפוקחת, מתוכננת, שוקלת שיקולים קרים ורציונליים בקור רוח מחושב.

היא כביכול מבקשת צדק אך דרכה להשגתו היא מניפולטיבית וצינית. בנימוקיה למעשה הנקם היא מדגישה את הצורך שלה להחזיר את הצדק שעוות במשפט בעברה. היא מביימת ישיבת בית משפט המקבילה בדיוק לישיבה שהתקיימה לפני שנים רבות כאשר תבעה את איל. במהלך הישיבה המבוימת היא חושפת את השקרים מהעבר – עדות השקר של אנשים אותם שיחד איל שיעידו ששכבו עם קלייר כדי שלא יהיה ניתן להוכיח את אבהותו, ואת תמיכת השופט באיל, אותו קנתה בכספה, וכעת הוא רב- המשרתים שלה. מתברר ש-"מסע הנקם" בשותפים להדרדרותה החל כבר מזמן, מעין הכנה "לצוד" את הנאשם העיקרי.

בתחילה בני גילן דוחים את ההצעה המבישה של קלייר המנוגדת, כביכול, לעקרונות המוסר המהוללים, אבל למרות זאת, היא מחליטה ומצהירה "אני אמתין". בהדרגה אנשי העיירה נסוגים אחד אחד ונכנעים לפיתוי. תחילה, אנו עדים לעלייה ברמת הצריכה של אנשי גילן הקונים מוצרים יקרים בהקפה, על חשבון הכסף שהם מצפים שיקבלו מקלייר. אפילו בני משפחתו של איל נכנעים לפיתוי (אשתו, לדוגמה, קונה לעצמה מעיל פרווה, בנו קונה מכונית ובתו לוקחת שיעורים פרטיים בטניס). העליה ברמת החיים ורמת הצריכה סוחפת גם את מכובדי העיר, גם אלה שמייצגים את החוק, המוסר, הדת, הערכים המקודשים של התרבות המערבית-האירופאית שקורסים אט אט יחד עם הסגידה לעגל הזהב, לנוחות, להצלחה הכלכלית.