ניתוח היצירה

קונפליקט ראשי: קריאון-אנטיגונה:

1.      מאבק בין השקפות עולם - חוק המלך, חוק המדינה מעל הכל לעומת הציות לחוק האלים הנצחי, נאמנות לקשרי משפחה מעל לכל. אנטיגונה שהעזה להפר את הצו הנחרץ של קריאון המלך "שלא לקבור את גופת פוליניקס, האח שבגד בעירו" מנמקת את צעדיה בויכוח עם קריאון: "...לא זאוס נתן את ההוראות שלך; \הוראות בן-תמותה,\אינן כה נעלות\עד שתוקפן\עולה על חוקי האלים-\חוקים לא כתובים ולא משתנים,\שקימים לא מהיום או אתמול,\אלא מאז ומתמיד,\...אין לי שום כוונה\להפר את חוקי האלים\ולעמוד למשפט בפניהם\רק בגלל פחד\מיהירות בן אדם,\...לא, לא כואב לי למות,\כואב לי יותר להפקיר את אחי,למות בשדה בלי קבר\...אין תהילה גדולה בעיני,מלקבור את אחי פוליניקס.\...לתת כבוד לאחי זו חוצפה?\...הדס, אל השאול,\דורש קבורה שווה לשניהם\...למטה בשאול.\לקבור אח-טוב או רע-  \אינו פשע\...נולדתי לאהוב, לא לשנוא..." בנוסף היא מוסיפה עוד היבט שלפיו היא מייצגת גם את דעת הקהל שהיה מתקומם נגד הצו "אילו הפחד לא חסם את פיהם.\אבל למלך יש הרבה יתרונות,\ביחוד לעשות ולומר\כל מה שהוא רוצה.", אם כך, יש במעשיה ובדבריה של אנטיגונה גם מחאה כנגד שלטון רודני שסותם פיות. לעומתה, השקפת העולם של קריאון: "ומי שמעדיף את מקורביו\על פני מולדתו,\מבחינתי אין הוא קיים.\ולעולם לא אחשיב כידיד\את אוייב המדינה.\...המדינה היא ספינה\השומרת עלינו,\ורק אם נייצב אותה\...רק אם תשגשג בביטחה\יעגנו בני ברית בנמלינו\...כל ידיד למדינה הזאת\יזכה ממני לכבוד,\בחייו ובמותו גם יחד\..האח הזה התכוון לחסל את ארצנו;\אטאוקלס, להזכירך, נלחם למענה.\ ...אויב הוא אויב, גם במוות!" אם כן- המדינה (הפוליס, עיר-המדינה ביוון העתיקה) מעל הכל! ובנוסף - "המדינה זה אני", הנאמנות לשליט והנאמנות למדינה - חד הם.

2.      מאבק אישי רווי אמוציות (רגשות), מאבקי כוח, השמצות אישיות, למשל, כשהקונפליקט עובר לפסים אישיים במפגש בין קריאון לאנטיגונה שנתפסה "על חם" כשהיא קוברת פעם שנייה את פוליניקס. אנטיגונה: "ואם נדמה לך עכשו\שאני סתם טיפשה,\נמצא שטיפש מאשים אותי בטיפשות". קריאון מגיב להתגרות: "אין כל זכות לעבד לנהוג ביהירות כלפי אדונו". זה הופך למאבק של "כיפופי ידים" וקראון מתגלה כשליט כוחני בעל מאפיינים דיקטטוריים-רודניים, שלא מוכן לסבול שום התנגדות. הוא יורד בהמשך לרמת  שיח נמוכה של מצ'ואיזם בנוסח: "לא, אינני גבר, היא הגבר,\אם היא חושבת שתעשה כרצונה\ולא תיתן על כך את הדין." מאחרי הפגנת הכוח הקצת היסטרית שלו (הוא עובר להתנהלות \חשדנית-פראנואידית, ומאשים גם את האחות איסמנה, ומצווה את החיילים להביאה) עומדת כנראה חולשה ואי בטחון של מלך חדש שעולה על חשבון האסונות שפקדו את בית אדיפוס, הוא מוציא צו ראשון, הפגנת כוח ומבחן לנאמנות העם ולכוחו כשליט.

בהיבט נוסף, סופוקלס בוחן באמצעות המאבק בין אנטיגונה וקריאון סוגיה שנוייה במחלוקת שהעסיקה מאוד את אתונה במחצית השנייה של המאה ה-5 לפני הספירה, שאלת ה-"פיסיס"(=הטבע", החוקים העל-זמניים, האוניברסלים, אותם מייצגת אנטיגונה) וה-"נומוס" (החוק,המנהג המקובל, חוקי המקום והזמן הארעיים הנקבעים על ידי האדם ומוסדות השלטון, אותו מייצג קריאון). מה יסודי יותר מבחינת החיים החברתיים? מה מעצב יותר את אופי האדם והחברה?

לדברי מתרגם המחזה (מתרגומו מובאים הציטוטים כאן), שמעון בוזגלו, סופוקלס בוחן כאן שני ייצוגים קיצוניים אלה של טבע וחוק, מעמת ביניהם, ומראה שאף אחד מהם אינו יכול להתקיים בנפרד, כפי שמוכח במחזה, סופה המר של אנטיגונה ואומללותו של קריאון. סלע המחלוקת היא גם לגבי מושג ה-"צדק" (DIKE-דיקה ביוונית) .לפי אנטיגונה הוא שרוי עם האלים ממעל, קריאון בניגוד אליה מגדיר את הצדק של האדם אך ורק ביחסו לפוליס, למדינה, והוא אף יוצר זהות בין הצדק בעולם הביתי לצדק בחיים הציבוריים.

קונפליקטים משניים: שמלווים את הקונפליקט הראשי, מאירים אותו באור נוסף.

1.      אנטיגונה-איסמנה: קונפליקט בתוך המשפחה הגרעינית, בין שתי אחיות. שימו לב איך מעצב המחזאי, סופוקלס, את הדיאלוג, הבנוי כמחזה בזעיר-אנפין בעל מבנה דרמטי אופייני, עם התחלה, אמצע וסוף. הפתיחה של השיחה ידידותית, כל אחת מהאחיות נושאת מענה ארוך יחסית. אנטיגונה פותחת בכינויי קירבה - אחותי, דם מדמי, איסמנה אהובה. היא מתייחסת לאסון החדש שפקד את צאצאי משפחת אדיפוס למודי הסבל. היא מיידעת את אחותה אודות הצו החדש של קריאון. איסמנה "טומנת את ראשה בחול", לא מעודכנת. אנטיגונה הזעיקה אותה מחוץ לארמון (=המימסד) לשיחה חתרנית, סודית. היא מפרטת באוזני אחותה את איומי הצו. הקובר את גופת פוליניקס "העם יסקול אותו למוות בכיכר העיר". זה המצב. איסמנה מכירה בחוסר האונים שלה כנתינה מול שליט, כאשה מול גבר ("חובה להביא בחשבון\שאנחנו רק נשים,\נשים,\ולא נועדנו מטבענו להילחם בגברים.\הם המושלים\...ואנחנו חייבות לציית להם.") אנטיגונה משתפת אותה בתוכנית הפעולה הנועזת והמסוכנת לקבור את גופת האח פוליניקס  ויהי-מה. איסמנה נרתעת. לאור האסונות המזוויעים שכבר פקדו את משפחת אדיפוס המקוללת - האם יש טעם להמיט אסון גם על השריד האחרון שנותר, על שתי האחיות? איסמנה ממוצעת, ריאליסטית ומכירה במגבלות ("זה לא הזמן, אנטיגונה,\למעשי גבורה.", ובהמשך: "...את מאוהבת בבלתי אפשרי") ללא תעוזה שעלולה לסכן את חייה, היא מפעילה שיקול דעת הגיוני, נכנעת למוסכמות, לגבולות האפשרי. אנטיגונה נועזת, קיצונית, מרדנית, אידיאליסטית, אימפולסיבית בתגובותיה, אך בעלת השקפת עולם מוצקה, בטוחה לחלוטין בצידקת דרכה, ללא פשרות.
הדיאלוג בין האחיות מגיע לכדי קרע גלוי, עד שהוא הופך גם לבעל מיקצב (ריתמוס) מהיר בסופו, חילופי מענים קצרים, דיאלוג "פינג-פונג", משפטים קצרים. מבנה דומה גם בדיאלוג המרכזי בין קריאון לאנטיגונה שמסתיים בריתמוס מהיר של חילופי דברים חריפים. בתשובה לדברים הרכים של איסמנה "אוי, אנטיגונה,\אני כל-כך דואגת לך!" משיבה אנטיגונה בחריפות כמעט מתאכזרת לאחותה: "אל תדאגי לי, דאגי לעצמך". ולהבטחת איסמנה לשמור בסוד את התוכנית של אחותה - "אשנא אותך הרבה יותר\אם תשתקי". בסיום הדיאלוג, אנטיגונה יוצאת משמאל, איסמנה נכנסת לארמון. גם באופן סמלי דרכיהן נפרדות. הגיבור הטראגי יפעל לבדו בבדידות מזהירה.

2.      קריאון- השומר: מיני-קונפליקט, והרי מדובר גם על כוחות בלתי שווים. השומר משקשק מפחד, אם כי בין השורות נחשפת אהדתו לאנטיגונה (המבטאת כנראה את תמיכת האזרחים הפשוטים במעשיה).

3.      קריאון- הימון שוב קונפליקט במשפחה, הפעם בין אב לבן. שוב נגלה אותו מבנה דרמטי גם באופי השיחה ובטון הדיבור המשתנה וגם בריתמוס של חילופי המענים. הפתיחה ידידותית ומכבדת,  "אתה כועס על אבא\ או שאתה אוהב אותי\על אף הכל?". הימון פותח באופן מחושב בדיבור מחניף לאב, כמו "ילד טוב" וצייתן "אבא, אני שלך.\כל החלטה שלך\טובה בעיני\...שום נשואים\לא חשובים לי יותר\ממנהיגותך הטובה." וקריאון מחמיא לבנו "יפה, בן, כך צריך להיות.\כל בן חיב לעמוד\מאחורי החלטות אביו." בסיום קרע דרמטי, ניגוד מוחלט לפתיחה הנינוחה, כביכול, ושוב "דיאלוג פינג-פונג", חילופי מענים חריפים בריתמוס מהיר, גידופים, איומים. קריאון: "לעולם לא תתחתן איתה בעודה בחיים". היימון: "אם היא תמות\היא לא תמות לבד." רמז מטרים לפורענות בסיום.

4.      קריאון- טירסיאס זה הקונפליקט שמוביל לשיא הדרמטי של המחזה, לשיא המתח ולמפנה. בניגוד לדמויות האחרות הנאבקות שיש להן מעורבות בעלילה, טירסיאס הקשור לדבר האלים, מגיע מבחוץ, דמות הנביא העיוור פיסית אך רואה לעומק, לעומת העיוורון הרוחני-הפסיכולוגי של קראון, והוא גם החוזה את העתיד. גם כאן תחילת הדיאלוג שקטה עד שהנביא מבקש מהמלך להבין את פשר האותות שקיבל: ציפורים משתוללות וצווחות כי נגסו בבשר אדם. האלים הכשילו את טקס הקורבן, "קראון, המדינה חולה\בגלל העקרונות שלך...\הנח למת, קראון." הוא מבקש מהמלך לשנות עמדה: "העקשן הוא טיפש". תגובתו החריפה של קראון, המאשים את הנביא בכזבים של נביא שקר וברדיפת ממון וקבלת שוחד, מחריפה את הקונפליקט. ואז מגיע חלקה השני של נבואת התוכחה - הנביא מנבא לקראון את חורבן ביתו ושלטונו. האריניות, אלות הנקמה במיתולוגיה היוונית, אורבות לקראון : "הרי לא יעבור עוד זמן רב\עד שקינות מגברים ונשים\ימלאו את חדרי ביתך..."

האם יש ב"אנטיגונה" ייצוג גם לקונפליקט הפנימי, המתרחש בנפש הגיבור? כמעט שלא. אנטיגונה דבקה באותו רעיון וברגש המלווה אותו באופן עיקש ונחרץ. יחד עם זאת בקינתה הרגשנית על מותה הקרוב, שיא ריגושי של המחזה, "מתה בעודה חיה, וחיה בין המתים", "מקוללת, לא נשואה...". ישנה איזושהי שבירה ריגשית, ויחד עם זאת אין היא מתחרטת על מעשיה. הביטוי היחיד למאבק פנימי מופיע אולי מיד לאחר המפגש של קראון עם טירסיאס ונבואת הזעם והחורבן שלו, כשהמקהלה מעזה לייעץ לקראון לציית בדחיפות לנביא (ובכך היא מתערבת בעלילה באופן יותר פעיל). קראון מתוודה על סף שבירתו שרוחו נרעשת מדברי טירסיאס, ואז: "אם אוותר, זה נורא!\אבל אם אתנגד,\יהלום בי האסון." וכשסופסוף השליט העיקש והעריץ מבקש עצה, והמקהלה מייעצת "לך ושחרר את הנערה מן המערה\וקבור את אחיה המת", קראון נאבק עם עצמו, מתלבט, "לוותר...אוי זה קשה...קשה...אבל...אני אוותר...גם אם זה לא לרוחי.\אין טעם להילחם בגורל." הכניעה שלו מלווה במאבק פנימי קצר אך עוצמתי. איזו החמצה טראגית, הוא משנה את סדר הפעולות, קודם קובר את המת ורק אח"כ פונה לשחרר את האישה החיה אך מאחר את המועד. מעין "חתונת דמים" בין הימון לאנטיגונה המתאבדים.