המשפחה ההרוסה, חסך אם וחסך אב

מתחים במשפחה

בסקרו את המחקרים העוסקים בהשפעת המשפחה ההרוסה על העבריינות, מציין וסט (1967) שהשפעה זו חמורה יותר כאשר מדובר בפירוד או בגירושין. ההסבר שהוא נותן לכך הוא שילד, אשר גדל במשפחה יציבה עד מות אחד ההורים, מסוגל לעמוד במשבר יותר טוב מילד, שבביתו שררו מתחים ומריבות קודם לגירושין. שלמות המשפחה כשלעצמה, אינה חשובה כגורם לעבריינות. חשובה יותר מערכת היחסים בתוך המשפחה: משפחות שבהם ההורים לא מרוצים מנישואיהם, מועדות יותר לעבריינות. בדומה לכך, מדווחים מקקורד מקקורד וזולה (1959) כי מתחים ומריבות במשפחה משפיעים על עבריינות הילדים יותר מגירושין. במקום אחר ציינו כי נוכחותו של הורה אוהב, כשהיא משולבת בדרישות עקביות למשמעת, די בה כדי להקל ואף לבטל את השפעתו של הורה עבריין.

במחקר שנערך בישראל (שהם ורהב, 1968) נמצא כי 90% מקבוצת נערים לומדים משכונות עוני מתארים את היחסים במשפחותיהם כמשביעי רצון לעומת 55% בלבד מקבוצה דומה של אסירים. מסקנה אפשרית הנובעת מכך היא שילדים, החיים בבית שהאווירה בו עכורה, עשויים להימצא נשכרים אם ההורים ייפרדו לגמרי. כאשר חיי המשפחה פגומים, אין פיקוח נאות על התנהגות הילד. יתר על כן, במקום שיחסי עם ההורים מביאים לו סיפוקים מעטים בלבד, אין הילד חושש כל כך להמרות את פיהם וכתוצאה מכך יותר קל לו לפרוק עול ולבצע עבירות. גורם שני הניכר בספרות,  לגורם הראשון, הוא דחיית ההורים את הילד. בניגוד לתגובות רגשיות חיוביות, שאמורות למנוע עבריינות, תגובת דחייה עלולה לפי טענה זו, להיות גורם לעבריינות.

חסך אם

השפעת תמיכתה הרגשית של האם חזקה מאוד על התנהגות הילד. למעשה, השפעה זו כה חזקה עד שילד שגדל במשפחה חד הורית אך עם אם שמפגינה רגשות חיוביים נמצא במצב הרבה יותר טוב מזה שגדל עם שני הוריו ואשר אימו אינה מפגינה רגשות כאלו. היעדרותה הרגשית של האם. אם אדישה, מזניחה, אשר לא נענית לצרכי הילד, עוינת ומנוכרת, דוחה ואף מסכנת את ילדיה, עלולה לגרום לילד לפתח אישיות פגועה רגשית. הילד יחוש חוסר ביטחון, חוסר אמון בסיסי, יהיה חשדן שעלול לחשוב שהעולם אינו מקום בטוח, שכולם רוצים להרע לו ולפגוע בו, כהתגוננות יפתח תוקפנות. ילד זה יתקשה לבנות רגשות חמלה וצער, ועלול להפוך לעבריין. גם אם מגוננת יתר על המידה עלולה לגרום לילד לעבריינות ונוירוזות. המסר הלא מודע שהיא מעבירה לו הוא שהיא לא סומכת עליו, ואז הוא ינסה להוכיח באמצעות העבריינות שהוא שווה משהו. מחקר בקרב אסירים העלה כי רק 2% דיווחו על אמא חמה ואוהבת. כל השאר לא תפסו את האם כאדם שניתן להזדהות איתו וכדמות המעניקה חום ואהבה.

חסך אב

ללא קשר לעבריינותו של האב, הגדיל אב דוחה את הסיכוי לעבריינות הילדים. גם היעדר פיזי, אך יותר מכך, היעדר רגשי של האב. הכוונה היא  לאבות שלא נמצאים עבור ילדיהם מבחינה רגשית משום שטרודים בעצמם; דיכאון, משבר, מכורים, מכים, הם עצמם ילדותיים, מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים, כלא וכו'. אבות כאלו לא מעניקים לילדיהם את החום והאהבה שהילדים זקוקים להם ועלולים לפגום בהתפתחות הרגשית של הילדים, וכן, בסופר אגו, בקשיים בקבלת סמכות עקב בעייתיות בתהליכי ההזדהות, ובהמשך בגיל ההתבגרות, כאשר הבנים מעצבים את זהותם המינית, הם עלולים לחפש תחליף אנטי סוציאלי, מודל לחיקוי הנתפס על ידם כגברי, אשר יהווה תחליף אב. לחילופין, הם נוטים להתחבר לכנופיות עבריינים, ומרדנות והיעדר מצפון עשויים לאפיין אותם.

תפקידו של האב הישראלי בחיי המשפחה נבדק במחקרו של יעקב סדן (1987). סדן בדק את הקשר שבין העדרו של האב (בשל אילוצי תפקיד או מאסר) לבין התפתחות הדימוי העצמי של הילד, וכן בדק את הסתגלותו בבית הספר. הקשר הדיפרנציאלי של גורמי היעדרות שונים של האב והשפעתם את התפתחות הילדים נבדק בשתי קבוצות של ילדים. בקבוצה אחת היו ילדי אסירים ובקבוצה השנייה היו ילדי ימאים. שתי קבוצות מחקר אלו הושוו לקבוצת ביקורת של ילדים שגדלו במחיצת שני ההורים והשתייכו לאותן כיתות של ילדי המחקר. מן הממצאים עלה כי מאסר האב פוגע בדימוי העצמי של הילדים יותר מגורמי ההיעדרות האחרים. ילדי האסירים נמצאו כבעלי דימוי עצמי כללי, דימוי עצמי מוסרי ודימוי עצמי משפחתי נמוכים באופן מובהק מאלה של הימאים ושל קבוצת הביקורת. מנגד, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הדימוי העצמי החברתי של בני הקבוצות השונות. ההסתגלות הרגשית, החברתית והלימודית של ילדי האסירים ושל ילדי הימאים כאחד, נמצאה נמוכה באופן מובהק מזו של ילדי קבוצת הביקורת. לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמת ההסתגלות בין ילדי האסירים לילדי הימאים. הממצאים הראו באופן ברור כי היעדרותו של האב פוגעת בהתפתחות הדימוי העצמי החיובי, וכן בהסתגלותם של הילדים. כן עולה, כי כאשר היעדרות האב מלווה בתהליכים מתייגים שליליים (אב במאסר), מתקיימת פגיעה חמורה יותר בהתפתחות הילד.