מבוא ויסודות הטרגדיה

דרמה

לפני שנפרט את מאפייני הטרגדיה, נתייחס למאפייני הדרמה באופן כללי.

דרמה היא שם כולל ליצירות שנכתבו להצגה, בצורת מחזה, ובראשן הטרגדיה והקומדיה. המאפיין את הדרמה ומייחד אותה לעומת הז'אנרים האחרים, היא העובדה שמדובר בסוגה ספרותית שיועדה מלכתחילה להיות מוצגת על הבמות, מול קהל צופים. 

הדרמה כוללת את המאפיינים הבאים:

• התפתחות העלילה היא בהווה, לעיני הצופה/ הקורא, בלא התערבות של המחזאי /המספר, כלומר העלילה מועברת ללא תיווך של "דמות המספר".
• הצופה/הקורא יכול ללמוד על הדמויות מתוך התנהגותן ודיבורן ו/או ע"י דמויות אחרות. 
• בד"כ, במרכז הדרמה עומד "גיבור" שמונע ע"י מערך של לבטים, רגשות ורצונות שהופכים לקונפליקטים חיצוניים ו\או פנימיים המזינים ומניעים את העלילה ומערערים את האיזון שבו חיות הדמויות. קונפליקטים בין דמויות להשגת מטרות המוצבות בפניהן או התגברות על מכשולים, מאבקים בין יחיד לחברה, מאבקים אישיים ואידיאולוגיים, התנגשות בין השקפות עולם שונות, מאבק של אדם עם גורלו, ומאבקים בין האדם לבין עצמו (למשל, בין יצרים למצפון, בין רגש לשכל).

מבנה אופייני למחזה:

1.      אקספוזיציה: היסודות הראשוניים והפרטים המרכזים של המחזה. הדמויות, הרקע להתרחשות, המקום, הזמן וזרעי הקונפליקט המרכזי של המחזה.

2.      הסיבוך: הקונפליקט מעורר סיבוך ולרוב מעלה קונפליקטים נוספים והדרך לפתרון הקונפליקטים היא התהליך עד לשיאו של הקונפליקט.

3.      השיא הדרמטי: בשיא הבעייתיות שמציג הקונפליקט, זהו לרוב גם שיא המתח שחש הצופה, ואז...

4.      המפנה וההתרה: התרת הסיבוך, הפתרון. האם נפתר הקונפליקט המרכזי? האם נפתרו הקונפליקטים האחרים? מהו הפתרון?

טרגדיה - הגדרה

טרגדיה היא יצירה, כחלק מסוגת הדרמה, העוסקת באירועים נוראים שקרו לדמות, או נגרמו על ידיה. הטרגדיה צמחה ביוון העתיקה מהופעות המקהלה בחגיגות הפולחן השנתיות לאל דיוניסוס. פירוש המונח "טרגדיה" ביוונית עתיקה הוא "מזמור תיִש". התיש, שסימל את כוח הפריון, היה אחד מסמלי פולחן דיוניסוס. ייתכן כי התכנים של הטרגדיה, הקשורים להתנהלות החיים בצל מוות או אסון, נבעו מהפולחן סביב המחזורים העונתיים בטבע: פריחה, כמישה, מוות ולידה מחדש.

לשיאה הגיע הטרגדיה במאה החמישית לפנה"ס. בתקופה זו כבר היה לה מעמד של אמנות גבוהה ואירוע חברתי חשוב.  מבנה הטרגדיה היוונית היה קבוע. הוא התחלק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם כלל קטעי דיבור ושירי מקהלה לסירוגין. הקטע הדיבורי היה מונולוג (חד-שיח) או דיאלוג (דו שיח). המקהלה העניקה פרשנות לעלילה; לעיתים היא תפקדה כצופה מן הצד, ולעיתים כגורם המעורב בעלילה.

מאפייני הטרגדיה

לפי אריסטו, שסיכם את מאפייני הטרגדיה - "טרגדיה היא חיקוי אמנותי של עלילה נעלה, שלמה בפני עצמה, בעלת שיעור מתאים, שלשונה מתובלת, שנפשותיה פועלות  בדרך דרמתית ולא בדרך של סיפור. חיקוי המבצע – באמצעות מאורעות המעוררים חמלה ופחד – את הקָתַרְסִיס (מירוק, היטהרות) של היפעלויות כגון אלו". לפי אריסטו, הטרגדיה מורכבת משישה יסודות, שעל פיהם נקבעת איכותה: 

1.      סיפור המעשה - עלילה שיש לה ראשית, אמצע וסוף

2.      מידות - הערכים המוסריים של הדמויות

3.      סגנון דיבור פיוטי

4.      מחשבה (ההיגיון והמודעות של הגיבור)

5.      חיזיון (האופי החזותי של הטרגדיה)

6.      נעימה (אופייה המוזיקלי).

נושאי הטרגדיה

את נושאיהן שאבו הטרגדיות ממיתוסים מוכרים על אלים וגיבורים, או מסיפורים דמיוניים שניתן למצאם בכתבי הומרוס ואחרים. עלילת הטרגדיה מגוללת בדרך כלל את השלבים שבהם הגיבור או הגיבורה הופכים מעורבים במצב בלתי נסבל אך בלתי נמנע, כשהם נדחפים על ידי רצונם העז, על ידי הנסיבות, על ידי עיוורון גורלי או על ידי מחויבות כובלת. הם מתעמתים עם גורל שאין לרדת לחִקרו, המביא לתוצאה אומללה, לשלב הפורענות\הקטסטרופה. עם זאת, המסע שעוברים הגיבורים עשוי לגלות בהם ממדים בלתי צפויים של גדלות אנושית.

עלילת הטרגדיה: לפי אריסטו "לא מתפקידו של המשורר לנסח את מה שהתרחש במציאות, אלא את מה שעשוי היה להתרחש". בעוד שההיסטוריה עוסקת בפרטים, האמנות עוסקת בכללי, באוניברסלי. לכן, אין לדרוש שעלילת הטרגדיה תהיה נאמנה להיסטוריה, אלא שתהיה סבירה או הכרחית מבחינת הגיונה הפנימי. התפתחות העלילה מזוהה עם ההיגיון הפנימי המניע את הגיבור: עליה להיות רציפה ועקבית, ולא אפיזודית או מקוטעת. במהלכה מתחוללים אירועים מפתיעים, שהם לכאורה מקריים, אך למעשה טעונים משמעות גורלית. לפי אריסטו, עדיפה עלילה  מסובכת, בעלת מפנה המלוּוה במהפך במודעות של הגיבור. הטרגדיה אינה חייבת להסתיים במות הגיבור, אך סיום כזה יהיה הטרגי ביותר. האסון הטרגי  ביותר הוא זה המתרחש בין נפשות קרובות, ולא בין אויבים או גורמים האדישים זה לזה. לכן הטרגדיות הגדולות מתרחשות בתוך משפחה.

איזון

בטרגדיה, למרות שהיא עוסקת באירועים עצובים וסבל, לעולם לא נראה גיבור טוב, אידיאלי ומושלם שסופג פגיעה אחר פגיעה מסיבות לא ברורות.

בהצגות הטרגדיה נמנעו מלהראות על הבמה מאורעות מזעזעים כגון רצח ועינויים. ייתכן שכלל זה נבע מהתחשבות בטעם הקהל, אך הוא הפך למאפיין מהותי.  אריסטו נתן לכך הסבר עקרוני: הטרגדיה צריכה לעורר אימה, אך לא זוועה – ולכן מעשים אכזריים צריכים להתרחש שלא לעיני הצופים. במקום זאת יש לספר עליהם ולתאר אותם. כך נוצר תפקידו המסורתי של השליח או המבשר. גיבור הטרגדיה. לפי אריסטו, כדי לעורר חמלה ופחד ועל ידי כך להביא לקתרסיס, צריך להיות בעל שיעור קומה מוסרי, אך לא מושלם במידותיו המוסריות או בצִדקתו. שהרי סיפור על אדם טוב, היורד מגדולתו מבלי שיהיה לו חלק בדבר, מעורר סלידה ואינו מביא לקתרסיס, ואילו סיפור על רשע שנענש, נושא עמו לקח מוסרי, אך אינו מעורר חמלה. גיבור הטרגדיה ממיט אסון על עצמו ועל סביבתו לא בשל אישיות שלילית במהותה, אלא בשל שיפוט מוטעה, ליקוי מוסרי או חולשה מסוימת.

גורל

תפיסת הגורל היא מהותית לטרגדיה היוונית.
אין מנוס מן הגורל.
האירוניה הטרגית נובעת מכך שלגיבור נדמה שהוא חופשי להתמרד נגד גורלו, שעה שהצופה יודע שגורלו נחרץ מזמן. בעידן המודרני, מזוהה הגורל על פי רוב עם גורמים פסיכולוגיים או חברתיים.

קתרסיס

קתרסיס הוא מאפיין של הטרגדיה והוא מתייחס לאפקט המשחרר שיש בצפייה במחזה שבו הסדר הנכון מנצח.

במקור זהו מונח רפואי, מעין ניקוי הקיבה מרעלים. על האדם לשאוף לשביל הזהב בין הרגשות השונים, ומצב הנפש האידיאלי הוא מצב מתון ומאוזן, המאפשר חשיבה צלולה. באמצעות האומנות יכול הצופה לחוות את הפחד והחמלה (שהם רגשות עזים) באופן בטוח יחסית ולפרוק אותם ללא פגע.

קתרסיס עשוי להיות גם תהליך של הפקת לקח מוסרי: הטרגדיה מעוררת בצופה פחד וחמלה נוכח גורל הגיבור הטרגי. רגשות אלה משמשים לו אות אזהרה שלא להתגרות באופן דומה בגורל, ומתוך כך הוא ממרק את נפשו מתשוקות מזיקות.

אחרים פירשו את הקתרסיס כתחושת הנאה של הצופה, הנובעת מן ההכרה בניצחון הרוח, אישור של ערכים מקודשים, של גיבור הטרגדיה למרות אסונו. ואולי מהיבט פסיכולוגי הקתרסיס הוא תהליך של פורקן פיזי-נפשי, הטרגדיה גורמת לצופה לחוות מצוקות רגשיות ממקור בלתי מודע, דחפים ויצרים אסורים, שבאמצעות הצפיה במחזה אנו כאילו משתחררים מהם.

היבריס ("חטא הגאווה")

היבריס היא תחושת עליונות לא מוצדקת, זחיחות, גאווה. בטרגדיה היוונית ההיבריס היא על פי רוב נקודת התורפה של הגיבור.

פירושה המילולי של המילה היבְּריס ביוונית עתיקה – התנהגות אלימה או מופקרת, עזות פנים, תעוזה. בטרגדיה - הגבור מעז להרים יד כנגד מה שלמעלה ממנו. היבריס היא יומרה הנובעת מביטחון עצמי מופרז, יומרה שמשתמע ממנה זלזול במגבלות החלות על בני האדם מתוקף חוקי האלים. זהו חטא האורב במיוחד לבני אדם גדולים ומצליחים: ההצלחה מעוררת בהם את האשליה שהם עומדים מעל לחוקים החלים על בני אדם אחרים, ושהם מתקרבים לדרגה של אלים. 

בטרגדיה אנטיגונה אנטיגונה מפגינה היבריס כאשר היא קוברת את אחיה בניגוד לצו של המלך. זהו "החטא הקדמון" של הגיבורה שבגללו באו עליה הצרות והוא שהביא עליה את סופה הבלתי נמנע.

שלוש האחדויות

מחזות קלאסיים התמקדו בזמן רציף אחד מצומצם, במקום אחד ובעלילה אחת. מיקוד זה היה גם אילוץ טכני- בהצגה חיה על במה מסובך ליצור תפאורות שונות, להמחיש את מעבר הזמן וכו', וגם אידיאל תוכני- ההתמקדות יוצרת מתח ומגבירה רגשות.

הטרגדיה היא מחזה המחקה את המציאות. אריסטו שמדבר על הדרמה, מדבר על שלוש אחדויות כדי ליצור אחדות שלמה אחת הנקראת טרגדיה. (אריסטו היה דרמטולוג- כותב דרמה - ופילוסוף במאה הרביעית לפני הספירה).

 שלושת האחדויות הן:

 1. אחדות הזמן- העלילה מתרחשת בזמן מוגבל. בדרמה המקורית ביוון במאה ה-4 לפני הספירה, היא נמשכה יממה. הסיבה לריכוז העלילה בזמן היא הרצון ליצור מתח, וככול שהזמן מובנה (עם התחלה וסוף), כך המתח מתארך.

 באנטיגונה, ההתרחשות היא של יממה אחת מהשעה שקראון מודיע על צו המלך (איסור קבורת המת), ועד לכניסתו לבמה עם גופת היימון.

 2. אחדות העלילה- העלילה היא אחת ורצופה, יש בה פתיחה אחר כך רצף של סיבוך ולבסוף הקטרזיס (אישור מחדש של ערכי האנוש= שהרשע לעולם לא ינצח).

 בטרגדיה אנטיגונה העלילה מתרחשת כעלילה מוגבלת, אנחנו לא יודעים מי זאת פתאום אאורדיקה ומאיפה היא הגיעה, אנחנו שומעים מהמקהלה על מותו של אחיו הבכור של היימון. בניגוד לסרטים מודרניים או אפילו מחזות מודרניים, במחזה הקלאסי שהוצג על הבמה לא ניתן היה לעשות "קאט", לסיים סצנה ולעבור למקום וזמן אחרים בהם קורים אירועים אחרים ולכן המידע על האירועים ניתן לנו בדרכים אחרות או מושמט לגמרי.

 3. אחדות המקום- הטרגדיה מתרחשת במקום אחד בלבד, באתר אחד.

 הטרגדיה אנטיגונה מתרחשת בשער ארמון המלך. (כי אי אפשר להחליף תפאורה- כי פעם לא היתה התקדמות). על קבורתו של פוליניקס אנחנו רק שומעים (לא רואים במחזה), ועל התאבדות של אנטיגונה אנחנו רק שומעים כמו גם התאבדותה של אאורידיקה, על הכול שומעים מפי השליח.