ניתוח היצירה

תקציר העלילה

אנטיגונה היא טרגדיה שמדגימה את גורלם הנורא של מי שהולכים נגד חוקי האלים ונגד חוקי המלך.

רקע: פוליניקס ואטאוקלס ירשו יחד את כס המלוכה וקבעו ביניהם שיחלקו ביניהם את השלטון אבל כשהגיע תורו של פוליניקס אטאוקלס החליט שהוא רוצה להישאר מלך, בניגוד להסכם. פוליניקס הצטרף למדינה שכנה ויצא לקרב כנגד אחיו. שני האחים הרגו זה את זה ולא השאירו יורשים. דוד שלהם קריאון עלה לשלטון וציווה, בניגוד לחוק האלים, לחוק הדתי, שלא לקבור את פוליניקס, בגלל שהוא בוגד שהצטרף לאויבי הממלכה.

העלילה: אנטיגונה אחותו של פוליניקס כן קברה את אחיה.

קריאון ציווה לכלוא את אנטיגונה שתמות במערה.

הנביא מנבא לקריאון שיקרו לו אסונות בגלל שהפר את צו האלים.

קריאון נבהל ומנסה לבטל את עונשה של אנטיגונה אבל הוא מגיע למערה מאוחר מדי לאחר שהיא תלתה את עצמה. בנו של קריאון שהיה אהובה של אנטיגונה רואה את אהובתו מתה והורג את עצמו גם. אשתו של קריאון מתאבדת מצער על בנה. קריאון מבקש שיהרגו אותו אבל אף אחד לא מוכן לעשות את זה כי אסור להרוג מלכים והוא נשאר לחיות בצער וחרטה למשך כל חייו.

מוסר השכל: לא לפעול כנגד צו המלך, וגם לא לפעול כנגד חוק האלים, זה לא יגמר טוב.

רקע לעלילת אנטיגונה

המחזה אנטיגונה של סופוקלס הוא חלק מטרילוגיה (חיבור של שלוש יצירות נפרדות שיש בינהן קשר מחבר). "אנטיגונה" היא החלק השלישי בטרילוגיה כשהשניים האחרים הם: "אדיפוס המלך", ו"אדיפוס בקולונס". חשוב להכיר את סיפור שני המחזות הקודמים על מנת להבין את הרקע לבעיה.

בעיר תבי היה מלך בשם ליוס ולו אישה בשם יוקסטה. כשנולד להם בנם אדיפוס, הודיע האל היווני אפולון (אל השמש, האור, המוסיקה, השירה, הנבואה, הרפואה והטוהר).{ בגרסות אחרות מסופר כי האורקל הודיע את תוכן הנבואה} . לליוס כי הוא עתיד למות בידי בנו שיירש אותו, ישכב עם אמו ויוליד ממנה צאצאים. המלך והמלכה נבהלו ונתנו את הילד בידי רועה כדי שימיתו, אלא, שהרועה הזה נתן את הילד בידי רועה אחר שלקח את הילד ונתן אותו למלך והמלכה של העיר קורינתוס {ארגוס של אז}. השנים שמחו לאמץ את התינוק כי היו חשוכי ילדים וכך גדל אדיפוס וחשב אותם להוריו. בבגרותו, נרמז לו על ידי שיכור שהשתתף בחצר המלך כי הוא לא בן מלך, ורצה לברר על מוצאו מפי אפולון. האל אמר לו כי הוא עתיד לרצוח את אביו ולשכב עם אמו, מה שגרם לו לברוח מפחד ממימוש החטא. הוא נדד עם תרמילו {ויש האומרים עם חלק מצבא ארגוס} הרחק אך האלים כיוונו אותו לקראת גורלו- בדרך בכניסה אל העיר תבי מתוך אחד משערי העיר, הוא פגש רכב זקן במרכבה, שהכה אותו, והוא הכה בחזרה והרג אותו. בהמשך הוא נכנס לעיר תבי. על חומות העיר ישבה מפלצת הספינקס, שנהגה לחוד חידות ומי שלא ידע הומת על ידה. היא פנתה לאדיפוס בחידה: "מי הולם בבוקר על 4, בצהרים על 2 ובערב על 3?" ואדיפוס ידע את התשובה וענה: "בן אדם, בינקותו, בבגרותו ובזקנתו, כשהוא נשען על מקל". המפלצת התבלבלה מהתשובה הנחרצת ואדיפוס עורף את ראשיה.

אדיפוס נכנס לעיר ואנשי תבי שהוקסמו מחכמתו המליכו אותו למלך לצד יוקסטה המלכה שנשארה אלמנה. אדיפוס היה מאושר ונולדו לו שני בנים ושתי בנות (אנטיגונה, איסמנה, אטאוקלס, פוליניקס). לאחר שנים פרצה מגפת דבר, וזה היה סימן לזעם האלים על העיר. {בנוסף האדמה הפסיקה לתת יבולים דבר המעיד כי חטא כבד רובץ עליה} כשאדיפוס חקר את סיבת העונש הוא גילה שרצח את אביו ושכב עם אימו. כעונש עצמי הוא ניקר את שתי עיניו והגלה את עצמו לאי בודד, שם גם מת. אשתו-אימו, יוקסטה התאבדה בתלייה. השלטון עבר לידי שני הבנים שהחליטו לחלק את השליטה: כל שנה יתחלפו ביניהם. אטאוקלס, שהיה הבכיר שלט שנה ובזמן הגיעו להתחלף, סרב להעביר לפוליניקס את השלטון והגלה אותו. פוליניקס מצא מקלט בעיר ארגוס, נשא שם לאישה את בת המלך והוביל את הצבא למלחמה על תבי. תוך כדי הקרב, הרגו האחים זה את זה. המקורב ביותר למשפחת המלוכה היה אחיה של יוקסטה המלכה, קריאון, ובתמיכת האלים לקח את המלוכה.

המחזה "אנטיגונה" פותח בפקודה שנתן קריאון להשאיר את גופת פוליניקס, שבגד בעיר, למאכל עופות השמים. 

נצרף את תרשים עץ המשפחה של אנטיגונה מהעמוד הקודם, להתמצאות קלה:

מערכה ראשונה

פותחת בשיחה בין שתי האחיות, אנטיגונה אינה יכולה לשאת את הצער והבושה על גורל פוליניקס, שלא יבוא לקבורה ומבקשת עזרה מאחותה. איסמנה מתנגדת בהיגיון להמרות את פי המלך.

 באמצעות שיחה זו מבין הצופה \ הקורא, את הקווים העיקריים של העלילה ואת הקונפליקט הראשון. לאחר הדיאלוג בין האחיות שבו אנטיגונה קוראת לאחותה "לב שפן" (פחדנית), ומחליטה לקבור לבד את אחיה, מופיע קריאון, בחלק הדרמטי. וקריאון סבור שהשפילו אותו בכך שקברו את פוליניקס בניגוד להוראתו. כי לדבריו, הוא מעניש עונש חינוכי את מי שיצא נגד העיר, שרצה לשרוף את מקדשי האלים והוא חושב שהעונש יעלה את ערכה של תבי. המניע האישי של קריאון עדיין לא נחשף אך קריאון כמו כל מלך חדש מנסה לבסס את מעמדו ואת שלטונו ולכן הוא מודיע על חוק תקף וחזק – לא לקבור את הבוגדים בעיר ואת המנסים להרוס את מקדש האלים.

והנה נכנס אחד השומרים, השומר על גופתו של פוליניקס ומספר שמישהו קבר את הגופה. קריאון סבור שמאחורי העניין נמצא ארגון ציבורי שמקבל שוחד.

השומר במחזה הוא הרפיה קומית (הרפיה קומית, בכל טרגדיה יש קטע של הורדת המתח ע"י טיפה קומדיה-  כך בכל קומדיה יש טיפה טרגדיה ובכל טרגדיה יש טיפה קומדיה). זה משעשע שהשומר, שהוא האדם הפשוט בחברה, בא למלך ומציב לו תנאים (בגלל שאלו חדשות רעות, הוא לא באמת רצה לבוא לדווח למלך ולא עושה זאת ברצון).

מערכה שנייה

בין המערכה הראשונה לשנייה המקהלה שרה על יופייה של תבי, על המלחמה שהסתיימה ועל תקווה לשלטון טוב כמו בימי אדיפוס. 

בתחילת המערכה השומר מופיע ואנטיגונה בידיו, היא מודה באשמה ומנמקת את מעשיה: חוק האלים לקבור את המת חזק מחוק המלך.

 קריאון, מעניש את אנטיגונה, לא לפני שהוא נותן לה הזדמנות להגיד שהיא לא עשתה את המעשה (כיוון שהיא בת משפחה). אנטיגונה, מתגרה בקריאון ואומרת לו שהיא תשמח לקבל את העונש, היא אפילו מעמידה קונפליקט נוסף, בין קריאון לבינה, שהוא קונפליקט בין גבר לאישה \ קונפליקט בין נתין (העם) למלך ומערערת את שלטונו וגבריותו של קריאון.

 קריאון שהוא גיבור טרגי ובעל תכונות קיצוניות (כמו גיבור טרגי), ובעל גאווה (היבריס), מחליט שהוא לא יהרוג את אנטיגונה כדי שלא יאשימו אותו במותה, ומצווה לשלוח אותה למותה במערה שתמות מתוך רעב. הוא אומר לה: אמונתך באלים תציל אותך (האלים האלה שאת מאמינה בהם- שהם יצילו אותך). איסמנה ששומעת את העונש מזדעזעת ומצטרפת לאנטיגונה במאבק, ומזהירה את קריאון שאם הוא ינקום באנטיגונה, בנו היימון יחבל בנפשו, כי הוא אוהב את אנטיגונה. אולם, קריאון לא מקשיב לה ואוסר את שתי האחיות.

מערכה שלישית

היימון, בנו של קריאון, מופיע זועף וכועס. אולם, הוא מכבד את אביו ומשתדל לשכנע אותו לא לשלוח את אנטיגונה למותה.

 מצד אחד, היימון מחויב לרגש האהבה לאנטיגונה. ומצד שני, היימון מחויב לרגש כיבוד אב ואם. הוא מנסה להסביר לאביו ע"י שני משלים למה לא כדאי להיות נוקשה.

 המשל הראשון- עץ האגמון:  האגמון הוא עץ, שכשהרוח מגיעה הוא מתכופף, וכשהרוח נגמרת הוא מתיישר בחזרה.

 המשל השני- מפרש הספן: כשיש סערה בים הספן מגלגל את המפרש ונותן לספינה לשוט, כשנגמרת הסערה, הספן פותח שוב את המפרש.

העץ והמפרש נמשלים לקריאון, או לחוק שלו, והמסר הוא שאם לא יוריד ראש או יתקפל כמו העץ והמפרש ה"רוח", שמייצגת את העם, תשבור אותו.

 היימון מנסה לומר לאביו כי כל העם תומך בהחלטתה של אנטיגונה, כיוון שהם פוחדים מקריאון הם לא מורדים עדיין (אלא אומרים זאת בשקט), אבל ייתכן שאם יתעקש מדי על חוק המלך כנגד חוק האלים העם יחליט כן למרוד.  קריאון מתייחס אל היימון כמו אל ילד קטן שמדבר אתו, ולא מוכן לשמוע לו.

היימון מנסה לשכנע את קריאון כאבא, שלא יהרוג את אהובתו, וכאן נוצר קונפליקט נוסף- קונפליקט בין אב לבנו. קריאון אומר להיימון שיש הרבה דגים בים  למה אתה צריך מישהי כזו שמורדת?! (ז"א תיקח לך אחת אחרת). דברי היימון שקולים והגיוניים, אולם קריאון נשאר בעקשנותו, הוא רוצה להראות שהוא שליט יחיד ומוחלט, וכל מה  שהוא יבקש יעשו- קריאון הופך להיות עריץ- טירן (עריצות קשה). הוא מודיע להיימון כי העם יעשה כרצונו כי "העם של השליט" ומצהיר כי "הוא זה העם". היימון מקלל את אביו ויוצא מעל פניו בכעס.

מערכה רביעית וחמישית

אנטיגונה, מובלת אל קברה (במערה), והיא שרה ובוכה על עלומיה (צעירותה), על כך שהיא לא תזכה להינשא, היא לא תזכה בילדים, על כך שכל מה שהיא רצתה זה ליצור צדק בעולם עם המתים (אחיה). בשיר בכייה של אנטיגונה ישנה מודעות לאמת. רק בגלל שיר זה ניתן לומר שאנטיגונה גיבורה טרגית כי השיר מעיד על כך שהיא מודעת לסבל שלה. אולם כגיבורה טרגית אנטיגונה לא יכולה להשתחרר מתכונותיה שאחת מהן היא ההיבריס (הגאווה) היא משווה את עצמה לאלה איובה שהלכה אל מותה צעירה. המקהלה מלווה את אנטיגונה בשירה, והיא מנחמת אותה אבל מזדעזעת מההיבריס (חטא הגאווה) של אנטיגונה להשוות את עצמה לאלה.

 המקהלה, מלווה אותה בשירים על אהבה, על כוחה ועל שלטונה.

בינתיים בארמון המלך קריאון מופיע החוזה העיוור-  טרסיאס- שמובל ע"י ילד, ומביע את דעתו נגד גזרתו של קריאון (לא לקבור את פוליניקס). קריאון נשאר בודד בעקשנותו ובאכזריותו. הוא מאשים את טרסיאס בלקיחת שלמונים (שוחד). טריסיאס כועס על קריאון ומבהיר לו שהוא השהה את צו הגורל שהוא שמע מהאורקל, האומר כי לא תבוא החמה (השמש) בסוף השמיים עד שבביתו של קריאון ישמעו נשים בוכות והוא ישלם גופה על גופה, כי הוא גזל מהשאול את גופתו של פוליניקס.

 קריאון פוחד מטרסיאס ולבסוף גאוותו (ההיבריס- חטא הגאווה) נשברת.

בעצת המקהלה הוא החליט לבטל את גזר דינה של אנטיגונה, הוא מצווה על השומר לרוץ אתו לקבור את פוליניקס ואחר כך לגשת למערה לאנטיגונה. קריאון מתנהל בניגוד לדעת המקהלה, בגלל הפחד שלו מפני האלים. ובהגיעו לאנטיגונה הוא איבד זמן וכבר מאוחר מידיי, אנטיגונה תולה את עצמה בצעיף של הינומת הכלה שלה.

 במערה הוא מוצא את בנו היימון שחיבק את גופתה ותוקע בליבו את חרבו מול פניו של אביו.

בביתו, רעייתו של קריאון שלא יכולה לשאת את הצער על שבנה היחיד מת, ומתאבדת.

קריאון מבין ומודע לכך כי הוא שגרם למותם של אנטיגונה, בנו היימון ואשתו אאורדיקה.

 הוא קורא למקהלה שיבואו ויגזלו ממנו את נפשו, ויגאלו אותו מייסורי הנפש, אבל אסור להרוג מלך, וכך הוא נשאר מדוכא ואומלל, ואשמה נוראית וכבדה רובצת על ליבו ונפשו.

הגיבור הטראגי

באנטיגונה ניתן לראות מאפיינים של הגיבור הקלאסי של טרגדיה. נמנה כמה מהם. ניתן להחשיב הן את אנטיגונה והן את קריאון כגיבורי הטרגדיה ובסיפור של שניהם נמצא את מאפייני הגיבור הטראגי.

מעמד עליון - בגיבור הטראגי יש "מהנשגב" (המרומם, הנעלה). הוא נעלה גם במעמדו החברתי - מלך או בן מלך - קראון המלך, אנטיגונה בת מלך, בתו של אדיפוס וקרובת משפחה של המלך הנוכחי, מה שהופך את נפילתו בסיום ליותר דרמטית.

חולשה אנושית - בגיבור הטראגי הנעלה יש גם חולשה אנושית - התכונות שגורמות לו לטעות ולהיכשל. הוא אדם "בשר ודם" ולכן לוקה בחסרונות אנושיים כמו: אימפולסיביות, חרון-אף, גאווה, עקשנות, עיוורון לגבי טעותו כאחד האדם. אלה התכונות המובילות אותו לאסונו ובראשן "ההיבריס" - חטא הגאווה, היוהרה. קריאון לועג בתחילה אפילו לנביא העיוור, שליח האלים, מתעקש לא לקבל את עצת המקהלה, את עצת בנו; אנטיגונה משווה עצמה לבת אלים, מתחצפת למלך (מכנה אותו כסיל), מתייחסת באסרטיביות לאיסמנה אחותה, לא מוכנה לאף פשרה.

מצד אחר, יש בו תכונות נעלות ובראשן אומץ לב נדיר - מהיבט זה אנטיגונה מגלה תעוזה בלתי רגילה, מול איסמנה ההססנית, החוששת לגורלן כנתינות וכנשים, נחישות, אידיאליזם ונכונות להקרבה עצמית. בכך שונה הגיבור הטראגי משאר האנושות. דורותיאה קרוק טענה כי "הגיבור הטרגי יציג\מייצג אך שונה משאר האנושות", למעשה הוא מייצג את "האנושות האידיאלית" ובכך הוא הופך מושא לחיקוי.

הגיבור נופל לא משום שאינו מוסרי, אלא משום היותו בן אנוש בלתי מושלם מטבעו. חשוב לזכור, שיחד עם זאת, נפילתו הרואית. הנכונות שלו לסבול, אצילות נפשו ואומץ הלב הנדיר, מרוממות אותו (מעבר לייחוסו כבן למשפחת המלוכה).

הזדהות - הגיבור הטראגי מעורר חמלה והזדהות בקרב הצופים/קוראים. ב-"אנטיגונה" הצופה כנראה מזדהה עם אנטיגונה יותר מאשר עם קריאון, היא הקורבן לעקשנותו. החמלה כלפי אנטיגונה מתחזקת במונולוג שהיא נושאת בלכתה לבור כילאה, נפרדת מתושבי תביי, מקוננת על מר גורלה, "הו קבר,\חדר כלולות, הו בית עולמים...בלי מזמורי חתונה,\בלי לטעום חיים,\עם בעל וילדים".

חוסר צדק - בטרגדיה חייבת להתעורר כלפי הגיבור תחושה של חוסר צדק משום הפער בין החטא, "המעשה המביש" (שפגע בערכים מקודשים, ערער על הסדר המוסרי, ורק בסיום הסדר שב על כנו) לבין העונש. הגיבור אינו ראוי לעונש מוות או לסבל נורא, אחרי הכל, הוא פעל בשם אידיאל ולא מתוך נוחות אישית או כדאיות. לפי אריסטו, העלילה (והגיבור) מעוררים רגשות פחד ורחמים שמובילים את הצופה ל-"קתרזיס".

חטא הגאווה/ההיבריס - הטעות של הגיבור הטראגי הינה אנושית ובלתי נמנעת. הוא מגיב כלפי מצב אובייקטיבי שנכפה עליו. אנטיגונה מגיבה כלפי הפקרת גופת אחיה פולינקס בניסיון לקבור אותו פעמיים, וקריאון מגיב כלפי הפרת הצו שהוציא כנגד פולינקס האוסר לקוברו כיוון שנחשב לבוגד בעירו. שניהם לא היו יכולים להישאר אדישים כלפי המציאות הזו ולכן החליטו לפעול. הפעולה עצמה נחשבה להתגרות באלים ולחריגה מגבולות האנוש המותרים להם בכך שהעזו לפעול "בשם האלים" כשכל אחד מאמין בצדקת דרכו. מכאן חטאם היה אנושי ובלתי נמנע. מכאן הטרגדיה - הפער בין רצונותיהם לבין התכתיב של האלים.

שניהם חטאו, שניהם נענשו. אריסטו טוען "בפואטיקה" כי אין "טוב" מול "רע". אנטיגונה אינה טובה מוחלטת, כיוון שחטאה בהפרת צו המלך, בהכרעתה בנושא המת ,שזוהי הטריטוריה של האלים ובלקיחת חייה בידיה. קריאון אינו הרע הגמור כיוון שהיה חייב להוכיח את עצמו כמלך חדש ולא לתת לעם תחושה של מנהיג חלש שאינו מגן על ביטחון המדינה. כיצד יגן על בוגד שיצא להילחם בתבאיי ואפילו להרוס את מקדשי האלים? איך יוכל להיכנע על ידי אשה- אנטיגונה? מה יחשוב העם על "המרד הקטן" במשפחה? איך זה ישליך על תדמיתו כמנהיג? בעיניו האדם נשפט קודם כל כ-"אזרח", כנאמן לשלטון.

מסקנה: לשניהם נסיבות מקלות, אך שניהם חוטאים בחטא הגאווה ונענשים. יחד עם זאת, החטא של קריאון בולט או צורם יותר כיוון שהוא מואשם בשרירות לב לא רק כלפי אנטיגונה, אלא גם כלפי בנו היימון וכלפי האזרים מהם הוא תובע ציות מוחלט.

ההחמצה הטראגית. רק לקראת הסיום קריאון מתפכח, מודה בשגיאותיו, אכול רגשות אשם מול חורבן משפחתו (הימון בנו שהתאבד, אשתו שמתאבדת, נבואת החורבן של הנביא מתגשמת לנגד עיניו)

גורל - אין הגיבור הטראגי אדון לגורלו בטרגדיה היוונית. גורלו מוכתב מראש ומאבקו נועד לכישלון, אך המאבק מקנה לו את ייחודו, ותכונותיו הן אלה שמרוממות אותו מצד אחד, ומביאות אותו לאסונו מצד אחר. האדם מן היישוב מזדהה עם המאבק. כישלונו של הגיבור מזכיר לנו את חוסר האונים שלנו להימנע  מטעויות ולשלם עליהן מחיר. מכאן, למרות שמדובר בגיבור ולא בדמות פשוטה, ניתן להשליך את סבלו על המין האנושי כולו. המאבק פרטי של הגיבור, אך הסבל משותף לכלל בני האדם.

הגיבור הטראגי על פי דורותיאה קרוק

לגיבור הטרגי בכל מחזה ישנם חמש תכונות עיקריות המובילות אותו לקטסטרופה -

1. הגיבור הטרגי מייצג את האנושות כולה, למרות שהוא שונה ממנה:

 הגיבור הטרגי מייצג משהו מסוים שהוא יסודי אצל האדם. המשהו היסודי הזה נמצא אצל כל האנושות, ולכן הגיבור מייצג את האנושות כולה. אולם הגיבור הטרגי שונה מהאנושות כולה כי הוא רואה דברים שאחרים רואים אך לא מבחינים בהם.

 דוגמה-

 אנטיגונה יוצאת נגד החוק של המלך. לדעתה, הוא לא הומאני (אנושי). בכך היא מייצגת את האנושות כולה.

 קריאון חושב חשיבה פוליטית והוא חושב שחובה להישמע למנהיג. בכך הוא מייצג אנושות.

2. הגיבור הטרגי נעלה, דמות נשגבת (הכי טובה), מכל העם:

 הגיבור הטרגי אומנם מייצג את האנושות, אבל הוא לא בן שכבה בינונית, אלא הוא חייבת להיות משכבה נשגב (מלך, בן מלך, או שייך למלוכה). רק אנשים כאלו, יכולים לפתח גדולה נפשית רוחנית.

 לדוגמה-

 אנטיגונה היא בת מלך (ביתו של אדיפוס), והיא בעלת גדולה נפשית , ומבינה שאם היא לא תיאבק, אחיה האהוב פוליניקס לא ייקבר.

 קריאון הוא המלך והגדולה הנפשית שלו היא לשלוט בעם כדי שיהיה סדר. אבל הוא טועה ונגרר להיות טירן (שליט עריץ- דיקטטורה), והוא אומר "העם שייך לי", ובכך הוא גורם לעם לשנוא אותו.

3. הגיבור הטרגי, בעל תכונות קיצוניות: 

 התכונות הקיצוניות, יכולות להיות: אומץ לב, אצילות, מרדנות, עקשנות, אהבת יתר. הגיבור הטרגי מוכן להיאבק למען הערכים, הוא מוכן להסתכן עד מוות והוא נאבק בעקשנות במטרה. בגלל זה הוא מואשם בחטא ההיבריס- הגאווה. מצד אחד, הגיבור הטרגי מתפאר בחטא ההיבריס, אבל מצד שני הוא גורם לחיסולו. (כמו חרב פיפיות חרב בעלת להבים משני הצדדים, כמו נקמה).

 קריאון חוטא בחטא ההיבריס, הוא קודם כל מחוקק חוק שהוא צו המלך והוא המעשה המביש, והוא מחוקק חוק ומעמיד את עצמו בדרגת אלים (כי הוא מחוקק חוק שהוא בניגוד לחוק האלים). חטא הגאווה מונע מקריאון להתגמש, להיות רגיש (לבן שלו, לעם ולרחשי- רחש- העם). חטא הגאווה גורם לקריאון להפוך לטירן- עריץ, ולא להתגמש למען בנו, העם ואנטיגונה, ואפילו את טרסיאס הוא מאשים בלקיחת שוחד.

 אנטיגונה, אנטיגונה בעלת תכונה קיצונית, היא מורדת אבל היא גם עקשנית. גם היא חוטאת בחטא ההיבריס הגאווה כשהיא יורדת למערה, היא משווה את עצמה לאלה ניואבה, המקהלה מזהירה את אנטיגונה מחטא הגאווה, אבל אנטיגונה כבר לא שומעת. המעשה המביש של אנטיגונה, נובע מתוך גאוותה שהיא שומרת על חוקי האלים. [אנטיגונה בעלת היבריס, שומרת את חוקי האלים ולכן עושה מעשה מביש= יוצאת נגד חוקי המלך בזה שהיא קוברת את אחיה פוליניקס. כשהיא הולכת אל מותה, היא מרשה לעצמה להשוות את מצבה ועצמה לאלה ניובה].

4. הגיבור הטרגי הוא הדמות הסובלת ביצירה:

 האם אנטיגונה סובלת? כן מעצם העניין שאחיה לא נקבר, אחר כך היא סובל שהיא מרימה את נס המרד במלך.

 ע"פ קביעה זו, תמיד צריך לשאול: מי הדמות הסובלת ביותר במחזה, ומכאן מי היא הדמות הטרגית? (זהו הסבל)

 במחזה אנטיגונה, הסבל נובע מהמעשה המביש. גם קריאון גם אנטיגונה וגם היימון סובלים מהמעשה המביש, ובכל זאת רק אנטיגונה וקריאון הם הגיבורים הטרגיים, כי אנטיגונה סובלת שלא קוברים את אחיה, והיא טוענת שהסל שלה כל כך גדול ומשווה את הסבל של מות אחיה כי יותר חשוב ממות בן ובעל.

 קריאון גם הוא סובל בגלל שהעם מתנגד לו, ההתנגדות של אנטיגונה, ההתנגדות של בנו היימון (הקונפליקט בין אבא לבן), ההתנגדות של טרסיאס (קונפליקט בין הכהונה למלוכה).

5. הגיבור הטרגי מודע למאבקו:

הגיבור הטרגי מודע לסבל ומודע לכך שהוא נאבק אבל הוא לא מצליח להתפשר וע"י כך הוא נחשף לפגיעה של גורלו. מעשיו של האדם מכתיבים את גורלו.

קונפליקטים

קונפליקט ראשי: קריאון-אנטיגונה:

1.      מאבק בין השקפות עולם - חוק המלך, חוק המדינה מעל הכל לעומת הציות לחוק האלים הנצחי, נאמנות לקשרי משפחה מעל לכל. אנטיגונה שהעזה להפר את הצו הנחרץ של קריאון המלך "שלא לקבור את גופת פוליניקס, האח שבגד בעירו" מנמקת את צעדיה בויכוח עם קריאון: "...לא זאוס נתן את ההוראות שלך; \הוראות בן-תמותה,\אינן כה נעלות\עד שתוקפן\עולה על חוקי האלים-\חוקים לא כתובים ולא משתנים,\שקימים לא מהיום או אתמול,\אלא מאז ומתמיד,\...אין לי שום כוונה\להפר את חוקי האלים\ולעמוד למשפט בפניהם\רק בגלל פחד\מיהירות בן אדם,\...לא, לא כואב לי למות,\כואב לי יותר להפקיר את אחי,למות בשדה בלי קבר\...אין תהילה גדולה בעיני,מלקבור את אחי פוליניקס.\...לתת כבוד לאחי זו חוצפה?\...הדס, אל השאול,\דורש קבורה שווה לשניהם\...למטה בשאול.\לקבור אח-טוב או רע-  \אינו פשע\...נולדתי לאהוב, לא לשנוא..." בנוסף היא מוסיפה עוד היבט שלפיו היא מייצגת גם את דעת הקהל שהיה מתקומם נגד הצו "אילו הפחד לא חסם את פיהם.\אבל למלך יש הרבה יתרונות,\ביחוד לעשות ולומר\כל מה שהוא רוצה.", אם כך, יש במעשיה ובדבריה של אנטיגונה גם מחאה כנגד שלטון רודני שסותם פיות. לעומתה, השקפת העולם של קריאון: "ומי שמעדיף את מקורביו\על פני מולדתו,\מבחינתי אין הוא קיים.\ולעולם לא אחשיב כידיד\את אוייב המדינה.\...המדינה היא ספינה\השומרת עלינו,\ורק אם נייצב אותה\...רק אם תשגשג בביטחה\יעגנו בני ברית בנמלינו\...כל ידיד למדינה הזאת\יזכה ממני לכבוד,\בחייו ובמותו גם יחד\..האח הזה התכוון לחסל את ארצנו;\אטאוקלס, להזכירך, נלחם למענה.\ ...אויב הוא אויב, גם במוות!" אם כן- המדינה (הפוליס, עיר-המדינה ביוון העתיקה) מעל הכל! ובנוסף - "המדינה זה אני", הנאמנות לשליט והנאמנות למדינה - חד הם.

2.      מאבק אישי רווי אמוציות (רגשות), מאבקי כוח, השמצות אישיות, למשל, כשהקונפליקט עובר לפסים אישיים במפגש בין קריאון לאנטיגונה שנתפסה "על חם" כשהיא קוברת פעם שנייה את פוליניקס. אנטיגונה: "ואם נדמה לך עכשו\שאני סתם טיפשה,\נמצא שטיפש מאשים אותי בטיפשות". קריאון מגיב להתגרות: "אין כל זכות לעבד לנהוג ביהירות כלפי אדונו". זה הופך למאבק של "כיפופי ידים" וקראון מתגלה כשליט כוחני בעל מאפיינים דיקטטוריים-רודניים, שלא מוכן לסבול שום התנגדות. הוא יורד בהמשך לרמת  שיח נמוכה של מצ'ואיזם בנוסח: "לא, אינני גבר, היא הגבר,\אם היא חושבת שתעשה כרצונה\ולא תיתן על כך את הדין." מאחרי הפגנת הכוח הקצת היסטרית שלו (הוא עובר להתנהלות \חשדנית-פראנואידית, ומאשים גם את האחות איסמנה, ומצווה את החיילים להביאה) עומדת כנראה חולשה ואי בטחון של מלך חדש שעולה על חשבון האסונות שפקדו את בית אדיפוס, הוא מוציא צו ראשון, הפגנת כוח ומבחן לנאמנות העם ולכוחו כשליט.

בהיבט נוסף, סופוקלס בוחן באמצעות המאבק בין אנטיגונה וקריאון סוגיה שנוייה במחלוקת שהעסיקה מאוד את אתונה במחצית השנייה של המאה ה-5 לפני הספירה, שאלת ה-"פיסיס"(=הטבע", החוקים העל-זמניים, האוניברסלים, אותם מייצגת אנטיגונה) וה-"נומוס" (החוק,המנהג המקובל, חוקי המקום והזמן הארעיים הנקבעים על ידי האדם ומוסדות השלטון, אותו מייצג קריאון). מה יסודי יותר מבחינת החיים החברתיים? מה מעצב יותר את אופי האדם והחברה?

לדברי מתרגם המחזה (מתרגומו מובאים הציטוטים כאן), שמעון בוזגלו, סופוקלס בוחן כאן שני ייצוגים קיצוניים אלה של טבע וחוק, מעמת ביניהם, ומראה שאף אחד מהם אינו יכול להתקיים בנפרד, כפי שמוכח במחזה, סופה המר של אנטיגונה ואומללותו של קריאון. סלע המחלוקת היא גם לגבי מושג ה-"צדק" (DIKE-דיקה ביוונית) .לפי אנטיגונה הוא שרוי עם האלים ממעל, קריאון בניגוד אליה מגדיר את הצדק של האדם אך ורק ביחסו לפוליס, למדינה, והוא אף יוצר זהות בין הצדק בעולם הביתי לצדק בחיים הציבוריים.

קונפליקטים משניים: שמלווים את הקונפליקט הראשי, מאירים אותו באור נוסף.

1.      אנטיגונה-איסמנה: קונפליקט בתוך המשפחה הגרעינית, בין שתי אחיות. שימו לב איך מעצב המחזאי, סופוקלס, את הדיאלוג, הבנוי כמחזה בזעיר-אנפין בעל מבנה דרמטי אופייני, עם התחלה, אמצע וסוף. הפתיחה של השיחה ידידותית, כל אחת מהאחיות נושאת מענה ארוך יחסית. אנטיגונה פותחת בכינויי קירבה - אחותי, דם מדמי, איסמנה אהובה. היא מתייחסת לאסון החדש שפקד את צאצאי משפחת אדיפוס למודי הסבל. היא מיידעת את אחותה אודות הצו החדש של קריאון. איסמנה "טומנת את ראשה בחול", לא מעודכנת. אנטיגונה הזעיקה אותה מחוץ לארמון (=המימסד) לשיחה חתרנית, סודית. היא מפרטת באוזני אחותה את איומי הצו. הקובר את גופת פוליניקס "העם יסקול אותו למוות בכיכר העיר". זה המצב. איסמנה מכירה בחוסר האונים שלה כנתינה מול שליט, כאשה מול גבר ("חובה להביא בחשבון\שאנחנו רק נשים,\נשים,\ולא נועדנו מטבענו להילחם בגברים.\הם המושלים\...ואנחנו חייבות לציית להם.") אנטיגונה משתפת אותה בתוכנית הפעולה הנועזת והמסוכנת לקבור את גופת האח פוליניקס  ויהי-מה. איסמנה נרתעת. לאור האסונות המזוויעים שכבר פקדו את משפחת אדיפוס המקוללת - האם יש טעם להמיט אסון גם על השריד האחרון שנותר, על שתי האחיות? איסמנה ממוצעת, ריאליסטית ומכירה במגבלות ("זה לא הזמן, אנטיגונה,\למעשי גבורה.", ובהמשך: "...את מאוהבת בבלתי אפשרי") ללא תעוזה שעלולה לסכן את חייה, היא מפעילה שיקול דעת הגיוני, נכנעת למוסכמות, לגבולות האפשרי. אנטיגונה נועזת, קיצונית, מרדנית, אידיאליסטית, אימפולסיבית בתגובותיה, אך בעלת השקפת עולם מוצקה, בטוחה לחלוטין בצידקת דרכה, ללא פשרות.
הדיאלוג בין האחיות מגיע לכדי קרע גלוי, עד שהוא הופך גם לבעל מיקצב (ריתמוס) מהיר בסופו, חילופי מענים קצרים, דיאלוג "פינג-פונג", משפטים קצרים. מבנה דומה גם בדיאלוג המרכזי בין קריאון לאנטיגונה שמסתיים בריתמוס מהיר של חילופי דברים חריפים. בתשובה לדברים הרכים של איסמנה "אוי, אנטיגונה,\אני כל-כך דואגת לך!" משיבה אנטיגונה בחריפות כמעט מתאכזרת לאחותה: "אל תדאגי לי, דאגי לעצמך". ולהבטחת איסמנה לשמור בסוד את התוכנית של אחותה - "אשנא אותך הרבה יותר\אם תשתקי". בסיום הדיאלוג, אנטיגונה יוצאת משמאל, איסמנה נכנסת לארמון. גם באופן סמלי דרכיהן נפרדות. הגיבור הטראגי יפעל לבדו בבדידות מזהירה.

2.      קריאון- השומר: מיני-קונפליקט, והרי מדובר גם על כוחות בלתי שווים. השומר משקשק מפחד, אם כי בין השורות נחשפת אהדתו לאנטיגונה (המבטאת כנראה את תמיכת האזרחים הפשוטים במעשיה).

3.      קריאון- הימון שוב קונפליקט במשפחה, הפעם בין אב לבן. שוב נגלה אותו מבנה דרמטי גם באופי השיחה ובטון הדיבור המשתנה וגם בריתמוס של חילופי המענים. הפתיחה ידידותית ומכבדת,  "אתה כועס על אבא\ או שאתה אוהב אותי\על אף הכל?". הימון פותח באופן מחושב בדיבור מחניף לאב, כמו "ילד טוב" וצייתן "אבא, אני שלך.\כל החלטה שלך\טובה בעיני\...שום נשואים\לא חשובים לי יותר\ממנהיגותך הטובה." וקריאון מחמיא לבנו "יפה, בן, כך צריך להיות.\כל בן חיב לעמוד\מאחורי החלטות אביו." בסיום קרע דרמטי, ניגוד מוחלט לפתיחה הנינוחה, כביכול, ושוב "דיאלוג פינג-פונג", חילופי מענים חריפים בריתמוס מהיר, גידופים, איומים. קריאון: "לעולם לא תתחתן איתה בעודה בחיים". היימון: "אם היא תמות\היא לא תמות לבד." רמז מטרים לפורענות בסיום.

4.      קריאון- טירסיאס זה הקונפליקט שמוביל לשיא הדרמטי של המחזה, לשיא המתח ולמפנה. בניגוד לדמויות האחרות הנאבקות שיש להן מעורבות בעלילה, טירסיאס הקשור לדבר האלים, מגיע מבחוץ, דמות הנביא העיוור פיסית אך רואה לעומק, לעומת העיוורון הרוחני-הפסיכולוגי של קראון, והוא גם החוזה את העתיד. גם כאן תחילת הדיאלוג שקטה עד שהנביא מבקש מהמלך להבין את פשר האותות שקיבל: ציפורים משתוללות וצווחות כי נגסו בבשר אדם. האלים הכשילו את טקס הקורבן, "קראון, המדינה חולה\בגלל העקרונות שלך...\הנח למת, קראון." הוא מבקש מהמלך לשנות עמדה: "העקשן הוא טיפש". תגובתו החריפה של קראון, המאשים את הנביא בכזבים של נביא שקר וברדיפת ממון וקבלת שוחד, מחריפה את הקונפליקט. ואז מגיע חלקה השני של נבואת התוכחה - הנביא מנבא לקראון את חורבן ביתו ושלטונו. האריניות, אלות הנקמה במיתולוגיה היוונית, אורבות לקראון : "הרי לא יעבור עוד זמן רב\עד שקינות מגברים ונשים\ימלאו את חדרי ביתך..."

האם יש ב"אנטיגונה" ייצוג גם לקונפליקט הפנימי, המתרחש בנפש הגיבור? כמעט שלא. אנטיגונה דבקה באותו רעיון וברגש המלווה אותו באופן עיקש ונחרץ. יחד עם זאת בקינתה הרגשנית על מותה הקרוב, שיא ריגושי של המחזה, "מתה בעודה חיה, וחיה בין המתים", "מקוללת, לא נשואה...". ישנה איזושהי שבירה ריגשית, ויחד עם זאת אין היא מתחרטת על מעשיה. הביטוי היחיד למאבק פנימי מופיע אולי מיד לאחר המפגש של קראון עם טירסיאס ונבואת הזעם והחורבן שלו, כשהמקהלה מעזה לייעץ לקראון לציית בדחיפות לנביא (ובכך היא מתערבת בעלילה באופן יותר פעיל). קראון מתוודה על סף שבירתו שרוחו נרעשת מדברי טירסיאס, ואז: "אם אוותר, זה נורא!\אבל אם אתנגד,\יהלום בי האסון." וכשסופסוף השליט העיקש והעריץ מבקש עצה, והמקהלה מייעצת "לך ושחרר את הנערה מן המערה\וקבור את אחיה המת", קראון נאבק עם עצמו, מתלבט, "לוותר...אוי זה קשה...קשה...אבל...אני אוותר...גם אם זה לא לרוחי.\אין טעם להילחם בגורל." הכניעה שלו מלווה במאבק פנימי קצר אך עוצמתי. איזו החמצה טראגית, הוא משנה את סדר הפעולות, קודם קובר את המת ורק אח"כ פונה לשחרר את האישה החיה אך מאחר את המועד. מעין "חתונת דמים" בין הימון לאנטיגונה המתאבדים.

יסודות הטרגדיה (על פי החוקרת דורותיאה קרוק), מיושמים על "אנטיגונה"

המעשה המביש, הסבל והייסורים, הידיעה והאישור מחדש. על פי חוקרת הספרות דורותיאה קרוק ארבעת האלמנטים האלה חייבים להופיע בדרמה על מנת שהיא תיקרא "טרגדיה". הם מופיעים כשרשרת של דבר המוביל לדבר, המעשה המביש מוביל לסבל, הסבל מוביל בסופו של דבר לידיעה/הארה, והידיעה מובילה לאישור מחדש של הערכים. שהרי, הטרגדיה היא יצירה שמעוררת חמלה ופחד והמטרה שלה היא להביא את האדם קתרסיס– זיכוך, היטהרות, הוצאת הרעלים, המצב שבו הקורא/ צופה מגיע לידי היטהרות וזיכוך מרגשות של חמלה ופחד המצטברים בו במהלך הקריאה/צפייה בטרגדיה.

המעשה המביש

בבסיסה של כל טרגדיה עומד מעשה מביש, יסודו של המעשה הוא בחטא חמור שפוגם בסדר של העולם, בתקינותו של העולם, בצדק החברתי או בכולם ביחד. המעשה יכול להיות בגידה, גילוי עריות, רצח, גניבה וכו'. אבל חשוב שהחטא יהיה חטא חמור מאוד. המעשה המביש גורר אחריו אסונות וסבל. כמו כן, המעשה המביש, יכול להתבצע ע"י כל אדם בגלל שהוא מייצג חולשה אנושית (למשל גניבה).

 באנטיגונה נמצאים שני מעשים מבישים:

 1. של קריאון- החוק האוסר לקבור את המת הבוגד (פוליניקס), חוק שהוא לא צודק, הוא מנוגד לחוק האלים (חובת קבורה לכל מת לא משנה מה הוא עשה).

 2. של אנטיגונה- היוצאת במרד כנגד חוק המלך.

 שני המעשים המבישים יוצרים את הטרגדיה.

הסבל

דורותיאה קרוק מגדירה את הסבל כרגש עז ביותר שאדם יכול להרגיש ולסבול. הסבל חייב להיות אמיתי והוא נגרם ישירות מהמעשה המביש. השפעתו של הסבל הרסנית. הסובל מודע לגורם הסבל כי סובל שלא מודע הוא מעורר רחמים אצל הקורא.

 בטרגדיה אנטיגונה, הסובלים מן ההחלטה הם שניים:

 קריאון סובל מהחלטתה של אנטיגונה כשם שאנטיגונה סובלת מהחלטתו. כמו שהם חוטאים כך הם סובלים. ככל שקריאון עקשן יותר כך הוא סובל יותר, הוא מתעקש עם אנטיגונה, עם בנו היימון (במילותיו הוא מראה לאביו כמה הוא לא בסדר, אביו לא מקבל ביקורת מילד- בנו ולכן הוא סובל), הוא מתעקש עם טרסיאס והוא מתעקש עם המקהלה לעשות בדיוק ההפך. (קריאון סובל בעיקר כשהוא חש כי מזלזלים לו בכבודו).

 אנטיגונה מורדת בקריאון, היא מורדת בחוקי החברה (לא בחוקי האלים), היא בטוחה שהיא צודקת והיא "הולכת " עם עקשנותה עד הסוף, וגם כשעומדים להרוג אותה היא לא פוחדת היא מעדיפה למות, העיקר לקבור את אחיה.

הידיעה

דורותיאה קרוק טוענת, שהידיעה נובעת מהבנת טבעו היסודי של האדם, או מהבנת גורלו האנושי של האדם. הידיעה תמיד תבוא מהסבל הטראגי. הסיבה לסבל יוצרת את משמעותו וזו הידיעה.

 אנטיגונה מודעת לסבל והיא יודעת מה המחיר שהיא הולכת לשלם עליו, על המרד שלה: היא לא תינשא, היא לא תוליד ילדים, היא תיקבר באביב נעוריה (היא בת 16), היא לא תתחתן עם היימון- זה הידיעה שלה. בתוך הידיעה של אנטיגונה היא גם עדיין חווה את ההיבריס (חטא הגאווה). היא משווה את עצמה לאלה ניובה- והמקהלה מזדעזעת מהשוואה זו ואומרת לה לא להיות גאוותנית. אנטיגונה במרד שלה לא מודעת לגאווה הגדולה הזו.

 המתבוננים במחזה, יכולים להבין את הסבל רק אם יש לו סיבה. הסיבה לסבל יוצרת את המשמעות שלו. אנטיגונה מודעת לסבל כי היא עשתה מעשה מביש והתנגדה לצו המלך. גם קריאון מודע לסבל, אבל עקשנותו מעבירה אותו מהידיעה עד לסוף היצירה ממש, עד שאהוביו, בנו ואשתו מתאבדים למולו, רק אז הוא מודע לכך כי הרצון שלו לשלוט בעם ולהפוך לעריץ (טירן), הוא שהניע אותו לעקשנות, ולשמור על צו המלך שלו, בלי לנסות להתפשר. (הוא היה יכול להתפשר כשבנו בא איו עם שני המשלים,  הוא היה יכול להתפשר ולהסכים לקבור את פוליניקס בארגוס- בעיר שעם צבאה הוא נלחם). קריאון טוען שאנטיגונה היא האשמה בכל הסבל שלו, כי היא לא צייתה לחוקים, וחסר ציות לחוקים הוא חטא שמאיים לפגוע בסדר החברתי.

באנטיגונה, שני הגיבורים המרכזיים סובלים ומגיעים לידיעת הסבל אם כי אנטיגונה לא מגיעה להכרת ערך החיים, היא מתאבדת, מתמודדת בדרך הזו עם העונש והסבל, וממשיכה להחזיק בדעה כי ערכם של המתים חשוב מערכם של החיים. קריאון מבין את המעשה שלו רק בסיום היצירה ומודע בעקבותיו, לערך החיים, לערך המוסרי, אך הכל כבר אבוד לו. הוא מבין שכל העימות היה למעשה עם היקירים לו, עם האנשים שהוא הכי אוהב ומעריך.

האישור מחדש (קתרסיס)

קתרסיס= אישור של ערכי האנושות מחדש.

הטרגדיה גורמת לתחושה של אישור ערך רוחו של האדם והכדאיות של חייו. זה מקביל לקתרסיס- למירוק, ניקוי וזיכוך הרגשות שעלו לאורך היצירה (פחד, רחמים, חמלה, כעס וכו') ויציאה מן המחזה בהרגשה טובה ומשוחררת. טבעי היה שלאחר הטרגדיה יחוש הקהל במועקה, עצב, כעס, אימה, רחמים וכאב, אבל הפרדוקס הוא שהקהל יוצא נקי מן הרגשות הללו, מטוהר ומשוחרר, כי הוא עבר תהליך שבו הבין את הסבל וקיבל אישור למערכת המוסרית האוניברסלית. האדם יכול לסבול ייסורים שהם בגדר כפרה על עוונות ויש לו הכוח להחזיר דברים לקדמותם. היצור האנושי שנחשב חלש ועלוב בהשוואה ליצורים האליליים, הוא חזק ברוחו להבין, לכאוב ולהבריא באמצעות הסבל והידיעה.

 הקתרסיס, אם כך, שייך למתבונן המחזה או הקורא. הקתרסיס יוצר תחושה אצל המתבונן והקורא, שערכי היסוד שלו, ערכי האדם, טעם החיים ומשמעותם, קיבלו אישור מחדש וגרמו לקורא או לצופה טוהר. הקורא משתחרר מהסבל שהוא ראה במחזה והאמונה שלו כי העולם הזה בנוי על ערכים נכונים שישמרו עליו מתאוששת.

 באנטיגונה, קריאון חוזר בו מאוחר מדי, והלקח הזה שלא לשמוע לדברי ההיגיון ולהתנהל ע"י פחד, עלול בסופו של דבר להביא לפגיעה. הקתרסיס, האישור המחודש של הערכים בא לידי ביטוי בתחושה של הקהל, שחש כי הסדר שב אל כנו למרות הקונפליקטים העזים, למרות מותה של אנטיגונה, למרות כישלונו של קריאון. הצופה מרגיש שחוק הרגש, החוק הדתי הנעלה מעל לכל החוקים חזר על כנו. סבלה של אנטיגונה לא היה לשווא כי המאבק שלה השיג אישור מחודש של החוק הקדום וקריאון קיבל את עונשו. גם קריאון מבין בסוף היצירה שהוא טעה והעונש שקיבל נועד ללמד אותו ואת האדם בכלל שגאוותנות- סופה להפיל אדם מרום מעמדו.

 מסר הקתרסיס באנטיגונה בא לאשר כי לא משנה מה יהיה בעולם תמיד יקברו את המת, לא משנה איזה מלך יעלה האלים וחוק האלים יותר חזק.

כמו כן הצופה/ קורא מבין כי ההיבריס עלול להביא לאסון ולכן עליו להימנע מהיבריס מוקצן.

תפקידי המקהלה

1.      מעידה על המקור הדתי-פולחני של הטרגדיה היוונית.

2.      תפקיד אסתטי - תיאטרלי  - המקהלה מבצעת קטעי מעבר ביצירה. היא מבצעת את האודות (שירי תהילה, לאלים בד"כ.) וקטעי מעבר בין הדיאלוגים והמונולוגים (במערכות).

המקהלה מעשירה את ההצגה מבחינה מוסיקלית וריתמית (שירה, מחול). בהשהייה, ברגעי שיא, היא עשוייה להגביר את המתח.
יש לה גם תפקיד טכני- מציגה מי הדמות שעולה לבמה לדוגמא: "הנה בא קריאון\מלכה החדש של הארץ.\נסיבות חדשות הולידו מלך חדש.\מה התוכנית שהוא מגלגל בראשו?". בציטוט יותר מתפקיד אחד, מלבד הצגת הדמות שעולה לבמה, היא מוסיפה פרטים ומהווה ייצוג לסקרנות הצופה.

3.       היא מעין "גיבור קולקטיבי", שלעיתים מעורב בעלילה כמו למשל זקני העם ב-"אנטיגונה" בפניהם נואם קריאון ובשלב מאוחר הם אלו שמאיצים בו לפעול כעצת הנביא טרסיאס.

4.      מציגה "רקע אחורי", מספקת מידע על אירועי העבר (אקספוזיציה). ב-"אנטיגונה", כבר בפתיחה, מלחמת האחים שנהרגו זה מידיו של זה - המקהלה מתארת את הקרב, בו נפל פוליניקס שאסף את צבא ארגוס וביקש להחריב את העיר תבי. המקהלה מציינת שפולינקס נכשל בקרב משום שבז לרצון האלים.

5.      מייצגת בתגובותיה למתרחש את "הצופה האידיאלי", מבטאת וגם מנווטת את תגובותיו (סקרנות, חמלה, חשש) ומקדמת את העלילה בהצגת שאלות המעוררות את ציפיות הקהל. לדוגמה, בפתח תמונת השיחה בין קראון להימון, דברי המקהלה הם "הנה הימון,\צעיר בנייך והאחרון שבהם.\האם הוא זועם\על גורל אנטיגונה,\מתאבל על נשואים שהופרו?. במשפטים ספורים ראו כמה תפקידים ממלאת המקהלה, קישור מבני בין מזמור המקהלה שנשמע קודם לכן לבין הדיאלוג, פרטי מידע, הצגת הדמות שנכנסת לבמה כדי שהקהל יזהה אותה, ובשאלותיה היא מבטאת מה שעולה גם בלב הצופה הסקרן והמרותק למתרחש.

6.      תפקיד של מספר – יסוד אפי\סיפורי\תאורי.

7.      מייצגת את השקפת העולם של המחזאי. היא שומרת על ריחוק אובייקטיבי מהדמויות והשקפת עולמן. לדוגמה, בקינת אנטיגונה היורדת לבור הקבר: מצד אחד משתתפת בצערה, "בתהילה ושבח\ את הולכת מאיתנו,\למערת המוות\ לא מחלה אכלה אותך...\מרצונך,יחידה\...תרדי לשאול בעודך בחיים." ומצד אחר, מאשימים אותה בהיבריס, בהשוואה שהיא משווה עצמה לניאובה, בת אלים, ובהמשך "העזת עד קיצוניות, ילדה,\התנגשת במזבח הרם של הצדק,\את נענשת על פשע\שבצעו אבותיך...העקשנות, ילדה,\העקשנות הרסה אותך..."
המקהלה מכוונת את הצופה למוסר ההשכל, מדברת בשם התבונה, האיזון, "שביל הזהב",   תורמת לאופי הדידקטי\מחנך של היצירה. בסוף "אנטיגונה" מציגה המקהלה את מוסר ההשכל המסכם.
שירות המקהלה עוסקות בנושאים שונים כמו:

1.  דמות האדם, כוחו ("אדם יודע כל..."), חולשותיו, מגבלותיו (רק את חידת המוות לא פתר למרות שהשתלט על איתני הטבע, לעיתים הוא צדיק ולעיתים הוא רשע),
2. כוח הארוס\האהבה ה-"משגע" את האדם ומסכסך בין אבות לבנים
3. חטא ההיבריס המביא את האדם לאסונו

המקהלה מתבוננת על העלילה במבט-על, פילוסופי-מוסרי-דתי-מכליל. היא הופכת את בעיות הגיבור לבעיה אוניברסלית ונצחית. לאורך הדרך היא מנסה לשמור על ריחוק אובייקטיבי לדוגמה בויכוח בין קריאון להימון - "מלך, יש טעם בדבריו,\כדאי לך ללמוד ממנו,\גם אתה הימון,\כדאי שתלמד מאביך.\שניכם דיברתם לעניין."

תפקיד המקהלה בעיצוב הטרגדיה (בטבלה דרך אחרת לזכור מידע דומה לזה שהוצג למעלה):