מבנה הרומן ודמות המספר
הרומן "כל החיים לפניו" הוא מונולוג ווידוי, וכפי שיתברר בסיום, המונולוג מושמע ע"י מומו, גיבור הרומן, באוזני משפחה צרפתית טיפוסית השייכת למעמד הבינוני גבוה. המשפחה לא נרתעת ממומו, קולטת אותו ומעוניינת לשמוע את סיפורו. דמות המספר היא של "מספר גיבור", לא "מספר כל יודע", המציאות עוברת כולה מזוית ראייתו הסובייקטיבית, ודרך הסיפור שלו קצת אסוציאטיבית בקפיצה מעניין לעניין.
בפרק א' ע"מ 7: "הדבר הראשון שאני יכול לספר לכם הוא שגרנו בקומה השישית בלי מעלית", "ואני גם יכול לומר לכם מיד ש...".
האמירה "לכם", כך יתברר לקראת הסיום, פונה לזוג לו הוא מספר (נאדין וראמון בן זוגה המתעניין בסיפור חייו של מומו גם מבחינה מקצועית), אך הנמענים הם גם הקוראים. הסיפור בגוף ראשון, הפנייה הישירה, האופן בו מומו מספר אופייני לדיבור חופשי בעל-פה ולא נוסח כתוב, כולל אוצר מילים שלא נמנע משפת דיבור יומיומית, מה שיוצר קירבה והזדהות איתו. יחד עם זאת, מכיוון שהמספר ילד, הקורא המבוגר נמצא ברמת תודעה בוגרת יותר. הפער הזה יוצר לעיתים אפקט הומוריסטי.
בסיום הרומן, בפרק האחרון אומר מומו "הם הובילו אותי באמבולנס, ושם מצאו אצלי בכיס את הנייר עם השם והכתובת – הם צלצלו אליכם, מפני שיש לכם טלפון, והם חשבו, שאתם איזה קרובים שלי. וכך הגעתם כולכם ולקחתם אותי אליכם, לכפר, ללא כל התחייבות מצידי" (עמ' 198).
ברומן מגולל מומו, בסדר כרונולוגי את סיפור חייו, מהרגע שהגיע לגברת רוזה ועד מותה. מגיל 3 ועד גיל 14. כל הרומן בנוי מפרקים קצרים, אפיזודות קטנות בחייו של מומו (אפיזודה: יחידת עלילה קצרה שבמידת מה עומדת לעצמה).
הסיפור מזוית ראיה של מומו הילד-נער נעזר באמצעי ספרותי מרכזי ברומן זה והוא: ה- "הזרה": לתאר דברים ידועים ושגורים מזווית ראייה מפתיעה הגורמת לקורא לראות אותם "אחרת". הקורא הממוצע של הספר הוא סביר להניח קורא "משכיל", "בורגני" המביט על העולם שמתואר כאן (שולי החברה, עולם הזונות וילדיהן וכו') במבט מבחוץ. "כל החיים לפניו" מתאר עולם זה מבפנים. עבור מומו אין דבר "טבעי" יותר מעולם לא נורמטיבי זה שבעינינו יכול להראות מאיים, מעורר רתיעה, מרוחק, מסקרן או בלתי מובן. גם זווית הראיה של ילד גורמת ל"הזרה". ראייתו של מומו רעננה, שוברת מוסכמות, רבת דמיון, הוא ילד נאיבי מצד אחד, ומצד שני "מבוגר" בהרבה מגילו הכרונולוגי, מגלה חוכמת חיים מפתיעה, לשון ציורית, שילוב בין תמימות ילדותית למבט מפוכח וציני על החיים "בזבל".
נקודת המפנה הכי משמעותית בחיי הגיבור היא למעשה נקודת הסיום. מותה של גברת רוזה שעשוי לחולל שינוי בחייו, ועם המעבר למשפחה של נאדין, מתחיל שלב חדש בחייו. נקודות מפנה בולטות נוספות: בעבר; כשגילה מומו שרוזה מקבלת שכר על אחזקתו (וזוהי מעין "אהבה התלוייה בדבר"), ובעיקר האפיזודה המרכזית של ביקורו של האב והגילוי מהו גילו האמיתי של מומו שהוסתר ממנו ע"י רוזה.
הסיום לגבי הגיבור הוא סגור, אך גם פתוח – "כל החיים לפניו" – ללא התחייבות לפתח קשר של אהבה, כפי שהיה בינו לבין רוזה "כך הגעתם כולכם ולקחתם אותי אליכם, לכפר, ללא כל התחייבות מצידי". מומו שומר על חרותו. הוא איננו בוגד בעולם הקודם שהוא חי בו, ברובע בלוויל. יחד עם זאת, הסיום חותם את הפרק הארוך בחייו שבו שהה בקרבת רוזה, מעין תחליף אם, עד למותה. האשה, האם התחליפית, הבאה בחייו תהייה, כנראה, נאדין, בחיקה של משפחה בורגנית-נורמטיבית.