הדמויות והקשרים ביניהן

הדמויות בספר

גברת רוזה כבת 65, ילידת פולין, שרדה את השואה (באושוויץ), זונה לשעבר ודומה שכל חייה היא עוסקת ב-"הישרדות". קיימה את עצמה במרוקו ואלג'יר. אישה גדולת מימדים ששוקלת 95 ק"ג ולמרות משקלה וגם קשיחותה, יש בה עדינות נפש. מצב בריאותה רופף, והולך ומדרדר במהלך הרומן (בעיקר דימנציה). כאמור, היא מקיימת בביתה מעון לילדי הזונות (בצרפת אישה שעסקה בזנות לא חוקית נשללה ממנה הזכות להחזיק את ילדיה ולגדלם) ובכך איפשרה לאימהות קשר עם הילדים. רוזה סובלת מפוסט־טראומה של תקופת השואה, כשנקראה על ידי המשטרה הצרפתית בעת מלחמת העולם השניה להתייצב באיצטדיון מרוצי האופניים של פריס ומשם נשלחה לאושוויץ. גם אם ניצלה, רוזה הפכה לאישה חרדתית, היא איבדה כל אמון בצרפתים, חוששת ששוב ילשינו עליה לשלטונות, חרדה מכל צלצול בדלת, חיה בזהות מושאלת עם תעודות מזוייפות, על כל צרה שלא תבוא. בהסתר היא יורדת מידי פעם ל"חור היהודי", המקלט  היהודי שלה, במרתף הבנין הישן בן 6 הקומות שהיא בקושי עולה במדרגותיו. במרתף יש לה מעין ערכת הישרדות יהודית, והעובדה שמומו שעוקב אחריה מגלה את המחבוא הסודי, מקרבת ביניהם, יש להם סוד משותף ואמון הדדי.

מה הופך את רוזה ל-"דמות עגולה", מורכבת, בעלת "אשכול תכונות" מגוון ומעניין? 

בין השאר, השילוב הזה בין כוח – כוח הישרדות, היכולת "להסתדר", לשרוד, יחד עם חולשה, חרדה, פגיעות, אשה קשוחה, תחמנית, חיה על פי חוקים ומוסר משלה – וגם עדינת נפש, רגישה, אנושית מאוד.

מומו

המספר, בגוף ראשון, בשפה שלו, בשילוב בין ילדותיות תמימה לבגרות חכמה ומפתיעה – זהו סיפור שכתוב כמונולוג, המעלה את זיכרון חייו של המספר בביתה של הגב' רוזה מגיל 3 עד היותו בן 14. מוחמד, מומו, הוא ערבי שהובא לביתה של רוזה כאשר היה בן 3. כל חודש נשלחה המחאה עבור החזקתו. הגילוי שאהבתה של רוזה תלוייה, כביכול, בכסף שהיא מרוויחה עבור אחזקתו היא האכזבה הראשונה בחייו, כל הלילה בכה. אך מתברר שגם כשפסקו ההמחאות, רוזה בטוב ליבה ממשיכה לטפל בו באהבה. מומו לא זוכה אפילו למעט שזוכים לו שאר ילדי המעון, ביקור האמהות, ועל מנת למשוך את תשומת הלב מחרבן מומו בכל פינה בבית, כך גם לגבי הגניבות והסחיבות מהחנויות שמטרתן למשוך תשומת לב. כשבהמשך, מגיע האב שהשתחרר מבית חולים פסיכיאטרי, מתברר שמומו בן 14 ולא בן 10 כפי שטענה רוזה ("פחדתי שתעזוב אותי, מומו, אז הקטנתי אותך מעט. תמיד היית הגבר הקטן שלי. מעולם לא אהבתי באמת מישהו אחר. אז ספרתי את השנים ופחדתי, לא רציתי שתגדל מהר מידי. תסלח לי"  עמ' 164) . מומו סולח, מחזיק בידה ומחבק אותה.

לאורך הרומן מומו עובר תהליך של התבגרות. החיים בביתה של הגברת רוזה לוו במחסור, במלחמת קיום יומיומית, בחוסר ביטחון ואיום של מוסד הסעד. מילד קטן הופך מומו ליד ימינה של רוזה, ובהמשך הוא  נאלץ להתמודד עם מחלתה המחמירה. מומו מתגלה כבעל תושייה, כמנהיג אנושי ורגיש בדרך הטיפול ברוזה. נער שלמד את חוקי החיים ויודע הישרדות מהי.

מומו בודד בעולם. לאורך כל הרומן, ומחפש אהבה ותשומת לב. דוגמאות: 

"אדון חמיל: האם אפשר לחיות ללא אהבה?" (עמ' 9). שאלה זו הוא מפנה לחמיל כבר בתחילת הסיפור וגם בסופו (עמ' 194) ולאורך כל הסיפור מנסה מומו למצוא פתרונות לשאלה זו.

את האהבה שבו מפנה מומו לכלב סופר אותו גנב מכלביה (עמ' 19-24). "הכלב הזה ממש הוציא אותי מדעתי. התחלתי לאהוב אותו עד שיגעון" הכלב נותן למומו הרגשה שהוא משהו מפני שמומו היה כל מה שיש לכלב. מאחר והחיים בביתה של הגברת רוזה לא היו קלים מומו מחליט למסור את הכלב, כדי להבטיח לו חיים כמו שהיה רוצה לעצמו "כדי להבטיח לו עתיד" (עמ' 21). הוא לא מוסר את הכלב, כי אם מוכר אותו במחיר הגון. בחמש מאות פרנק שקיבל תמורת הכלב הוא אינו מסוגל להשתמש "לקחתי את החמש מאות פרנקים וזרקתי אותם לביוב. אח"כ התיישבתי על המדרכה. תקעתי את האגרופים בעיניים ובכיתי כמו עגל, אבל הייתי מאושר." (עמ' 20) היחס לכלב מעיד על הצורך הרב באהבה ועל רגישותו.

הביקור במרפאה של ד"ר כץ משאיר בליבו של מומו זיכרונות נעימים: "משום שזה היה המקום היחיד שבו הייתי אני נושא השיחה ואותי בדקו כאילו מדובר במישהו חשוב" (עמ' 23).

מותה של רוזה, האדם הקרוב לו ביותר משאיר אותו בודד. "ראיתי ברור שהיא כבר לא נושמת. אבל לא היה איכפת לי, אהבתי אותה גם בלי שתנשום... ישנתי על המזרן על ידה ופחדתי ללכת משם, כי לא היה לי אף אחד" (עמ' 195).

בדרכים שונות מנסה מומו למשוך תשומת לב: כדי לזכות לראות את אימו הוא סובל מהתכווצויות בקיבה ובהמשך הוא עושה את צרכיו בכל מקום. "צרחתי שאני רוצה לראות את אמא שלי ובמשך שבועות המשכתי לחרבן בכל הפינות בתור נקמה".

מומו גם גונב על מנת לזכות בתשומת לב: "לקחתי ביצה ושמתי אותה בכיס. בעלת החנות יצאה וחיכיתי לסטירה שתמשוך אלי תשומת לב" (עמ' 11).

הוא משחק ברולטת כביש "כשרצתי בין המכוניות כדי להפחיד אותן, כי ילד דרוס, אני נשבע לכם, לא גורם תענוג לאיש, הייתי חשוב מאד, הרגשתי שאני יכול לעשות להם צרות צרורות".

על מנת להתנתק מעולם המציאות בונה לו מומו עולם דמיון. באמצעות הדמיון משלים מומו את מה שחסר לו במציאות:

הלביאה

גברת רוזה סיפרה לו שעל־פי חוקי הטבע לביאות לא נוטשות את ילדיהן ומגינות עליהם. "גברת רוזה אמרה שידוע, כי הלביאות מוכנות למות ולא לסגת" (עמ' 14).

מומו שחיי במציאות בה האמהות כן נוטשות את ילדיהן קרא ללביאה שלו כמעט כל לילה "קראתי ללביאה שלי כמעט כל לילה. היא הייתה נכנסת, קופצת על המיטה ומלקקת לנו את הפנים, כי גם האחרים היו זקוקים לה" (עמ' 47). "לבסוף נודע לגברת רוזה שאני מארח לביאה בזמן שהיא ישנה. היא ידעה, שזה לא נכון ושאני רק חולם."

הלביאה היא סמל עבור מומו והיא מייצגת את האם החסרה וממלאת את מקומה.

ארתור

מומו יוצר לעצמו חבר. הוא לוקח מטריה מלביש אותה ויוצא איתה להופעות ברחוב. מומו מטפל בארתור באהבה וכשנשבר בו משהו הוא מתקן ומשפץ אותו. הוא ישן איתו במיטה אחת וצמוד אליו עד סוף הסיפור "ד"ר ראמון הלך אפילו והביא את המטריה שלי ארתור, כי דאגתי לה, מפני שאיש לא ירצה אותה. בגלל הערך הרגשי שלה צריך לאהוב" (עמ' 198).

המבחן האנושי המופלא לאהבה הגדולה שבין מומו לרוזה מתרחש בסיום היצירה. רוזה, המצויה על ערש־דווי, מסבירה למומו שאין היא רוצה להתאשפז בבית־חולים כי שם יענו אותה – הם יכריחו אותה לחיות ואין היא מעוניינת לחיות שנים חסרת הכרה, כצמח, כדי שהרפואה תתפאר ביכולותיה להאריך חיים. היא משביעה את מומו שהוא ימנע בכל דרך את אשפוזה והיא אף מבקשת שבבוא העת ידאג מומו שיזריקו לה את מה שצריך כדי למנוע את אשפוזה הכפוי. מומו נשבע ומקיים. כאשר ד"ר כץ דורש בכל תוקף לאשפז את רוזה ומסרב לבקשתו של מומו להמית את רוזה המתת־חסד – ממציא מומו את "הסיפור הישראלי" (שיש לרוזה משפחה בישראל אליה היא נוסעת – נסיעה זו מסבירה את היעלמותה) ומוריד את רוזה אל "החור היהודי" שבמרתף הבית. זהו אות להתבגרותו, ליכולתו להחליט החלטה אמיצה. בזכותו תמות רוזה בשקט ובכבוד כיהודיה גאה. לאחר מותה מופיע ברומן מהלך עלילתי מזעזע ומרגש כאחת: האהבה של מומו מובילה אותו לסצינה סוריאליסטית-מזוויעה. הוא מסרב להיפרד מרוזה לאחר פטירתה ובמשך שלושה שבועות הוא מנסה לשמר את תווי־פניה האנושיים באמצעות צבעי איפור והזלפת בקבוקי בושם בניסיון להרחיק את ריחות ריקבון גופתה. הוא לא אכל ולא שתה, הדליק נרות זיכרון ונשכב על מזרון על-ידה, כדי לשמור ולקיים את הגופה שלה. מומו מתאר את גילוי הגופה המוסתרת: "התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח" (עמ' 198). ואכן נראה של"עלובי החיים" בחייהם אין ריח שימשוך את תשומת לבם של האנשים המהוגנים שבחברה האנושית, אשר ירצו לעזור ולסייע; רק ריח הריקבון של עלובת-חיים שמתה ומראה מזעזע של נער המסרב להיפרד מגופתה של מי שאהבה אותו, גידלה אותו וחינכה אותו בעולם של מצוקה, עוני וחרדה – רק אלה מפריעים ומעוררים את נציגי החברה הפריסאית המכובדת, ונראה שזעקת ה"הצילו" שלהם היא רגעית וחולפת.

ושימו לב לחילופי התפקידים, לתהליכי ההתפתחות המתוארים ברומן: מומו כילד עזוב ובודד היה תלוי ברוזה, האם התחליפית, ובהמשך – היא במידה רבה הפכה לתלויה בו.

אדון חמיל

המוסלמי-דתי, מוכר השטיחים בעל העיניים היפות – מורהו הרוחני של מומו. אצלו מנסה מומו לברר האם אפשר לחיות ללא אהבה? ועימו מתקרב מומו לשורשיו המוסלמיים. חמיל יושב קבע בבית-הקפה השכונתי. מומו נהג לשוחח עמו בעת מצוקה וממנו למד את חכמת החיים. חמיל שימש למומו "חונך". הוא צבר הרבה ניסיון וחוכמה, הן בשל גילו המופלג והן בשל ספרים שהרבה לקרוא – ובראשם "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו. הוא לימד את מומו קרוא וכתוב ועימו היה משוחח בעת מצוקה.

חמיל מתוודה על אהבתו ומספר "לפני שישים שנה, כשהייתי צעיר, הכרתי אישה צעירה שאהבה אותי וגם אני אהבתי אותה. זה נמשך שמונה חודשים ואחר כך עברה לעבוד במוסד אחר. ואני עדיין זוכר אותה, אחרי שישים שנה. אמרתי לה 'לעולם לא אשכחך'. והשנים עברו ולא שכחתי אותה. לפעמים פחדתי, כי היו עוד חיים ארוכים לפני ואיזו התחייבות יכולתי להתחייב. אני הנקלה באדם, בשעה שאלוהים הוא האוחז במחק? אך כעת אני שקט. לא אשכח את ג'מילה. לא נותרו לי עוד שנים רבות, אמות לפני שאשכח אותה" (עמ' 8).

ואז מומו חושב על רוזה ושואל בהיסוס שאלה גורלית: "אדון חמיל, האפשר לחיות ללא אהבה?" חמיל אינו משיב, "ודאי חשב לעצמו, שדין של קטין חל עלי ושיש דברים שאינני צריך לדעת."  מומו חוזר על השאלה ואז משיב חמיל: "כן, והרכין ראשו כמתבייש" (מכיוון שלא אמר למומו את התשובה הנכונה?). מומו פורץ בבכי לאחר מותה של גברת רוזה, בביתה של גברת נאדין המנסה לשקמו ולהציע לו בית חם ואוהב, אומר מומו "אני חושב שאדון חמיל צדק, כאשר הראש שלו עדין פעל בסדר, ושאי אפשר לחיות בלי לאהוב מישהו, אבל אינני מבטיח לכם שום דבר. נחיה ונראה. אהבתי את גברת רוזה ואמשיך לראות אותה. אבל אני מוכן לחיות אצלכם כמה זמן, היות שהילדים שלכם מבקשים ממני להישאר. זאת גברת נאדין, שהראתה לי איך אפשר להחזיר את העולם אחורה, וזה מעניין אותי מאד, ואני שואף לזה בכל ליבי. דוקטור ראמון הלך אפילו והביא את המטריה שלי ארתור, כי דאגתי לה, מפני שאיש לא ירצה אותה. בגלל הערך הרגשי שלה צריך לאהוב" (עמ' 198). כך מסתיים הרומן.
מומו גם שאב עידוד וחיזוק מפילוסופיית החיים של האדון חמיל באשר לפערים האנושיים בין עלובי החיים: גם אדון חמיל, שקרא את ויקטור הוגו וחי יותר מכל איש אחר בגילו, הסביר לי בחיוך, ששום דבר הוא לא שחור לגמרי או לבן לגמרי, ושהלבן הוא לעיתים שחור שמסתתר, והשחור הוא לפעמים לבן שלא הצליח" (עמ' 60). כך גברת רוזה, כך מומו, וכך שאר עלובי החיים הסובבים אותם. ממנו הוא למד שאין המעמד החברתי מעיד על מידותיו של האדם, אלא אופיו של כל אדם, בלי קשר למצבו הסוציו־אקונומי, הוא שקובע בסופו של דבר את איכויותיו האנושיות.

גברת לולה

מוצאה מאפריקה, ה-"מחופשת" – טרנסג'נדרית. עבדה בזנות ביער בולון, לשעבר הייתה אלוף סנגל באגרוף. מומו מעיד עליה שהייתה משהו בלתי רגיל ולכן חיבב אותה. לולה מסייעת לרוזה מבחינה כלכלית, מביאה לה מצרכי מזון, על ערש דווי מתעניינת בשלומה של רוזה. שוב, השילוב המפתיע, שמפוגג את הדעות הקדומות שלנו: ה"גבר" עם השדיים המטופחים בהורמונים, זאת שעם ערב חובשת פאה בלונדינית ומספקת תאוות של גברים סוטים – היא "נשמה טובה" שזוכה לאהדתנו. מורגש מאוד שהסופר עצמו מלא אהדה כלפי הדמויות שבעינינו הן לא נורמטיביות, הוא מתאר אותן דרך עיניו של מומו ללא שיפוטיות והתנשאות. ייתכן שזו מנת חלקו של הקורא הבורגני של הספר ביחסו בחיים כלפי "טיפוסים" מעין אלה.