מבוא ויסודות הטרגדיה

מחזות קלאסיים התמקדו בזמן רציף אחד מצומצם, במקום אחד ובעלילה אחת. מיקוד זה היה גם אילוץ טכני- בהצגה חיה על במה מסובך ליצור תפאורות שונות, להמחיש את מעבר הזמן וכו', וגם אידיאל תוכני- ההתמקדות יוצרת מתח ומגבירה רגשות.

הטרגדיה היא מחזה המחקה את המציאות. אריסטו שמדבר על הדרמה, מדבר על שלוש אחדויות כדי ליצור אחדות שלמה אחת הנקראת טרגדיה. (אריסטו היה דרמטולוג- כותב דרמה - ופילוסוף במאה הרביעית לפני הספירה).

 שלושת האחדויות הן:

 1. אחדות הזמן- העלילה מתרחשת בזמן מוגבל. בדרמה המקורית ביוון במאה ה-4 לפני הספירה, היא נמשכה יממה. הסיבה לריכוז העלילה בזמן היא הרצון ליצור מתח, וככול שהזמן מובנה (עם התחלה וסוף), כך המתח מתארך.

 באנטיגונה, ההתרחשות היא של יממה אחת מהשעה שקראון מודיע על צו המלך (איסור קבורת המת), ועד לכניסתו לבמה עם גופת היימון.

 2. אחדות העלילה- העלילה היא אחת ורצופה, יש בה פתיחה אחר כך רצף של סיבוך ולבסוף הקטרזיס (אישור מחדש של ערכי האנוש= שהרשע לעולם לא ינצח).

 בטרגדיה אנטיגונה העלילה מתרחשת כעלילה מוגבלת, אנחנו לא יודעים מי זאת פתאום אאורדיקה ומאיפה היא הגיעה, אנחנו שומעים מהמקהלה על מותו של אחיו הבכור של היימון. בניגוד לסרטים מודרניים או אפילו מחזות מודרניים, במחזה הקלאסי שהוצג על הבמה לא ניתן היה לעשות "קאט", לסיים סצנה ולעבור למקום וזמן אחרים בהם קורים אירועים אחרים ולכן המידע על האירועים ניתן לנו בדרכים אחרות או מושמט לגמרי.

 3. אחדות המקום- הטרגדיה מתרחשת במקום אחד בלבד, באתר אחד.

 הטרגדיה אנטיגונה מתרחשת בשער ארמון המלך. (כי אי אפשר להחליף תפאורה- כי פעם לא היתה התקדמות). על קבורתו של פוליניקס אנחנו רק שומעים (לא רואים במחזה), ועל התאבדות של אנטיגונה אנחנו רק שומעים כמו גם התאבדותה של אאורידיקה, על הכול שומעים מפי השליח.